מאמרו של פרופ' נמרוד אלוני מציג תמיכה בהקרנת הסרט שעורר סערה (אשר במאמר מכונה נז"א, תוך הישענות על ארבעה נימוקים מרכזיים: חופש הביטוי וחיפוש האמת, קבלת הצגה חלקית של המציאות כיצירה אומנותית, צורך בחשבון נפש מוסרי ישראלי, ונימוק תועלתני של שיפור תדמיתה הדמוקרטית של ישראל בעולם.
1. גבולות חופש הביטוי: ההבדל בין ביקורת לבין תעמולה ודיסאינפורמציה (בתגובה לטיעונים 1 ו-2 בכתבה)
פרופ' אלוני טוען כי הדרך היחידה להגיע לאמת היא לאפשר חופש ביטוי מלא, והוא אף מוכן לקבל "הצגה חלקית" או "סילוף מסוים" מתוך הנחה שאין יצירה שמציגה את כל האמת. ישנו הבדל תהומי בין יצירה דוקומנטרית שמציגה זווית ראייה ביקורתית, לבין תעמולה או דיסאינפורמציה המעוותת את המציאות באופן אקטיבי. חופש הביטוי במדינה דמוקרטית אינו מחייב את המדינה או מוסדות ציבוריים להעניק בימה ליצירות שמשמיטות ביודעין הקשרים קריטיים (כמו איומי טרור אסטרטגיים) או מציגות תמונה חד-ממדית. התנגדות להקרנת סרט שנתפס כמוטה בצורה קיצונית אינה נובעת מ"דיקטטורה" שמפחדת מהאמת, אלא מדרישה לגיטימית של חברה להגן על עצמה מפני הפצת נרטיב שקרי המוצג כדיווח דוקומנטרי אובייקטיבי. חופש הביטוי לא נועד להעניק חסינות לסילוף עובדות מהותי.
2. הישענות על נתונים מופרכים והוצאת הלחימה מהקשרה (בתגובה לטיעון 3 בכתבה)
בכדי להצדיק את הצורך ב"חשבון נפש" ציבורי, אלוני קבע כ"עובדה בלתי מוכחשת" שצה"ל אחראי להרג של 75,000 עזתים, ומכנה את פעילות הממשלה והצבא "מדיניות של זוועות המוניות". הטיעון של אלוני תמוה בעיני כאשר הוא נשען על נתונים עובדתיים שגויים לחלוטין. המספר "75,000 הרוגים" אינו נתמך על ידי אף גורם רשמי בעולם או בישראל (הוא גבוה משמעותית אפילו מדיווחי משרד הבריאות של חמאס, שגם הם אינם מבחינים בין מחבלים לאזרחים). מעבר לנתונים, המאמר מתעלם לחלוטין מההקשר הבסיסי שבו צה"ל פועל: מלחמת מגן קיומית שנכפתה על ישראל בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, מול ארגון טרור רצחני שמטמיע את עצמו במכוון בתוך אוכלוסייה אזרחית ומשתמש בה כמגן אנושי. הצגת הלחימה כרשעות לשמה תוך התעלמות ממאמצי צה"ל לצמצם פגיעה בבלתי מעורבים באזורים אורבניים צפופים, אינה מהווה "חשבון נפש מוסרי", אלא עיוות מוסרי עמוק.
3. התועלתנות כדברי הפרופ' הסכמה הינה כמו "הודאת בעל דין" היא לא עוצרת חרם, אלא מתדלקת אותו (בתגובה לטיעון 4 בכתבה)
מנקודת מבט תועלתנית כי אם ישראל תגלה פתיחות כלפי הסרט ותאפשר את הקרנתו בגאון, הדבר יוכיח לעולם שהיא דמוקרטיה פתוחה וכך יסייע לבלום את מגמות החרם הבינלאומי (דוגמת ה-BDS).
העו דות כהווייתן מראות בברור כי תפיסה זו מנותקת מהאופן שבו פועלים ארגוני הדה-לגיטימציה נגד ישראל. בזירה הבינלאומית, כאשר חברה ישראלית מעניקה לגיטימציה ובימה ליצירות המאשימות אותה ב"טיהור אתני" או "פשעי מלחמה", מבקריה בעולם לא רואים בכך ניצחון של הדמוקרטיה הישראלית – אלא "הודאת בעל דין". תנועות החרם נוטות להשתמש ביצירות וציטוטים של ישראלים (כמו סרט זה או המאמר עצמו) כנשק המרכזי שלהן באקדמיה ובמוסדות בינלאומיים, כדי לטעון: "הנה, הישראלים עצמם מודים שהם מבצעים פשעים". במקום להקטין את הלחץ הבינלאומי, חיבוק פומבי של יצירות מסוג זה מעניק רוח גבית ולגיטימציה רשמית לאלו המבקשים לבודד את מדינת ישראל ולהחרימה.
והמבין יבין כמאמר הקונקורדנציה
בכבוד רב
דניאל