קראתי את המאמר בעניין, אבל נדמה לי שהוא מחמיץ שאלה בסיסית.
לא ראיתי עדיין את "נז"א", ולכן אינני יכול להעיד על איכותו כסרט או על כל פרט המופיע בו. גם אינני זקוק לו כדי להגיע למסקנותיי. במשך כשלוש שנים בצה"ל עסקתי בעצמי בהקצאת מטרות לתקיפת מחבלים – לפני מלחמת לבנון הראשונה, במהלכה ואחריה. במהלך המלחמה הנוכחית עקבתי והצלבתי באופן עצמאי מידע פומבי על מערכות יצירת המטרות, שעות ומקומות התקיפה, דפוסי הפגיעה במשפחות והרכב ההרוגים לפי גיל ומין. עוד לפני ששמעתי על 24 המרואיינים בסרט הגעתי בעצמי למסקנות דומות לגבי שיטות התקיפה.
משום כך, מבחינתי השאלה איננה אם "להאמין" ל־24 המקורות האנונימיים. השאלה היא אם העדויות המיוחסות להם מתיישבות עם ראיות חיצוניות ודפוסים שאפשר לבחון גם בלעדיהם. מה שקראתי עד כה על הסרט אכן מתיישב עם תמונה שכבר גיבשתי קודם לכן.
המאמר מותח בצדק ביקורת על מקורות אנונימיים ודורש מהם אימות, הקשר ומקור נוסף. אבל משום מה אותו רף אינו מופעל תמיד כלפי צה"ל. כאשר דובר צה"ל אומר ש"לוונדר" היא רק כלי עזר, או שמפקדים ולא אלגוריתמים מאשרים תקיפה, הדברים מוצגים כמשקל נגד משמעותי לעדויות. אלא שאם מפקדים הם שאישרו את התקיפות שתוצאותיהן מתוארות – האם הדבר מקל על חומרת הטענות, או דווקא מחמיר אותן? הרי במקרה כזה האחריות אינה של אלגוריתם אוטומטי, אלא של בני אדם שקיבלו החלטות. אלה דבריו של הגוף שעל התנהלותו נסובה הבדיקה – לא אימות עצמאי שלה. המאמר עצמו אף מכיר בכך שבתחילת המלחמה הוקלו הכללים ואושרו תקיפות נגד פעילים זוטרים גם במחיר סיכון גבוה יותר לאזרחים.
גם הביקורת על האנונימיות מקבלת משמעות אחרת לאחר שצה"ל הודיע על בחינת צעדים משפטיים ועל חקירת מקור הדלפת החומרים ששימשו את הסרט. במצב כזה, הסתרת הזהות אינה בהכרח פגם עיתונאי; היא עשויה להיות תנאי בסיסי לכך שאנשים מתוך מערכת ביטחונית יסכימו בכלל לדבר. האנונימיות אינה מוכיחה שהם צודקים – אבל גם אינה מפריכה אותם.
ובעיניי יש כאן בעיה רחבה יותר. אם התגובה המערכתית לטענות חמורות היא קודם כול לחפש את המדליפים ולבחון צעדים נגדם, במקום לחקור באופן עצמאי את המעשים הנטענים, הדבר אינו בהכרח מגן על חיילי צה"ל. בהקשר של עקרון המשלימות במשפט הפלילי הבינלאומי, דווקא רצונה ויכולתה של ישראל לחקור בעצמה חשדות אמיתיים ולהעמיד לדין במקרה הצורך הן חלק מרכזי מן ההגנה מפני התערבות של בית הדין הבינלאומי.
לכן תגובתו החריפה של הרמטכ"ל, שכללה בחינת צעדים משפטיים וחקירת הדלפות עוד בשלב שבו אמר שלא צפה בסרט במלואו, עלולה לפעול דווקא בכיוון ההפוך: להחליש את הרושם שהמערכת הישראלית מוכנה לבחון ברצינות חשדות המועלים כלפי אנשיה.
וכאשר גם העיתונות הישראלית דורשת חשדנות מן המקורות המבקרים את הצבא, אך אינה מפעילה בעצמה את אותה חשדנות כלפי גרסת הצבא, ראוי לשאול אם היא ממלאת במלואה את תפקידה כמנגנון ביקורת עצמאי.
אין בכך כדי לקבוע שכל טענה ב"נז"א" נכונה. יש בהחלט מקום לבדוק את טענת ה־500, את התרגומים, את מקור הידיעה של כל מרואיין ואת אופן העריכה. אבל הבדיקה צריכה להיות סימטרית: אם עד אנונימי נדרש לראיות – גם הכחשת דובר צה"ל נדרשת לראיות.
כתב צבאי חי מטבע עבודתו בתוך מערכת יחסים מתמשכת עם דובר צה"ל; דווקא משום כך מצופה ממנו להקפיד במיוחד שלא להפוך את גרסת הדובר לאימות עצמאי של גרסת הצבא.