ושוב יתכנס היום הקבינט המדיני-ביטחוני לאשר את התוכנית לכיבוש העיר עזה בדרך להכרעה סופית באמת-באמת ולניצחון הממש-מוחלט על חמאס, כאילו לא הובטח לנו שעזה כבר הוכרעה מזמן וכל מה שעומד בינינו לבין הניצחון המוחלט המיוחל הוא כניסה לחאן יונס או לרפיח.
ושוב יזעקו משפחות החטופים שמפקירים את ילדיהם למוות, אחרי שכבר הפקירו אותם לחטיפה, לאונס ולהרעבה.
אנחנו בלופ נורא.
מפגינים בעצרת בתל אביב הקוראת לשחרור החטופים מחזיקים בשלט לזכרו של הרש גולדברג-פולין שנרצח בשבי חמאס, 17 באוגוסט 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
שתי מטרות הגדירה ממשלת ישראל למלחמת "חרבות ברזל", שהתפצלה מאז לעוד ועוד מבצעים שכמו נועדו להחזיר את השעון לאחור ולהתחיל בכל פעם את הספירה מחדש: מיטוט חמאס והשבת החטופים.
מאחר שכמעט שנתיים חלפו מאז 7 באוקטובר 2023, ואנחנו שוב עומדים בפני יציאה למלחמה בחמאס, שעדיין מחזיק ב-50 חטופים, נראה שהוגן יהיה לטעון שממשלת ישראל לא עמדה ביעדים הפומביים שהיא הציבה לעצמה.
שני היעדים הלא פומביים הושגו במלואם: הממשלה שרדה והחקירה מוסמסה. הלופ האינסופי שאנחנו חיים בתוכו: בין הפגנת ענק למען החטופים לגיוס מילואים ענק לסיבוב המלחמה הבא, הוא הדרך להגשמת שני היעדים הללו.
כל עוד מדינת ישראל תקועה בלופ הזה – הממשלה תשרוד. האזרחים קצת פחות. על העזתים אף אחד אפילו לא מדבר. הם מתים בהמוניהם – עשרות ביום – וזה בקושי נוכח על סדר היום בישראל. נזק אגבי לחלוטין.
השבוע נערכו טקסי זיכרון לששת החטופים שנרצחו לפני שנה בידי חמאס כשכוחות צה"ל התקרבו למנהרה שבה הוחזקו. הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי מימשו במותם את החרדה העמוקה ביותר של ישראלים רבים: שהמשך המלחמה לא יקרב את שחרור החטופים (כמו שראש הממשלה חוזר ומבטיח) אלא יקרב את קיצם.
"יש בשבי אנשים חיים, אנשים שאפשר להציל. ומצבם מתדרדר כל יום. אסור לפספס את ההסכם שמונח על השולחן"
"יש בשבי אנשים חיים", אמר הבוקר שורד השבי קית' סגל בראיון לגל"צ, "אנשים שאפשר להציל. ומצבם מתדרדר כל יום. ראינו את התמונות ביום ראשון: רוב העם בעד עסקה. אסור לפספס את ההסכם שמונח על השולחן. אנחנו יודעים מה קרה לפני שנה, כשששת החטופים נרצחו. לפחות 42 חטופים נהרגו, חלקם מפעולות של צה"ל. צריך להביא הסכם כולל ולמנוע מוות נוסף".
