מתישהו במהלך המשמרת בת 12 השעות שלו, ד"ר רם רות יעמוד לצד מיטת חולה מצונרר, יוציא מהכיס את הטלפון שלו, העטוף בפלסטיק מגן, ויחייג. למרות שהחולה המורדם והמונשם אינו יכול לדבר, רות יודע כי חיוני שבני המשפחה יראו את יקירם וילחשו לו מילות עידוד. והוא יעשה זאת שוב ושוב, כדי לוודא שלמשפחות שמחכות בחוץ תהיה הזדמנות לתקשר עם יקיריהם שבפנים.

"החולים לגמרי לבד, וזה מוסיף עוד נדבך של מורכבות לעבודה שלנו; לא רק בשבילי, אלא בשביל כל מי שמטפל בחולי קורונה", אומר ד"ר רות לזמן ישראל.

רות, רופא מרדים בבית החולים הר סיני בקווינס, ניו יורק, שעובד כעת בעיקר ביחידות הטיפול הנמרץ, הוא אחד מאלפי עובדי רפואה שמטפלים בחולי קורונה מאושפזים. זו עבודה שדורשת מהם תפקוד בערנות גבוהה בכל משמרת.

אחות בבית חולים בדיסלדורף, גרמניה, מטפלת בחולה קורונה. 29 באפריל 2020 (צילום: AP Photo/Matthias Schrader)

משמעותה לראות חולים מתים בבידוד, לפעמים בייסורים, ולחשוש מפני הידבקות מהחולים ומהדבקת בני המשפחה של אנשי הרפואה עצמם. משמעותה יכולה להיות גם לחיות בנפרד מבני משפחתם כדי להגן עליהם.

בכל אחד מהדברים הללו לבדו יש די כדי להוסיף על הדחק הגבוה ממילא. אבל לשום עובד רפואה אין את המותרות לדאוג לגבי אף אחד מהם.

"זה אכן מכביד", אומר רות בשיחה במהלך הפסקה במשמרת שלו. "זה מצב מתמשך שלא רואים את סופו. סופת הוריקן באה והולכת, ואז אפשר להתמודד עם ההשלכות שלה. אבל זה, לזה אין סוף ברור".

"זה אכן מכביד", אומר רות במהלך הפסקה במשמרת שלו. "זה מצב מתמשך שלא רואים את סופו. סופת הוריקן באה והולכת, ואז אפשר להתמודד עם ההשלכות שלה. אבל זה, לזה אין סוף ברור"

מחקר ראשון מסוגו

לפני ארבעה ימים, התאבדה ד"ר לורנה ברין, בת 49 והרופאה הראשית של חדר המיון בבית חולים במנהטן. "היא ניסתה לעשות את העבודה שלה, וזה הרג אותה", אמר אביה לתקשורת.

ברין עצמה נדבקה בנגיף הקורונה – אך החלימה וחזרה לעבודה, בדיוק כשמספרי המתים מהמגפה הגיעו לשיא בלתי נתפס. עד כה, מתו בניו יורק כ-18 אלף איש מהקורונה. גופות המתים נצברות בהמתנה לפינוי, והצוות הרפואי צריך לעמוד במראות ולחצים שאין כדוגמתם.

מגפת הקורונה בניו יורק (צילום: AP Photo/Kathy Willens)

ברין לא היחידה. יומיים קודם לכן, התאבד ג'ון מונדלו, בן 23 ופאראמדיק בכוחות כיבוי האש של הברונקס, שנכנס לתפקידו רק שלושה חודשים קודם לכן. גם הוא לא עמד במראות והלחץ של מגפת הקורונה.

לברין ומונדלו אין היסטוריה של מחלות נפש או דכאונות. הם היו אנשי מקצוע שלא עמדו בלחץ הבלתי נתפס של טיפול באלפי חולים ומאות מתים ביום. המראות הללו, ילוו וישפיעו על כל אנשי צוותי הרפואה גם כשהמגפה תמוגר, כטראומה חסרת תקדים.

בשבוע שעבר השיקו חוקרים מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה את תכנית המחקר "התגובה של עובדי הרפואה לחשיפה ותוצאותיה". המחקר הזה הוא הראשון שמאתר את מי שעובדים בחזית המגפה.

ד"ר אדריאן הרננדז (צילום: טום פולדנר)

"אנחנו רוצים לעזור לנסח את הבעיות שהם מתמודדים איתן ולסייע באסטרטגיות לשיפור בריאותם ורווחתם", אומר ד"ר אדריאן הרננדז, החוקר הראשי של התכנית וסגן הדיקן למחקרים קליניים בבית הספר לרפואה של דיוק. "זה משפיע עליהם מבחינה רגשית, נפשית, פיזית וחברתית. זה משפיע עליהם באופן אישי וגם על המשפחות שלהם. אנחנו צריכים להבין את כל זה".

נכון לעכשיו רשומים בתכנית כ-7,000 עובדי רפואה מ-50 מדינות בארצות הברית. עובדי הרפואה שמשתתפים בתכנית ייכללו גם במחקרים שבהם תהיה להם גישה ראשונית לתרופות שעשויות להגן עליהם מפני וירוס הקורונה.

"אנחנו רוצים לעזור לנסח את הבעיות שהם מתמודדים איתן ולסייע באסטרטגיות לשיפור בריאותם ורווחתם. זה משפיע עליהם מבחינה רגשית, נפשית, פיזית וחברתית. זה משפיע עליהם באופן אישי וגם על המשפחות שלהם"

"עבודה בסביבה עם דחק תמידי משמעותה שחרור קבוע של קורטיזול ואפדרין, הורמוני 'הילחם או ברח'", אומר ד"ר מייקל גרוסו, המנהל הרפואי של בית החולים הנטינגטון. "כשזה קורה, האישונים מתרחבים, קצב הלב מואץ – כל הדברים שעוזרים לך לברוח מנמר מסוכן. אבל חשיפה מתמשכת לכך כרוכה בסיכונים".

ד"ר מייקל גרוסו (צילום: באדיבות נורת'וול)

הסיכונים האלה כוללים סיבוכים במערכת הלב וכלי הדם, הגברת הסיכון למחלת לב איסכמית, לחרדה ולדיכאון וכן לשימוש בחומרים ממכרים, או להחמרתו, אומר גרוסו, שהוא רופא ילדים. והדריכות המוגברת בעבודה עלולה גם להפריע לשינה.

"אנחנו יודעים שהשינה חיונית לבריאות, אבל אצל מי שעובד ביחידות הקורונה יש רמה גבוהה של אדרנלין במשך כל היום, ולכן, גם אם הוא מותש, הוא לא יכול לישון. או שיש לו סיוטים על מה שהוא ראה במשך היום", אומרת ד"ר שרון סלייטר, פסיכולוגית קלינית שמתמחה בפסיכוטראומה וסיוע במצבי משבר.

גם רופא שראיינו לאחרונה דיווח כי הקורונה מופיעה לו בחלומות, וכך גם ישראלים רבים, שמתמודדים בשנתם עם ההשכלות הנפשיות של המאבק במגפה.

סלייטר, שמתגוררת ועובדת בישראל, נמנית עם קבוצת מומחים לבריאות הנפש שמתנדבים לסייע לעובדי רפואה אמריקאים. תכנית התמיכה מרחוק כוללת 2-3 מפגשים שבהם עובדי הרפואה לומדים טכניקות ספציפיות לניהול דחק.

"אנחנו יודעים שהשינה חיונית לבריאות, אבל אצל מי שעובד ביחידות הקורונה יש רמה גבוהה של אדרנלין במשך כל היום, ולכן, גם אם הוא מותש, הוא לא יכול לישון. או שיש לו סיוטים על מה שהוא ראה במשך היום"

ד"ר רם רות ורופאים נוספים בזמן משמרת בבית החולים הר סיני בקווינס (צילום: באדיבות ד"ר רם רות)

גם בני המשפחות מושפעים

לא מדובר, כמובן, רק במה שעובדי הרפואה מתמודדים איתו בעבודתם – אנשים שמתים סביבם בעודם נדרשים לווסת את הפחדים שלהם עצמם – אלא גם בצורך להתמודד עם דחק מחוץ לעבודה; הסגר משפיע גם על המשפחות שלהם.

במקרה של רות, העובדה שהוא עובד רפואה המטפל בחולי קורונה משמעותה שהוא ואשתו, שגם היא רופאה, מתגוררים עכשיו בדירה של שכנה מול דירתם שלהם, שבה מתגוררים שני ילדיהם הצעירים, בני 13 ו-16. גיסתו של רות עברה לגור עם הילדים כדי לעזור. שני ילדיהם הבוגרים, בני 23 ו-26, חיים במקום אחר.

בערב פסח, רות ואשתו ערכו שולחן במסדרון מחוץ לדלת דירתם, כדי שיוכלו לקיים את סדר הפסח עם ילדיהם תוך כדי שמירה על ריחוק חברתי. עכשיו הם אוכלים כך את ארוחת הערב כמעט באופן קבוע. "אנחנו משוחחים עם הילדים ומנופפים להם ממרחק, ואנחנו חובשים את המסכות שלנו", הוא אומר.

כשרות חוזר הביתה אחרי משמרת הוא רוצה להירגע, אבל לפעמים זה קשה.
"יש לנו הרבה סיבות לחוסר שינה – אנחנו חושבים על מחנה הקיץ, האם הם יוכלו לצאת למחנה? האם אנחנו נידבק במחלה או נדביק את ההורים שלנו?", הוא אומר, ומוסיף שבסך הכול הוא ואשתו חשים "מאוד בני מזל שאנחנו בריאים ושכולנו יחד – גם אם במצב של ריחוק חברתי".

ד"ר קרטיס ריסינגר (צילום: באדיבות נורת'וול)

חוסר הוודאות הזה הוא אחד המקורות העיקריים לחרדה עבור אנשים, ובכללם עובדי הרפואה. "הווירוס כאילו חוטף את הגוף, הוא כמו בוגימן. אף אחד לא יודע מתי הוא בא", אומר ד"ר קרטיס ריסינגר, מנהל תכנית הסיוע לעובדי רשת שירותי הבריאות נורת'וול. לבד מחוסר הוודאות לגבי היכולת לשרוד את המגפה, רבים חשים חוסר אונים לנוכח הידיעה שהמטופלים שלהם שוהים לבד בבית החולים.

"אתה לא יכול להזמין קרובי משפחה להחזיק למישהו את היד, לתת לו נשיקה אחרונה או לומר מילות פרידה", אומר ריסינגר. "זה משאיר את העול על כתפיהם של עובדי הרפואה, והם עלולים לסבול מטראומה עקיפה בגלל דבר כזה. עבודה במצב כזה עלולה לעורר טראומות מהעבר, ואנחנו צריכים להשגיח על כך".

"הווירוס כאילו חוטף את הגוף, הוא כמו בוגימן. אף אחד לא יודע מתי הוא בא". לבד מחוסר הוודאות לגבי היכולת לשרוד את המגפה, רבים חשים חוסר אונים לנוכח הידיעה שהמטופלים שלהם שוהים לבד בבית החולים

איך אפשר לעזור

זה מסוג הדברים שהמחקר החדש שואף להבין. בינתיים, בזמן שהנתונים נאספים, עובדי הבריאות צריכים לדעת שיש דרכים להקל את הדחק, אומר ריסינגר.

בתי חולים בארצות הברית, לרבות בתי החולים נורת'וול והר סיני בקווינס, מציעים תרגולי מיינדפולנס וכן שיחות עם פסיכיאטרים ואנשי דת בזום. בתוך בתי החולים מתקיימות גם שיחות יומיות ושבועיות בין המתמחים לרופאים המומחים.

"כולנו מוצפים עכשיו, ואנחנו צריכים להיות מודעים לכך שיש דברים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם, ופשוט לשלוט במה שאנחנו יכולים", אומר רות. "אני באמת מאמין שכולנו נותנים את המיטב שלנו, ואני גאה במוסד שאני עובד בו".

ד"ר רם רות ורופאים נוספים בזמן משמרת בבית החולים הר סיני בקווינס (צילום: באדיבות ד"ר רם רות)