ביום ראשון בבוקר בדרך לירושלים, בדרכנו ליום הדיונים הראשון בעתירות נגד הטלת המנדט להרכיב ממשלה על בנימין נתניהו ונגד ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לסיעת כחול-לבן, אמרתי לשותפי, עו"ד דורון ברקת, שיש לפחות שלושה אלמנטים ייחודיים בעתירות הללו, לעומת כל העתירות שבהן הופענו עד היום בבג"ץ: גם ההרכב המורחב של 11 שופטים – מעולם לא הופענו בפני הרכב כה רחב; גם העובדה שהדיון ישודר בשידור חי; וגם בשל ההסדרים המיוחדים שבית המשפט הנהיג בימי הקורונה.

וזה עוד לפני שדיברנו על המשמעויות הפוליטיות המיידיות לא רק של פסק הדין הצפוי, אלא של כל מילה שתצא מפיהם של השופטים.

מדוכת השופטים מוכנה לקראת הדיון בבג"ץ על ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול-לבן (צילום: Yossi Zamir/POOL)

בכניסה לבית המשפט העליון, אנשי משמר בתי המשפט מודדים חום לנכנסים – ורק מי ששמו מופיע ברשימות השמיות מורשה להתקדם למבואת בית המשפט. לאולם ג' יכולים להיכנס רק שלושה נציגים של כל קבוצת בעלי דין, היתר מופנים לאולמות האחרים, שבהם ניתן לצפות במתרחש בשידור במעגל סגור. סביב שולחן עורכי הדין יש מעט מדי כיסאות, בשל הצורך לשמור על מרחק של שני מטרים בין כל שני עורכי דין סביב השולחן.

כתוצאה מכך מתקיים קרב סמוי, מי יישב סמוך לשולחן ומי יוגלה לאחד הספסלים האחוריים, ויוזמן להתקרב רק כשיגיע תורו להשמיע את דברו בפני השופטים. בהינתן שהדיון כולו יצולם וישודר חי, לתוצאות הקרב הזה משמעויות גורליות, כמעט כמו השאלה מי מעורכי הדין יטען ראשון ומי יידחק להמשך, לשלב שבו השופטים עלולים להיות כבר עייפים וחסרי סבלנות.

שורות היציע באולם ג' בבית המשפט העליון, בדיון בעתירות נגד ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול-לבן (צילום: Yossi Zamir/POOL)

הדיון מתקיים לאחר שהנשיאה אסתר חיות הוציאה צו על-תנאי, ופירוש הדבר הוא שלא עורכי הדין של העותרים יתחילו בטיעון, אלא דווקא המשיבים – נציגי היועץ המשפטי לממשלה, הכנסת, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הליכוד ויתר הסיעות. עד שיגיעו תורי לטעון יחלפו שעות ארוכות. מצד שני, עד אז השופטים ישאלו את הצדדים כל כך הרבה שאלות ויעירו הערות, שניתן יהיה להבין מכך מה הן הנקודות המרכזיות שמטרידות אותם ולכוון את הטיעון בהתאם.

כמעט מתחילת הבוקר ברור שעצם השידור הטלוויזיוני משנה את דיבורם של עורכי הדין – ובמידה מסוימת, גם של השופטים. חיות לא מאפשרת לעורכי הדין לגלוש ל"טענות פופוליסטיות", כפי שהיא מגדירה זאת, וגוערת בהם כשהם אינם נצמדים לטיעונים המשפטיים היבשים. זה יכול להעיד על כך שהשופטים – שאגב ניכר בהם שהם שולטים בחומר – מעוניינים באמת לקבל תשובות לדילמות שמעסיקות אותם בנושאים האלה; זה יכול גם להעיד על כך שחיות לא מעוניינת בהצגות למצלמה.

ראש התנועה לאיכות השלטון אליעד שרגא בבית המשפט העליון, בדיון בעתירות נגד ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול-לבן (צילום: Yossi Zamir/POOL)

כשמישהו מהדוברים – גם מצד שולחן עורכי הדין וגם מצד דוכן השופטים – גולש בכל זאת לסאונד-בייט טלוויזיוני, זה ניכר היטב. "המבצר לא ייפול" של חיות, "היצור הזה" של עו"ד אליעד שרגא, "ע' גזבר בנוה חמציצים" של השופט יצחק עמית, ועד הדיון בניהולו של השופט חנן מלצר בשאלה כמה קונסולים היו באימפריה הרומית. רוב הזמן, האווירה רצינית מאוד, אבל כשמגיע רגע קומי, כולם משתחררים לרגע. עו"ד שרגא, למשל, לא מסוגל לדייק בשמה של נציגת הכנסת, עו"ד אביטל סומפולינסקי, ובכל פעם משבש את שמה בצורה אחרת.

תורי לטעון הולך ומתקרב, וככל שהדקות נוקפות מתברר שלא אצליח להשמיע את הטיעון שהכנתי בערב הקודם, אפילו לא את רובו. דפים על דפים הכתובים בפונט גדול וממורקר, עם עשרות נקודות ראויות להדגשה ולמחשבה – חלקן הופיעו בעתירה שהגשנו, חלקן הן במענה לדברי המשיבים לעתירה. גם בדיון בבג"ץ, עם כל אורך הרוח והסבלנות והטיעונים המלומדים, הזמן שהוקצה לנו יספיק, בניכוי כל הערות ושאלות השופטים והתשובות שצריך להשיב להם, אולי לשתיים או שלוש נקודות.

יובל יועז דואג לאביגדור פלדמן לעניבה. דיון בג"ץ בעתירות נגד ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול-לבן (צילום: Oren Ben Hakoon/POOL)

בית המשפט אמנם הקצה לכל קבוצת עותרים 20 דקות, אבל איכשהו אני מצליח להחזיק את רשות הדיבור במשך חצי שעה ועוד משאיר זמן לעמיתי, עו"ד אביגדור פלדמן, המחזק אותי מן הכנף. הוא משמיע דברים קצרים, מדבר דקות בודדות בלבד, אבל כמובן שגונב את ההצגה.

ביום השני לדיון אנחנו מתחלפים בתפקידים, ואני מנצל את הדקות הספורות שלי כדי לצטט בפני השופטים קטע מפסק דין של השופט אדמונד לוי המנוח. הנשיאה חיות קולטת מיד מה אני מתכוון לומר, וזה לא מוצא חן בעיניה. הציטוט המדובר מתייחס לניסיון להלך אימים על השופטים, וזו לא נקודה שחיות מעוניינת שתישמע בדיון הזה. בכל זאת אני מתעקש, ומשלים את הקראת הציטוט.

כולם כמובן מודעים למצלמות הרובוטיות המותקנות באולם, ולמיקרופונים הפזורים על השולחנות, אשר בימים רגילים אמורים רק לסייע בהגברה הפנימית ועכשיו משדרים את הדברים החוצה.

יובל יועז, דורון ברקת ודפנה הולץ לכנר בבית המשפט העליון, בדיון בעתירות נגד ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול-לבן (צילום: Oren Ben Hakoon/POOL)

לרגעים, בהפסקה, אולם בית המשפט מרגיש כמו אולפן טלוויזיה או סט של סרט קולנוע, כאילו האביזרים המשפטיים מתארחים בפלטפורמה קולנועית, ולא להיפך. ברור גם שכולם מעוניינים להיראות טוב, להצטלם ולהישמע כשהם במיטבם. ביום הדיונים השני פונה אליי אחד מעורכי הדין של "הצד שכנגד", ומספר לי שאמא שלו צפתה בשידור אתמול וביקשה ממנו למסור לי שמאוד התרשמה ממני ומאביגדור פלדמן.

הדיון נמשך שעות ארוכות – שבע שעות ביום הראשון ותשע שעות ביום השני. בגלל הקורונה, אין היכן לקנות ארוחת צהריים בבית המשפט העליון, ואף לא בקניון שממול. השופטים אולי מחממים עכשיו אוכל מהבית במיקרוגל שבלשכתם בקומת השופטים, אבל עורכי הדין נשארים רעבים למטה. בסופם של ימי הדיונים הצדדים פורצים החוצה מהאולם, עם מחשבה אחת בלבד בראשם: איפה המסעדה הפתוחה הקרובה ביותר?

אה, כן, וגם שזה היה יום דרמטי לדמוקרטיה.

הדיון בבג"ץ על ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול-לבן. כל כך הרבה ניירת (צילום: Oren Ben Hakoon/POOL)