בשבוע שעבר, מוחמד שאקור, 38, מסר את מפתחות הדירה ששכר ביפו לבעל הבית, וחזר בחוסר חשק לבית הוריו ביישוב שעב בגליל התחתון. שחקן התאטרון המובטל, שהוצא לחל"ת עד להודעה חדשה, נשאר כעת בעיקר בתוך הבית, מרגיש "חסר מטרה וחושש מהעתיד", ותוהה מתי – אם בכלל – יעלה שוב על הבמה.

לכאורה, זהו סיפור טיפוסי על אחד ממיליון ישראלים מחוסרי עבודה שנפגעו כלכלית במשבר הקורונה. אבל שאקור, שסובל מעיוורון מולד, הוא גם אחד מעשרות אלפי ישראלים עם מוגבלויות, המתמודדים עם אינספור שינויים בסגנון החיים כתוצאה מהמגפה. וזאת, בנוסף לאי-הוודאות הפיננסית. "התרגלתי לחיות בעיר, שבה הכל נגיש. כפרים הם לא נגישים", הוא אומר לי על השיבה לשעב.

המעסיק שלו, מרכז נא לגעת, ותאטרון המרכז, המורכב משחקנים עיוורים וחירשים, מדממים מיליוני שקלים מאז שהמרכז נאלץ לסגור את פעילותו ב-15 במרץ. לדברי מנהל המקום, הקיצוצים שם הם בלתי נמנעים, אם הם בכלל יצליחו לפתוח מחדש. ושאקור מודע לחלוטין לכך שאם יפוטר, לא יהיה לו קל למצוא עבודה חדשה. "הפחד שלי הוא שהמרכז ייסגר ושאני אאבד את העבודה שלי", אומר לי מוחמד, שעבר במחלקות שונות של הארגון כבר קרוב לעשור.

מוחמד שאקור (משמאל) עם שחקנים נוספים (צילום: Courtesy)

כאשר מילי וסרשטרום יוצאת מהבית, היא נתקלת בים של מסכות. כשמדברים אליה, מנהלת ארגון מעגלי שמע, המסייע לחרשים ולכבדי שמיעה, מהנהנת בנחמדות, על אף שלעתים קרובות אין לה מושג למה היא מסכימה.

כאשר מילי וסרשטרום יוצאת מהבית, היא נתקלת בים של מסכות. כשמדברים אליה, מנהלת ארגון מעגלי שמע, המסייע לחרשים ולכבדי שמיעה, מהנהנת בנחמדות, על אף שלעתים קרובות אין לה מושג מה נאמר לה

"בכל תקשורת ישירה עם אדם, אני נעזרת בקריאת שפתיים", אומרת לי מילי, כבדת שמיעה מלידה. "המסכה ממסכת מעט את הקול ומונעת ממני לקרוא שפתיים, אז אני מפספסת בין 10% ל-40% ממה שנאמר לי. אני צריכה לתפקד ככה בעבודה שלי, אצל הרופא עם הילד שלי, בגן שלו, בחנות, בסופרמרקט".

מילי וסרשטרום

למרות ההקלה במגבלות, המסכות והריחוק החברתי עלולים להישאר איתנו זמן רב. לכבדי ראייה – הנסמכים על מגע כדי לקרוא ולהתנהל ביומיום, או כבדי שמיעה – התלויים בקרבה ובראיית שפתי הדובר, הקורונה יצרה קשיים רבים.

גם כאשר הם מנסים להסתגל למצב החדש, הארגונים התומכים בהם מתקשים להישאר עם הראש מעל למים, בעוד מקורות המימון שלהם הולכים ומתייבשים.

על פי משרד הרווחה, נכון ל-2013 (הנתונים האחרונים המופיעים באתר המשרד), יש 23,000 עיוורים בישראל על פי הגדרת החוק. שליש מהגברים העיוורים חיים לבדם, ו-60% מהנשים. על פי נתוני המשרד, יש 15,000 ישראלים עם הפרעות חמורות בשמיעה, ואחד מתוך 3 בני 65 ומעלה יפתחו פגיעה מסוימת בשמיעה.

בימים הראשונים של המגפה, וסרשטרום, כמו רוב הישראלים, ישבה עם משפחתה בערב כדי לצפות בתדרוכים הכמעט יומיים של ראש הממשלה על המגפה, שבהם פירט את הוראות הסגר המשתנות במהירות. אך בשידורים הראשונים לא היו כתוביות או תרגום סימולטני לשפת הסימנים, היא אומרת.

מילי – ששוחחה איתי בטלפון עליו מותקנת טכנולוגיה המאפשרת לה לשמוע אותי, ואשר הדגישה כי היא בתפקוד גבוה – הייתה תלויה בבעלה וילדיה כדי להתעדכן במתרחש. התחושה שהיא לא מקבלת את כל המידע, או שהיא עשויה לטעות במילוי ההוראות וההנחיות, הגדילו עוד יותר את הפחד שלה מהווירוס.

תדריך מונגש לבעלי מוגבלויות על תקנות הקורונה בארה"ב, מרץ 2020 (צילום: AP Photo/John Hanna)

במקביל, משרד הבריאות ומשרד החינוך הציפו את הרשתות החברתיות בקטעי וידיאו על ההוראות המשתנות במהירות, אך ללא כתוביות או תרגום לשפת הסימנים (וסרשטרום אמרה כי היא בקשר עם משרד הבריאות, שעבד קשה כדי להפוך את התוכן לנגיש, אך לא הצליח לעמוד בקצב ולא ביצע תעתיק להכל).

"אם הייתה מידה מסוימת של פניקה ואי-ודאות באוכלוסייה הכללית, היא הייתה גדולה פי כמה בקהילה שאנחנו מייצגים", היא אומרת לי, ומציינת כי למידע חלקי "אתה מוסיף ניחושים על מה שפספסת, וזה יוצר רק יותר לחץ ומתח מיותרים".

ממש לאחרונה, כאשר בנה היה אמור לחזור מהגן, הגננת שלחה לכל ההורים סרטו של משרד הבריאות עם ההוראות החדשות. מילי פתחה את הקישור – וסגרה מיד. אין כתוביות והיא לא הצליחה לקרוא את השפתיים.

"אם הייתה מידה מסוימת של פניקה ואי-ודאות באוכלוסייה הכללית, היא הייתה גדולה פי כמה בקהילה שאנחנו מייצגים. למידע חלקי אתה מוסיף ניחושים על מה שפספסת, וזה יוצר רק יותר לחץ ומתח"

לדבריה, "אם יש משהו שלמדנו במהלך התקופה הזו, הוא שיש דברים שמאוד נדחקים הצידה בזמן חירום. ובזמני חירום, המידע צריך להיות נגיש מאוד לכולם".

וסרשטרום אומרות שהגישה הזו החזירה את המאבק על זכויות החירשים  ל"שנות ה-20 של המאה הקודמת". הארגון שלה, המסייע לילדים ובני נוער חירשים וכבדי שמיעה, גם מתקשה פיננסית, משום שמשרד הרווחה ביצע קיצוץ בתקציבים. כעת, היא מנסה לגייס כסף מתורמים פרטיים, משום ש"אנחנו לא יודעים איך יראה עולם הפילנתרופיה ביום שאחרי הקורונה".

וסרשטרום מוסיפה כי "נכון לעכשיו, אנחנו מרגישים, בתוך הקהילה, שהלכנו אחורה בכל מה שקשור לנגישות. משום שלפתע משהו כמו ללכת למרפאה, שם לרופא יש מסכה על הפנים וזה קשה לתקשר איתו, זו בעיה".

חזרה להצגה "לונה פארק" בתאטרון נא לגעת, ארכיון, 2012 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

קשיים במערכת החינוך

ההתאמה עבור מורים ופעילים המסייעים לכבדי ראייה ושמיעה מעמידה אותם באתגרים חדשים. לילדים כבדי שמיעה, טכנולוגיה של שיחות וידיאו לא עזרה הרבה, וסטודנטים בלמידה מרחוק לא מצליחים לעקוב אחרי קריאת השפתיים על המסך בפלטפורמה כאוטית, בה לא ברור מי מדבר, אומרת וסרשטרום.

יתרה מכך, ילדים כבדי שמיעה בבתי ספר רגילים חזרה לכיתה וגילו שהמורה לובש מסכה, היא אמרה. "היום, בכיתה, אין מחויבות ללבוש מסכות. אבל חלק מהמורים, למען הבטיחות שלהם – ואני לא יכולה להתווכח איתם – לובשים מסכות, ולילדים הרבה יותר קשה להבין אותם". מורים בבתי ספר לעיוורים אמרו גם הם כי הלמידה מרחוק בסגר לא הייתה ישימה עבור רבים מכבדי הראייה.

רחל סקרוביש, המנהלת את "בית חינוך עיוורים" בירושלים, המפעיל תכניות לימודים הן ולילדים והן למבוגרים, אומרת כי בית הספר פועל על פי הוראות משרד הבריאות ונוקט בזהירות. עובדים ותלמידים עוטים מסכות, אבל "אי אפשר לשמור מרחק של שני מטרים, זה לא אפשרי משום שכל העבודה שלנו היא במגע".

בעוד שחלק מהילדים שהיו בסגר הרגישו הקלה מכך שהיו יכולים להישאר בבית במהלך הסגר, היא אומרת, לאחרים הווירוס חשף את הבידוד החברתי והבדידות שלהם. "זה מציף לפני השטח את כל הקשיים, של המשמעות של להיות לבד, מה המשמעות של להיות בלי משפחה, מה המשמעות להיות בלי החברים שלך. זה מציף קשיים שאולי היו קיימים במהלך השנים, ומחדד אותם".

שאלתי את רחל כיצד יש להתייחס ברחוב לאדם בעל מוגבלות שנאבק במציאות החדשה. לדבריה, אדם עיוור אמור, בעיקרון, להיות מסוגל לנווט בלי עזרה, והוא יבקש עזרה אם יצטרך. אך אם הוא נראה אבוד או זקוק לעזרה, והן האדם העיוור והן האדם שרוצה לעזור לובשים מסכות, אסור להתעלם ממנו, היא מדגישה.

"זה מציף לפני השטח את כל הקשיים, של המשמעות של להיות לבד, מה המשמעות של להיות בלי משפחה, מה המשמעות להיות בלי החברים שלך. זה מציף קשיים שאולי היו קיימים במהלך השנים, ומחדד אותם"

"אתם גם לא צריכים לגעת באדם העיוור. אם יש חשש בנוגע למגע או נגיעה, אתם יכולים להגיד, 'תמשיך ישר', או 'בוא אחריי ותשמע את הקול שלי ותלך איתי, יש שם מכשולים'. אם אתם מציעים את המרפק שלכם, אתם יכולים גם לשמור על מרחק סביר", או למקם את היד שלו על הכתף שלכם, היא מוסיפה.

וסרשטרום אומרת כי "אם אדם חירש או כבד שמיעה נמצא מולכם, יכול להיות שיותר טוב להישאר במרחק שני מטרים, אבל להסיר את המסכה". הארגון שלה מקדם גם את השימוש הנרחב במסכות שקופות.

חירשים וכבדי שמיעה מפגינים בת"א בעקבות הפגיעה בזכויותיהם, ארכיון, 2012 (צילום: Tali Mayer/Flash90)

געגועים לצופים

לפני המגפה, שאקור אומר שהשגרה היומית שלו הייתה "מלאה בפעילות". כאמור,
מאז 2011 הוא עבד במרכז נא לגעת, המנהל תאטרון של שחקנים עיוורים וחירשים ובעלי מוגבלויות אחרות, הנחשב יחיד מסוגו בעולם, וגם במסעדת בלקאאוט, המתנהלת בחשכה מוחלטת, עם מלצרים עיוורים, וסדנאות מגוונות.

הוא החל בתור מלצר והבין מהר מאוד שזה לא התפקיד עבורו, ועבד גם בשיווק של התאטרון ובמחלקת לתיאום נגישות, אבל מצא את הייעוד האמיתי שלו על הבמה. "תמיד היה כיף להרגיש את הקהל", הוא אומר לי בגעגוע.

על פי מנהל המרכז, אורן יצחקי, המקום אירח מיליון מבקרים מאז פתיחתו ב-2004. הוא מעסיק 120 עובדים, 70% מהם עם מוגבלויות. יצחקי אומר כי כ-40% מהפעילויות השנתיות שלו בוטלו בעקבות המגפה, ומיליוני שקלים אבדו.

הארגון מקווה לחזור לפעילות בפורמט מצומצם ביולי, אם כי יצחקי הדגיש שהוא לא יצליח לעשות זאת בלי סיוע ממשלתי לכיסוי חלק מההפסדים שלו עבור מקום שהיה רווחי בעבר, בנוסף לפיטורים.

למרות שהעובדים מקבלים קצבאות נכות מהמדינה, הם סבלו מפגיעה כלכלית משמעותית בעקבות הפחתת מספר ההצגות והפעילויות. "ברמה האישית, קשה מאוד להסתכל לעובדים שלי בעיניים ולהגיד להם, 'אנחנו חוזרים לשגרה, יהיה בסדר'", הוא אומר. "אני מניח שלא כולם יחזרו".

שאקור, לעומתו, מנסה להיות אופטימי. "אני מאוד מאמין בקהל, שהם יתמכו בנו כפי שעשו בעבר", הוא אומר. הוא מקווה גם שהממשלה תכיר במצוקה שלהם. מקבלי ההחלטות, הוא ציין, חייבים "לפתוח את העיניים ולראות את המצב".