באוגוסט שעבר עלתה שכונת עיסאוויה לכותרות. ניר חסון חשף ב"הארץ" את פרשת השתלת הנשק בביתו של סמאר סלימאן, תושב עיסאוויה, במסגרת סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוז ירושלים" ששודרה בתאגיד השידור הציבורי "כאן". סלימאן מעולם לא נעצר או נחקר על הנשק ש"נמצא" בביתו, ובסופו של דבר גם קיבל מהמשטרה דו"ח שבו נכתב "לא נמצא דבר".

זה לא אומר, כמובן, שכל תושבי עיסאוויה הם צדיקים גמורים. הם ממורמרים וכועסים וחשדניים כלפי נציגי השלטון, ויש להם לא מעט סיבות לחוש ניכור ושנאה.

עיסאוויה היא אחת השכונות הצפופות והעניות בירושלים. הצפיפות בשכונה מגיעה ל-25 נפש לדונם בממוצע – כמעט פי שלושה מהשכונות היהודיות הסמוכות לה, הגבעה הצרפתית וצמרת הבירה, ופי 3.5 מצפיפות האוכלוסייה הכללית בירושלים.

מבט מעל עיסאוויה והגדר המפרידה בינה לבין שכונת שועפט (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

העוני והצפיפות הם תוצאה מובהקת של הכיבוש. מיד אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים ישראל הפקיעה יותר מ-90% מאדמות עיסאוויה, לטובת התושבים היהודים. גזל הקרקעות הזה שלל מתושבי עיסאוויה את האפשרות לעשות שימוש מניב באדמותיהם, ובכך אחראי לעוניים. הוא דחק אותם לשטח מצומצם מאוד, וכך נולדה הצפיפות הבלתי נסבלת.

הרישום המפורט ביותר של אדמות עיסאוויה נערך על ידי השלטונות הבריטיים ב-1945, במסגרת סקר בעלויות קרקע בכפרים הפלסטיניים, שהתבסס על תשלומי המיסים שלהם החל מהתקופה העותומאנית.

על פי הסקר השתרעו אדמות עיסאוויה על פני יותר מעשרת אלפים דונם – מרכס הר הצופים ועד אדמות ח'אן אל אחמאר. בתוך השטח הזה נכללו 235 דונם שנרשמו כ"אדמות יהודים" אחרי שנרכשו בידי מוסדות ציוניים וכללו את קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית ואת בית החולים הדסה.

צילום אוויר של עיסאוויה והאוניברסיטה העברית בשנת 1931 (צילום: G. Eric and Edith Matson Photograph Collection)

מיד אחרי מלחמת ששת הימים סיפחה ישראל לשטח המוניציפאלי של ירושלים כ-70 אלף דונם מאדמות הגדה המערבית, ובהם 2,230 דונם של אדמות עיסאוויה, שהיוו כרבע מאדמותיה.

כחצי שנה מאוחר יותר הפקיעה ישראל את הנתח הראשון מהאדמות שסיפחה, כ-600 דונם מאדמות עיסאוויה, ששימשו לבניית חלקים משכונת הגבעה הצרפתית וצמרת הבירה, להרחבת הקמפוס ובית החולים ולהקמת הבסיס הצבאי עופרית שברכס הר הצופים.

ב-1975 הופקעו עוד כ-2,900 דונמים של תושבי עיסאוויה, שנותרו מחוץ לשטח שסופח לירושלים, כחלק מהפקעת ענק של כ-30 אלף דונם, עליהם הוקמו ההתנחלות מעלה אדומים ואזור התעשיה מישור אדומים.

ב-1982 הופקע נתח נוסף של כמאה דונם מאדמות עיסאוויה, לסלילת כביש מספר 1 הארצי. מאז מתייחסות הרשויות לכביש כאל קו הגבול המזרחי של השכונה, ומונעות מהתושבים שימוש באדמות שמעבר לו, ובהן כמה מאות דונמים שנכללו בתחום המוניציפאלי של ירושלים.

שכונת עיסאוויה ב-2015 (צילום: ויקיפדיה)

וזה לא עומד להיגמר. נוסף על האדמות שכבר נגזלו מתושבי עיסאוויה, ישנן תוכניות להשתלט על כמעט אלף דונמים נוספים, עליהם מתכוונת רשות הטבע והגנים להקים את הגן הלאומי "מורדות הר הצופים" ולצידו מטמנת עפר ופסולת בניה של עיריית ירושלים. התוכניות הללו טרם אושרו סופית, אבל כבר עכשיו תושבי השכונה אינם מורשים להשתמש באדמות שהוקצו עבור מימושן.

מה הפלא שבעיסאוויה זועמים?

"בחיים לא אפגע ביהודי רק כי הוא יהודי"

מוראד עביד הוא "הערבי הרע", שמפחיד את הישראלים. אצלו לא ביימו השתלת נשק בבית, אלא מצאו נשק שהוא הסתיר, שגם שימש לפיגוע. הוא ישב על כך בכלא שבע שנים. וזה לא היה המאסר הראשון שלו.

היום הוא בן 45. אבא לשלושה. עובד כקבלן גבס ושיפוצים יחד עם אחיו. "עובדים בכל מקום. אם תהיה עבודה טובה ומחיר טוב, נעבוד גם באילת", הוא אומר.

הוא נולד, גדל וחי כל חייו בעיסאוויה. כשהיה בן שנה פרצו מהומות יום האדמה הראשון, כמחאה על הפקעת הקרקעות. כשהיה בן 12 פרצה האינתיפאדה הראשונה. עביד היה מ"ילדי האינתיפאדה". השתתף בהפגנות, זרק אבנים, נעצר, חטף מכות.

מוראד עביד (צילום: אמיר בן-דוד)

כשהיה בן 14 נשלח למאסר של שמונה חודשים בכלא תל מונד. כשהיה בן 15 הורשע שוב בהשתתפות בהפגנות אלימות ונדון ל-28 חודשי מאסר נוספים.

"בכלא למדתי הכול", הוא אומר, "וכשיצאתי קיבלתי כבוד על זה. בטח. אבל זה לא שינה אותי ולא שינה את האופי שלי. אני לא שונא בני אדם ולא שונא יהודים. אני שונא רק את מי שפוגעים בי. בחיים לא אפגע ביהודי רק כי הוא יהודי. ברגע שאעשה דבר כזה, זה יהפוך אותי לחיה".

"אני לא שונא בני אדם ולא שונא יהודים. אני שונא רק את מי שפוגעים בי. בחיים לא אפגע ביהודי רק כי הוא יהודי. ברגע שאעשה דבר כזה, זה יהפוך אותי לחיה"

כשפרצה האינתיפאדה השנייה הוא כבר היה בוגר. ובעיסאוויה, שכונה במיקום אסטרטגי סמוך לאוניברסיטה העברית ולהדסה ומעל כביש מעלה אדומים, השתתפו בהתקוממות האלימה, בעיקר בירי וביידוי אבנים לעבר כלי רכב הנוסעים בכביש שמתחת לכפר.

בן הכפר, סאמר טארק אלעיסאווי, איש הזרוע הצבאית של החזית הדמוקרטית (אשר בניגוד לזרוע הצבאית של חמאס האיסלמיסטי, המדובר בארגון חילוני-מרקסיסטי), הקים בעיסאוויה כמה צוותים חמושים ובדרך כלל גם חנך אותם בפעולתם הראשונה. מאוחר יותר יטען כי נדחף לפעילות אלימה אחרי שאחיו פאדי נהרג ב–1994 בהפגנה בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בחברון.

התנגשויות אלימות בין כוחות מג"ב ותושבי עיסאוויה בכניסה לשכונה. צילום ארכיון מ-2010 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

צוות אחד שהקים כלל שני צעירים מעיסאוויה, עלא ומוחמד מחמוד. בסוף יולי 2001 הם ירו לעבר טרנזיט משטרתית שעברה בכביש הסמוך. אחד הקליעים חדר בדלת הנהג ופגע בירכו של השוטר יונה מור. הוא נפצע באופן בינוני ונדרש לניתוח, כך על פי כתב האישום נגד השניים.

את הקלצ'ניקוב שבו השתמשו הם קיבלו ממוראד עביד. הוא נעצר, נחקר, הודה, הורשע ונדון לשבע שנות מאסר ועוד שנה על תנאי. היום הוא מנסה למזער את חלקו באותו פיגוע.

עביד: "אני לא רצחתי, לא הרגתי. שמרתי נשק למישהו, זה הכול. לא יריתי בעצמי על אף אחד. לא הגיע לי לשבת שבע שנים. אמרתי לחוקר שחקר אותי 'אני, כפלסטיני, אהיה תמיד נגד הכיבוש'. גם היום אני לא מסתיר את זה שאני נגד הכיבוש. אבל לא שרטתי מישהו עד היום.

"אני לא רצחתי, לא הרגתי. שמרתי נשק למישהו, זה הכול. לא יריתי בעצמי על אף אחד. לא הגיע לי לשבת שבע שנים. אני לא מסתיר את זה שאני נגד הכיבוש. אבל לא שרטתי מישהו עד היום"

"אבל אם צריך, אני אעמוד מול כל העולם ואגיד שאני נגד הכיבוש. אני מרגיש שאני מקופח. את החירות שלי לקח מישהו אחר. אנחנו תחת כיבוש, אנחנו מקופחים ויש פה גזענות.

תושב עיסאוויה שמבקש לצאת מהשכונה מול שוטרי מג"ב בעמדת הבידוק, ב-2015 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

"אבל אי אפשר לדבר רק על האלימות שלנו. מבחינת המשטרה עיסאוויה היא שטח אתגרי. אם המשטרה לא הייתה נכנסת לפה כל הזמן עם כוחות גדולים של יס"מ ומג"ב, עיסאוויה הייתה שקטה כמו הגבעה הצרפתית. אנחנו בקשר טוב עם השכנים שלנו. אנחנו לא רוצים עניינים עם המשטרה, כי אנחנו יודעים שהמשטרה מתנהגת בגזענות לערבים. זאת האמת.

"אם המשטרה לא הייתה נכנסת לפה כל הזמן עם כוחות גדולים, עיסאוויה הייתה שקטה כמו הגבעה הצרפתית. אנחנו לא רוצים עניינים עם המשטרה, כי אנחנו יודעים שהמשטרה מתנהגת בגזענות לערבים. זאת האמת"

"קורים פה דברים. אני לא אומר שלא. יש פה חבר'ה בגילאים צעירים, 10-14, שכשהם רואים את המשטרה הם רואים את הכיבוש. והם מנסים להתנגד. לא יודע באיזה אמצעי. אולי לזרוק אבן. אולי לצעוק. אבל באופן כללי, כשאין פה משטרה, השכונה רגועה.

"אנחנו פה מנותקים מהעיר. אז בשביל מה הם מסתובבים פה כל היום? במיוחד היס"מ ומשמר הגבול? אנחנו מרגישים שמפקד מחוז ירושלים רוצה לעשות פה משהו שאנחנו עוד לא יודעים מהו".

מחכים למשה ליאון

מורד מבקש שהדיון באלימות לא ינותק מהסיבות שקדמו לה. "אם אתה רוצה לדבר ברצינות על עיסאוויה, אתה לא יכול לדבר רק על פיגועים ועל מעצרים. אתה חייב לדבר גם על תכנון הבניה פה. ל-95% מהתושבים אין רישיונות בניה. איפה אתם רוצים שאנשים יחיו? אין לנו אדמות מחוץ לכפר. רוב האדמות שלנו מחוץ לגדר.

עיריית ירושלים הורסת בניין שנבנה ללא היתר בעיסאוויה, ב-18 בנובמבר 2019 (צילום: קובי גדעון/פלאש90)

"אתה עובד, עובד, חוסך כסף, מתחיל לבנות בית בידיים שלך, כי אתה לא יכול להביא חברות וקבלן וזה, אתה בונה את הבית ועד שאתה מסיים אתה בחובות של כמה עשרות אלפי שקלים ואז הם (העיריה) באים אליך ונותנים לך דו"ח, שזה 80 אלף שקל ומעלה, ומחדשים אותו כל פעם שאתה מסיים את התשלומים. או שהורסים לך את הבית. הורסים לך את החלום שלך.

"אנחנו מעוניינים להסדיר את זה מול העירייה, ולהגיע למצב שאנשים ישלמו מה שהם צריכים, וכל הבתים שנבנו פה יהיו כשרים. הם לא מעוניינים. והשירותים שנותנים לנו – חוץ מלאסוף את האשפה ולתקן מדי פעם כביש פה וכביש שם – הם אפס.

"תעלה למעלה לגבעה הצרפתית, ותראה שינוי מוחלט. למה? אני משלם ארנונה כמו שהם משלמים ארנונה. למה אני לא מקבל את מה שהם מקבלים? איפה השירות של העירייה? איפה התאורה? איפה הגנים?

הפגנה נגד האלימות המשטרתית בעיסאוויה ליד ביתו של ראש עיריית ירושלים משה ליאון ב-30 בנובמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"יש אנשים בכפר שאספו את כל הבקשות שלנו והן מונחות עכשיו לפני ראש העיר החדש (משה ליאון) שאומרים שהוא מתנהג יותר טוב ממי שהיה לפניו. אנשים שלנו שדיברו עם משה ליאון אומרים שהוא פתוח יותר, שהוא מקשיב יותר. אומרים שאולי הוא באמת רוצה לעזור. אבל אנחנו צריכים להרגיש את השינוי הזה בשטח. שיבנו פה גנים שהילדים יוכלו לשחק, במקום להרוס בתים ולהראות לכולם את הפנים של הכיבוש".

"יש אנשים בכפר שאספו את כל הבקשות שלנו והן מונחות עכשיו לפני משה ליאון, שאומרים שהוא מתנהג יותר טוב ממי שהיה לפניו. אומרים שהוא פתוח יותר, שהוא מקשיב יותר. אולי הוא באמת רוצה לעזור"

מה יקרה אם תוכניות הסיפוח של ראש הממשלה בנימין נתניהו יתממשו? האם דור חדש של ילדי עיסאוויה, שמשחקים ב"ערבים ויהודים" וזורקים אבנים על כוחות מג"ב, יעברו מסלול דומה שעבר מוראד עביד? הוא מקווה שלא.

"אנחנו קשורים לעם הפלסטיני בכל דבר שקורה", הוא אומר. "אנחנו כבר מ-67' מסופחים ונמצאים פה. מבחינתי, הפתרון ההגיוני היחידי לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא שתקום מדינה דו-לאומית, שבה יחיו כולם ביחד בלי הבדל דת גזע ומין. זה הפתרון היחיד. אין פתרון אחר. נעזוב את כל הקיצונים מהצד שלנו ומהצד שלכם. שיישארו בעולם שלהם".

ניר ברקת (מימין) ומשה ליאון בטקס חילופי ראש העירייה בירושלים. תושבי עיסאוויה מקווים שליאון יהיה יותר קשוב למצוקות המקום מאשר קודמו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

שנינו יודעים שזה לא כל כך פשוט.
"נכון. זה לא פשוט. גם אצלנו וגם אצלכם יש הרבה אנשים שלא מוכנים אפילו לשמוע על פתרון כזה. אני חושב שבזמן הנשיאות של דונלד טראמפ, נתניהו יכול לעשות כל דבר שבא לו. הוא יכול לספח גם את הבתים שלנו, לא רק את האדמות. אפילו האמריקאים אומרים שטראמפ הוא משוגע. נתניהו מצא את האיש שהכי טוב לו. הוא יחתום לו על כל מה שהוא רוצה.

"תאר לך שאני בא יום אחד לשכונה שלך ומודיע לך שמעכשיו הבית שלך שייך לי. מה אתה תעשה? אתה תתנגד. אתה תישאר בבית שלך עד טיפת הדם האחרונה. אתה תגן על הבית שלך. על הילדים שלך. על הבנות שלך. נתניהו יכול לספח מה שהוא רוצה וטראמפ יכול לאשר לו את זה. זה לא יפתור את הבעיה.

"שלום לא יקרה כשמוחמד בן-סלמן (יורש העצר הסעודי) יאשר לנתניהו לעשות דברים. שלום לא יקרה בין מנהיגים. שלום יהיה רק כשישראלים יוכלו להרגיש בנוח בכל מקום שהם הולכים וגם אני אוכל להרגיש בנוח בכל מקום שאני הולך".

"שלום לא יקרה כשיורש העצר הסעודי יאשר לנתניהו לעשות דברים. שלום לא יקרה בין מנהיגים. שלום יהיה רק כשישראלים יוכלו להרגיש בנוח בכל מקום שהם הולכים וגם אני אוכל להרגיש בנוח בכל מקום שאני הולך"

אומרים שתושבי השטחים מקנאים בתושבי מזרח ירושלים שסופחו מזמן ומחזיקים בתעודת תושב. 
"מה יש פה לקנא? הדבר היחיד ששונה בינינו לתושבי השטחים זה שאנחנו יכולים לנוע מפה לתל אביב בלי הגבלה. רק אתמול הייתי בטיילת בבת ים. ביליתי. נהניתי. על עצמי אני לא מרגיש גזענות כשאני מסתובב בישראל. זאת האמת. אבל חוץ מזה – אנחנו משלמים הרבה.

"אני יכול לנוע, אבל אסור לי לשכוח לרגע את התעודה. התעודה היא כמו הלב שלך. אתה דואג כשאתה יוצא מהבית בלי תעודה מזהה? לא, נכון? אם אני נעצר בלי תעודה – אני יכול להסתבך. אני תמיד חשוד".

 * * *

בפרק הבא: אתגר המפות