מדוע נתניהו להוט כל כך לספח שטחים באופן חד-צדדי?
התיאוריות נעות בין הפסיכולוגית (הוא מחפש לעצמו מורשת), לפוליטית (להסיח את דעת הציבור ממשפטו) לאידאולוגית (הוא מאמין בשליטה וריבונות ישראלית ביו"ש, וממשל אמריקאי ימני מגבה אותו). והיו שדיברו גם על ניצול "חלון הזדמנות" לפני סוף כהונת טראמפ, בהנחה הרווחת שהאחרון לא ינצח בנובמבר.
השאלה כשלעצמה מצוינת, ולו רק מפני שמגרעותיו האפשריות של הסיפוח כה משמעותיים. למשל, עוד לפני שקרה, עצם ההכרזה על סיפוח כבר מקשה על מגיניה של ישראל בעולם להמשיך לטעון שהיא שואפת לשלום עם פלסטינים סרבנים. ישראל, מכריזים המלעיזים, מעולם לא הייתה מעוניינת בשלום, וביקשה רק להרחיב את שליטתה בגדה המערבית. אין לה שום כוונה, כך טוענים בחוגים הולכים וגדלים בארה"ב ואירופה, להניח לפלסטינים לחיות ללא שליטה ישראלית.
התוצאות של הטיית הוויכוח על ישראל לטובת המבקרים עלולות להיות דרמטיות: פגיעה במעמדה הדיפלומטי של ישראל והחלשת הבריתות האזוריות שלה, חקירות של בית הדין בהאג נגד בכירים ישראלים, בידוד פוליטי ואפילו איום בסנקציות כלכליות או דיפלומטיות – אפשרות איומה במיוחד לאור נזקי הקורונה.
בהתחשב במחיר הגבוה שעלול לגבות המהלך, אף אחד מההסברים הקבועים והמוכרים אינו נראה מספק. אפילו את תיאורית "חלון ההזדמנות" קשה להבין. סיפוח משמעותו הכרזה של ישראל על שינוי במעמדו של שטח מסוים. טראמפ אולי יכיר בהכרזה הזו, אבל האם הנשיא ג'ו ביידן יאשרר אותה בעוד שישה חודשים? ואם הוא לא יכיר בהכרזה, מה היה הערך של אותו "חלון הזדמנות"? במה התקדמנו? כל זה בלי להזכיר שגם ממשל טראמפ לא נראה נלהב מהעניין.
טראמפ אולי יכיר בהכרזה הזו, אבל האם הנשיא ג'ו ביידן יאשרר אותה בעוד שישה חודשים? ואם הוא לא יכיר בהכרזה, מה היה הערך של אותו "חלון הזדמנות"? גם הממשל האמריקאי הנוכחי לא נראה נלהב מהעניין
נתניהו לא מסביר את מניעיו, מה שאולי הוביל לריבוי התיאוריות שמנסות לעשות זאת. התעקשותו על צעד כה דרמטי גם אינה אופיינית לאיש שבנה מוניטין דווקא על הזהירות בה הוא נוקט בסוגיות של טריטוריה, שלום ומלחמה.
אם היתרונות חמקמקים והמחיר הפוטנציאלי כה גבוה, למה צריך את זה דווקא עכשיו? מדוע להתעקש על מדיניות שדמוקרטים רבים בארה"ב – המובילים בסקרים – מתנגדים לה בתוקף, ושמזוהה כל כך עם הממשל הרפובליקני היוצא?
"מתפוררת לנגד עינינו"
כשתומכי הסיפוח בקרב אדריכלי המדיניות הביטחונית הישראלית מדברים על "חלון הזדמנות" בוושינגטון, הם מתכוונים למשהו גדול בהרבה מאשר היעלמות טראמפ. אמריקה עצמה נמצאת בתהליך נסיגה, ועמה הסדר העולמי שנבנה מאז מלחמת העולם ה-2, שהבטיח יציבות וביטחון יחסיים למדינה קטנה כמו ישראל.
"ההגמוניה האמריקאית מתפוררת לנגד עינינו", אומר ד"ר ערן לרמן, חוקר ענייני ביטחון שתומך בסיפוח, בתשובה לשאלתי מדוע נתניהו נראה כל כך להוט. ללרמן יש ותק רב בוויכוחים כאלה, מהצד השמרני של המתרס. אחרי 20 שנה באמ"ן, אל"מ (מיל') לרמן מונה לסגן היועץ לביטחון לאומי של נתניהו, ומרכז נושא מדיניות החוץ במל"ל. כיום הוא סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.
תחושת הנסיגה האמריקאית היא מכרעת בחשיבה הביטחונית הישראלית העכשווית. גם אם השמועות על שקיעת ארה"ב מוגזמות או מוקדמות, הנסיגה מורגשת ביתר חריפות במזרח התיכון בגלל הפניית תשומת הלב האמריקאית לעבר מדינות האוקיינוס השקט והאתגר האסטרטגי שמציבה סין. כלומר, הנסיגה מכאן – צמצום הכוחות והיכולות במזרח התיכון ובים התיכון וחוסר רצון הולך וגובר להתערב ולפקח – היא בחירה אסטרטגית מכוונת. לא ממשל רפובליקני ולא ממשל דמוקרטי צפויים לתעדף מחדש את המזרח התיכון בעתיד הנראה לעין.
אמריקה נמצאת בנסיגה, ועמה הסדר העולמי שנבנה מאז מלחמת העולם ה-2, שהבטיח יציבות וביטחון יחסיים למדינת ישראל. תחושת הנסיגה האמריקאית היא מכרעת בחשיבה הביטחונית הישראלית העכשווית
הסיפוח, כך מסבירים לנו, יפגע במעמדה של ישראל בפורומים משפטיים ודיפלומטיים בינלאומיים, כגון האו"ם, האיחוד האירופי ובית הדין הבינלאומי בהאג. הרבה מהמחלוקת בישראל סביב הסיפוח נטועה בוויכוח מובלע על מידת הרלוונטיות של המוסדות האלה בהיעדר כוחה המכונן של המעצמה האמריקאית.
כפי שאומר לרמן בעקיצה, הכללים שמדינות מערב אירופה דורשות שישראל תציית להם "חלים רק במערב אירופה". ההחלטות האסטרטגיות שישראל נדרשת לקבל אינן דומות לאלו של צרפת, גרמניה או בריטניה.
באופן כללי, הגישה הספקנית הזאת גורסת שהסדר העולמי מעוצב על ידי כוח, ושהתפתחות היסטורית מקרית ומשמחת – העוצמה שצברה ארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה – הטילה מעטה מוסרי של חוק ונורמות על מערכת בינלאומית שעדיין נשלטת בעיקרו של דבר על ידי עוצמה "קשה", או באנגלית hard power. כך האמריקאים תמיד העדיפו לנהל את מדיניות החוץ שלהם: כל מה שארצות הברית עושה בעולם חייב להיות מנוסח במונחים של מוסר.
אך המוסריות הזו היא בעיקרה סיפור שבעלי העוצמה מספרים על עוצמתם; היא לא המנוע האמיתי מאחורי המדיניות האמריקאית. רמז לעובדה זו אפשר למצוא כבר בתחילת דרכו של המשפט הבינ"ל המודרני, באירוע שהיווה אבן דרך בבנייתו: משפטי נירנברג ב-1946. המשפטים, נטען, קבעו סטנדרט מוסרי חדש להתנהגות בינ"ל – אך הם יכלו לקבוע אותו רק בבית דין צבאי שכפה כובש מנצח על גרמניה. לא חוק או צדק הביסו את מדינות הציר, אלא הפצצות שטיח ותקיפות גרעיניות.
זו איננה שאלה תאורטית. ללא אותה עוצמה אמריקאית, מה נותר מהחוק הבינלאומי? קומץ פרקליטים ופעילים שמאיימים לחרוץ משפט על אומות קטנות וסוררות בשעה שהמשטר הדורסני בסין כולא מיליונים במחנות "חינוך מחדש" אך נותר חסין מפני זעמם – איננו סדר משפטי עולמי.
ללא אותה עוצמה אמריקאית, מה נותר מהחוק הבינלאומי? קומץ פרקליטים ופעילים שמאיימים לחרוץ משפט על אומות קטנות וסוררות, בשעה שסין כולאת מיליונים במחנות "חינוך מחדש", איננו סדר משפטי עולמי
אין כאן דברי הגנה על איזושהי אומה סוררת קטנה מסוימת, אלא האשמה כלפי היומרה שמאחורי המוסדות המשפטיים הבינלאומיים. אחד מעיקרי היסוד שבבסיס המושג "חוק" איננו רק אכיפה, אלא אכיפה שוויונית. אם חזקים אינם מחויבים לציית, אז תביעת צייתנות מחלשים איננה "חוק" אלא שעבוד.
החוק גם חייב לספק הגנה; מערכת אכיפה בינלאומית שאינה יכולה להגן על אומות קטנות תתקשה לדרוש מהן לציית להוראותיה בהחלטותיהן לגבי ביטחונם.
על פי תפיסה זו, העולם הטוב שהגיח לאחר מלחמת העולם ה-2 הוא תוצאה של עוצמה אמריקאית, ולא יותר מכך. מקרים של רצח עם הופסקו לא כאשר מצפונו של העולם נקף, אלא כאשר ארצות הברית החליטה להפעיל את כוחה.
דרכי הים הבטוחות והפתוחות, הסדר הכלכלי העולמי היציב – כל הטובין הציבוריים העולמיים האלה התבססו על עוצמה אמריקאית "קשה", ולא היו יכולים להתקיים בלעדיה.
באופן דומה, האיחוד האירופי מתרברב בעוצמה ה"רכה" שלו, אבל הוכיח בעשור האחרון כי הוא נותר ללא כל יכולת להשפיע, למשל, על מלחמת האזרחים בסוריה, שבה יש לו אינטרסים חיוניים, ושהניסה אל גבולותיו מיליוני פליטים.
עוצמה רכה היא דבר מצוין. ישראל משתוקקת להיות חלק מהסכמי המחקר ופיתוח המדעיים של אירופה, ולהשתתף ביוזמות ה"דיאלוג הים תיכוני" שלה. אבל אלה אינם תחליפים לעוצמה הקשה, עוצמה מהסוג שיכול להבטיח את ביטחונה של אומה קטנה שאויביה הולכים ומתחזקים.
האיחוד האירופי מתרברב בעוצמה ה"רכה" שלו, אבל הוכיח בעשור האחרון כי הוא נותר ללא כל יכולת להשפיע, למשל, על מלחמת האזרחים בסוריה, שבה יש לו אינטרסים חיוניים, ושהניסה אל גבולותיו מיליוני פליטים
הדיבור של מדינות מערב אירופה על עוצמתן ה"רכה" נשמע באוזני ישראלים רבים כניסיון להתעלם מהעובדה שמערב אירופה בילתה את המחצית השנייה של המאה ה-20, לרבות שנות המלחמה הקרה, מסתתרת תחת מטריית הגנה אמריקאית עצומה ויקרה. עוצמה קשה הגנה על אירופה, רק לא זו שלה.
אין זה מפתיע שהאמריקאים ומערביים אחרים ביקשו לעטוף את עידן העוצמה האמריקאית במעטה של "חוק" ו"נורמות". אין שום דבר חדש במעצמות-על שמנסות להציג את ניהולן את העולם באדרת של הנהגה מוסרית. בכל מאות שנות התפשטותה הברוטלית של האימפריה הרומית, המדינה הרומית מעולם לא הפסיקה להתעקש שכל כיבוש וכל רצח-עם היו פעולות הגנתיות. לפחות לאמריקאים היו סיבות טובות יותר להאמין בנרטיבים המוסריים שלהם.
בסופו של דבר, טוענים אנשי תכנון בטחוני ישראלים, אף שיש לכבד את גינוני הדיפלומטיה והחוק הבינלאומיים, אי אפשר להסתמך עליהם כאסטרטגיית הגנה.
בשעה שהעוצמה האמריקאית מתפוגגת, הרעיון שאפשר להסתמך על נורמות בינלאומיות לצורכי ביטחון – ובעצם, שישראל יכולה לצפות לעולם טוב יותר במקום לעולם מסוכן יותר – מתפוגג יחד איתה.
סכנות מתרבות
דברים אלה נכונים במיוחד במזרח התיכון, שם נסיגתו של הפאקס אמריקנה, ה"שלום האמריקאי", מותירה אחריה רק סכנות.
המשטר הטורקי, המזוהה אידאולוגית עם האחים המוסלמים, מעורב במלחמה בסוריה ותובע לעצמו זכויות ימיות חדשות במזרח הים התיכון. איראן נבלמה לעת עתה – בעיקר על ידי ארצות הברית וחולשתו של המשטר שלה עצמה.
אבל עם הסתלקותה של ארצות הברית והסרת הסנקציות המחודשות שהטיל ממשל טראמפ על איראן, אותם בלמים ייעלמו, והציר השיעי הפרוס מלבנון ועד תימן רק יתחזק. רוסיה נכנסה לאזור, וכמוה סין עם בסיס קדמי בג'יבוטי.
עם הסתלקותה של ארצות הברית והסרת הסנקציות המחודשות שהטיל טראמפ על איראן, אותם בלמים ייעלמו, והציר השיעי הפרוס מלבנון ועד תימן רק יתחזק. רוסיה נכנסה לאזור, וכמוה סין עם בסיס בג'יבוטי
הנקודה הזאת מועלית על ידי אנשי ביטחון משני צידי המחלוקת על הסיפוח. המתנגדים לסיפוח אומרים שהסכנות החדשות באזור והנסיגה האמריקאית דורשות מישראל לחזק את הבריתות המתפתחות עם מדינות סוניות שמרניות כמו ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ. הסיפוח רק יקשה עליה לעשות זאת.
אבל אותן סכנות בדיוק מעניקות חשיבות חדשה לגדה המערבית. לא ניתן להצדיק כעת נסיגה מבקעת הירדן, טוענים המצדדים בסיפוח – ולא רק הם. הריק שתשאיר אחריה הנסיגה הביטחונית הישראלית ביהודה ושומרון תנוצל על ידי אויבים מאנקרה ועד טהרן – ושליחיהם ושותפיהם האידאולוגיים בחמאס, בחיזבאללה ובג'יהאד האסלאמי – כדי לאיים ישירות על מישור החוף הישראלי.
במילים אחרות, האפשרות של נסיגה ישראלית מבקעת הירדן הולכת ומתרחקת עם הסתלקותה של ארצות הברית מהזירה. לא "חלון ההזדמנות" של טראמפ הוא שמניע את החשיבה של נתניהו, אלא מה שכונה "חלון ההכרח" שנוצר בעקבות הנסיגה האמריקאית, אשר החלה זמן רב לפני כהונתו של טראמפ.
הריק שתשאיר אחריה הנסיגה הביטחונית תנוצל על ידי אויבים מאנקרה ועד טהרן – ושליחיהם ושותפיהם האידאולוגיים בחמאס, בחיזבאללה ובג'יהאד האסלאמי – כדי לאיים ישירות על מישור החוף הישראלי
באופן אירוני, נשיאותו של ביידן עשויה לעכב את מאמציה של ישראל לתבוע ריבונות על בקעת הירדן – וכך להנציח את השליטה הביטחונית הכוללת שלה על הגדה המערבית כולה – אבל היא לא תחליש אותם.
אם ביידן ימשיך את המגמה של ממשלי אובמה וטראמפ לצמצם את מחויבויותיה של ארצות הברית מעבר לים, הוא רק יחזק את נחישותה של ישראל לשלוט ברכסי ההר של השומרון ובבקעת הירדן האסטרטגית.
חששות הירדנים
לתפיסה הישראלית השמרנית יש את התשובות שלה להרבה מהביקורת נגד הסיפוח. זה לא יפגע בבריתות האזוריות, או לפחות בחשובות שבהן, טוען המחנה הזה. עבור שתי המדינות שמביעות את ההתנגדות הפומבית הקולנית ביותר לסיפוח, ירדן והאמירויות, הברית עם ישראל היא "אינטרס עליון", אומר לרמן.
"אני חושב שהשליטה הישראלית על בקעת הירדן חשובה לביטחוננו, לביטחון הפלסטינים – ולביטחון הירדנים", הוא טוען.
האמירה הזו אינה חסרת בסיס. מאז 1970, כשמטוסי קרב ישראלים טסו מעל כוח סורי שפלש לירדן ואילצו אותו לסגת, ירדן הייתה במובנים רבים תחת הגנה צבאית ישראלית. נסיגה ישראלית מבקעת הירדן תותיר אחריה חלל מסוכן, לתפיסת הירדנים, שכבר נאלצים להתמודד עם רצועות ארוכות של גבול חדיר עם עיראק המפולגת ועם סוריה הקרועה מהמלחמה.
אם ביידן ימשיך את המגמה של ממשלי אובמה וטראמפ לצמצם את מחויבויותיה של ארצות הברית מעבר לים, הוא רק יחזק את נחישותה של ישראל לשלוט ברכסי ההר של השומרון ובבקעת הירדן האסטרטגית
היחסים בין ירדן לישראל אינם חמים, אבל הם אינם חייבים להיות. לשתי המדינות יש יותר מדי מה להפסיד מכדי שיוטרדו בדקויות כאלה. ירדן זקוקה להמשך השליטה וההגנה של ישראל על האגף המערבי שלה, כך שלא צריך להתייחס ביתר רצינות למחאותיה נגד הכרזה ישראלית על הנצחת השליטה הזאת, החיונית כל כך לירדן עצמה.
להעלות את המכונית על הכביש
סיפוח גם מספק יתרון אסטרטגי אחד גדול, אומרים תומכיו. "בשני פאנלים שערכנו על הסיפוח, במכוני המחקר JISS ו-INSS, הגענו לאותה מסקנה. הרעיון של החלת החוק הישראלי מעלה את המכונית של תכנית טראמפ על הכביש", אומר לרמן. כלומר, הופך תכנית תאורטית לביצועית.
"פתאום ראינו שהפלסטינים מעוניינים לחזור אל שולחן המשא ומתן. זה הפך את תכנית טראמפ לתכנית של המרכז הישראלי. זה יצר תזוזה בפוליטיקה שלנו, מקצוות מנוגדים למרכז חדש", הוא מסביר. ועדיין, נקודת המפתח היא שאלה של כוח. "לאן שהולך הקונצנזוס הישראלי, יש לזה חוסן", מאמין לרמן. אם רוב האירופאים מדמיינים גבול מסוים בגדה, אבל רוב הישראלים מאמינים שהם זקוקים לגבול אחר, מה סביר יותר שתהיה התוצאה הסופית בשטח?
תכנית טראמפ עמומה. מבקריה, גם בארץ, כבר תקפו אותה מכל עבר. אבל היא בכל זאת עונה על כמה מהצרכים הבסיסיים של ישראל שהפכו לאמיתות חיוניות עבור רוב הישראלים, בהם השליטה על גושי ההתנחלויות ועל בקעת הירדן.
התמיכה הפוליטית הזאת מבית גם היא סוג של "חלון הזדמנות". עצם קיומה של תכנית אוהדת כל כך לצרכיה של ישראל הפך כלי לשרטוט בתודעה הישראלית של גבול הגנתי חדש המתאים יותר לעולם המסוכן העומד בפתח. הוויכוח בין תומכי הסיפוח לבין מתנגדיו, לפחות במיינסטרים הישראלי, אינו עוסק בשאלה אם כדאי לקבע את השליטה הישראלית על בקעת הירדן, אלא על העיתוי המתאים לכך.
אז מדוע עכשיו, כאשר הנזק הדיפלומטי עלול להיות כה חמור?
התשובה של נתניהו והמחנה שלו בקהילת הביטחון הישראלית היא פשוטה: כי אמריקה בנסיגה; כי אויבינו מתחזקים; כי בעלי בריתנו לא באמת ינטשו אותנו, מפני שהם זקוקים לנו בדיוק באותה מידה שאנו זקוקים להם; ומכיוון שאם לא "נעלה את המכונית על הכביש" –נעבור מהלכה למעשה בשאלה שיש לה חשיבות קיומית לעתידנו – אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורנו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו