קבלו את הגירסה העירונית, הפחות מתוקשרת, של דילמת האסי: לראשון לציון יש רצועת חוף נהדרת, עם חיסרון אחד בולט – היא נמתחת על פני כ-900 מטרים בלבד.

זהו מעט מאוד חוף עבור עיר שמספר תושביה כבר חצה את הרבע מיליון ושבנוסף להם החוף שלה מושך רבים שמגיעים מיישובי השפלה – נס ציונה, רחובות, רמלה, לוד, באר יעקב ועוד – שמבחינתם חוף ראשון הוא חוף הבית שלהם.

החלופה היחידה בסביבה היא חוף פלמחים, שבימי הקיץ השער שלו נסגר כבר בשעות הבוקר על ידי אנשי רשות הטבע והגנים, כשמדדי הצפיפות בחוף חוצים בדהרה את מגבלות התו הסגול.

חוף פלמחים מלא גם במהלך מגפת הקורונה (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

עם מחלות הרקע האלה, אין פלא שהצפיפות בחוף ראשל"צ מגיעה בקיץ הזה לממדים בלתי נסבלים, ואם לא די בכך – גם מבנה הכבישים בסביבת החוף לא עוזר.

בראשון, בשונה מערי חוף אחרות, אין טיילת שמקבילה לחוף הים ומאפשרת תנועה וחיפוש חנייה. הדרך אל החוף עוברת בכביש גישה אחד, ניצב לים, שבקצהו חניון גדול. או במילים אחרות – צוואר בקבוק.

התוצאה: לאורך הכביש הזה משתרכים פקקי ענק שכבר לא מוגבלים לסופי שבוע או לשעות העומס. כ-11 אלף תושבי שכונת נווה חוף מתקשים לצאת מהבית ועונת הרחצה הפכה עבורם למצור אחד גדול.

ראש עיריית ראשון לציון, רז קינסטליך, החליט שהוא חייב לעשות משהו כדי לצמצם את מספר המבקרים בחוף ולתעדף את תושבי עירו. האמצעי: העלאה תלולה של התעריפים בחניון החוף לתושבי חוץ בעוד החנייה לתושבי העיר חינם.

ראש עיריית ראשל"צ החליט שהוא חייב לעשות משהו כדי לצמצם את מספר המבקרים בחוף ולתעדף את תושבי עירו. האמצעי: העלאה תלולה של התעריפים בחניון החוף לתושבי חוץ בעוד החנייה לתושבי העיר חינם

אם בעבר האורחים נדרשו לשלם לפי התעריפים הידידותיים של ישומוני החנייה (פנגו וכו'), בקיץ הנוכחי הוצב בכניסה לחניון מחירון לתושבי חוץ: 20 שקל לשעה, עד תיקרה של 60 שקל. איך אמר לי תושב חולון השכנה, נטולת הים? "כבר יותר זול לבוא במונית. אם אני מגיע פעמיים בשבוע לים עם הילדים בחופש הגדול, רק החנייה תעלה 500 ש"ח בחודש. מי יכול לעמוד בזה?"

חניון חוף הים בראשון לציון

וזה כבר מחבר אותנו לוויכוח המר שמתחולל סביב נחל האסי. שם הצדדים הניצים מתדיינים על השאלה למי שייך הנחל. אבל למי שייך הים?

לכאורה עיריית ראשל"צ לא גובה כניסה לחוף עצמו (אסור לה על פי חוק), אבל בהיעדר תחבורה ציבורית בסופי שבוע, אי אפשר להגיע לחוף בלי רכב פרטי. מצד אחד, תושבי ראשון משלמים ארנונה יקרה עבור שירותי החוף, ההצלה, הניקיון ואפילו תחזוקת הכביש; גם הציפייה שלהם שלא לחיות בתוך פקק נצחי מובנת ולגיטימית.

אבל הנה הצד השני של המטבע: הים הוא משאב הטבע המופלא ביותר של ישראל, והוא שייך ל-9 מליון אזרחיה במידה שווה – בלי קשר לשאלה איפה הם גרים. גביית תעריף מופרז על החנייה מהווה אפליה מובהקת של תושבי הערים שלא התברכו בקו חוף, ובפועל הופכת את ההליכה לים מבילוי עממי ונגיש לפריבילגיה לעשירים בלבד. על הנייר, הים הוא גם של האם היחידנית מרמלה; בפועל, במחירי חנייה כאלה, הזכות ליהנות ממנו נלקחה ממנה.

הים הוא משאב הטבע המופלא ביותר של ישראל, והוא שייך ל-9 מליון אזרחיה במידה שווה – בלי קשר לשאלה איפה הם גרים. גביית תעריף מופרז על החנייה מהווה אפליה של תושבי הערים שלא התברכו בקו חוף

האסי וראשון לציון לא לבד. סוגיית זכות הגישה למשאבי הטבע מבעבעת לאורכה ולרוחבה של הארץ ושל קו החוף שלה. חסימות של דרכי גישה לנחלים, חופי ים ושכיות טבע אחרות מתבצעות בנקודות רבות בארץ. יש פחות ופחות טבע ויותר ויותר אנשים, ולכן המאבק על כל פיסת ירוק ומקווה מים רק ילך ויחריף.

ראש עיריית בת ים, צביקה ברוט, חולל סערה בסוף השבוע כשהודיע על הגבלת הגישה לחופים למי שאינם תושבי העיר, מחשש לייבוא קורונה. שר הפנים אריה דרעי מיהר להודיע שלברוט אין סמכות לסגור את החופים לאורחים, כי הים שייך לכולם.

חוף בת ים בסוף השבוע האחרון: צפיפות גבוהה ומדאיגה (צילום: עיריית בת ים)

במעגן מיכאל, לעומת זאת, נעשה צעד בכיוון ההפוך: אחרי שנים שהגישה לחוף דרך הקיבוץ הייתה חסומה, דבר שעורר זעם רב על הקיבוצניקים, הסדיר הקיבוץ דרך עוקפת ואפילו חניון לטובת המגיעים, מתוך הבנה – אמנם מאוחרת – שהים אינו רכוש פרטי של איש.

שיח המשאבים היה אחד ממנועי המחאה החברתית של 2011, אלא שאז הוא התמקד בחלוקה המעוותת בין הציבור הרחב לקומץ תאגידים ובעלי הון ששולטים במשאבי הטבע ששייכים לכולנו.

בחסות הסלוגן "העם דורש צדק חברתי", מקבלי ההחלטות נדרשו להסביר מדוע הקונגלומרט של עידן עופר קיבל היתר לבזוז את מכמני ים המלח בעוד אנחנו – בעליהם החוקיים של האשלג והברום – מרוויחים מזה כל כך מעט; מדוע חברות המים המינרלים מורשות לייבש מעיינות קסומים ששייכים לכולנו בשם שורת הרווח בחשבון הבנק של הבעלים; וכמובן, מה ייצא לנו, האזרחים מהשורה, מרווחי הגז שהתגלה במעמקי הים הישראלי.

שיח המשאבים בגירסת 2020 מניח את הטייקונים לנפשם ומתמקד בדם הרע שמבעבע בין קבוצות וסקטורים בחברה הישראלית. הוא לא לגמרי חדש, שהרי הויכוחים על הסטת גבולות גביית הארנונה בין רשויות עשירות לעניות נמשכים כבר שנים.

המחאה החברתית ב-2011 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

אבל בקיץ הזה הכול מגיע לממדים מוקצנים במיוחד. זה קורה עם רוח גבית של הרשתות החברתיות, ובאדיבות רוח המפקד שהפך את הפילוג וההסתה בין השבטים שמרכיבים את החברה הישראלית לקריירה.

על הבעירה הזו נוסף הגידול המהיר באוכלוסייה והשמים הסגורים (כמעט) של הקורונה, שמשאירים את כולנו בארץ ומאלצים אותנו לחלוק את מעט המשאבים שהטבע העניק לנו.

מעבר לעובדה שהתפרים הדקים שמחזיקים את החברה הישראלית מאיימים בכל שנייה להתפקע, יש למלחמת המשאבים גם תוצאה קטלנית: זה לא מקרי שבקיץ הנוכחי נשברים כל שיאי הטביעות.

מעבר לעובדה שהתפרים הדקים שמחזיקים את החברה הישראלית מאיימים בכל שנייה להתפקע, יש למלחמת המשאבים גם תוצאה קטלנית: זה לא מקרי שבקיץ הנוכחי נשברים כל שיאי הטביעות

הצפיפות בחופים שולחת רבים אל החופים הלא מוכרזים, וכשאין מציל בסביבה, הים המסוכן גובה קורבנות. בחודשים מאי-אוגוסט נרשמה עלייה תלולה של 51% במספר מקרי הטביעה, כש-34 בני אדם טבעו למוות ועוד 165 פונו לבית החולים, חלקם במצב קשה.

פתרונות קסם אין, אבל זה לא אומר שאי אפשר לטפל בבעיות. רק שבשביל זה צריך ממשלה שאכפת לה.

רצועת החוף עין הים – חוף ללא מציל (צילום: ענת חרמוני/פלאש90)

המאבק על האסי זועק למבוגר אחראי שיקבע את הכללים ויפסיק את כיפופי הידיים האלימים בין הצדדים. אין ספק שהנחל שייך לכולם, אבל גם אין ספק שלתושבי ניר דוד יש זכות לחיים סבירים ושהם לא צריכים להיענש בגלל שהם גרים סמוך לגדת הנחל.

צריך ואפשר למצוא את שביל הזהב, אבל הקיבוצניקים ותושבי בית שאן לא יוכלו לעשות את זה לבד. זה תפקידו של הריבון, שהרי הנחל הוא משאב של כלל הציבור והסדרת השימוש בו היא אינטרס לאומי.

חוץ מחלוקה הוגנת של המשאבים הקיימים, יש עוד דרך להתמודד עם המחסור בהם: הגדלת ההיצע. במקום להסתפק בנזיפה לראש עיריית בת ים, מוטב ששר הפנים יוביל מהלך ממשלתי לפתיחת עוד הרבה חופי ים מוכרזים עם שירותי הצלה שהציבור כה צמא להם, ולהכשרת אגמים, נחלים ומקורות מים לרחצה ולבילוי.

במקום לנזוף בראש עיריית בת ים, מוטב ששר הפנים יוביל מהלך ממשלתי לפתיחת עוד הרבה חופי ים מוכרזים עם שירותי הצלה שהציבור כה צמא להם, ולהכשרת אגמים, נחלים ומקורות מים לרחצה ולבילוי

חוף ראשון לציון ממחיש את הפוטנציאל העצום שמתבזבז: מדרום לחוף הפתוח, משתרעת רצועה ארוכה של חוף נהדר שסגור כבר שנים לצורכי צה"ל. לפני מספר שנים הצבא פינה כ-130 מטר שהציבור עט עליהם כמוצא שלל רב.

הגיע הזמן לפעימה נוספת, הרבה יותר רחבה, שתשחרר מעט את הלחץ מחופי הרחצה הקיימים. ראש עיריית ראשון לציון חולם על זה בלילות, אבל לבד מול מערכת הביטחון יהיה לו קשה לקדם את שחרור החוף. גם בשביל זה צריך ממשלה, רצוי אחת שאכפת לה מהחיים עצמם של 9 מיליון אזרחים.