לפני עשר שנים בדיוק פגשתי את שלמה שוהם לצורך ראיון. שוהם היה שופט לשעבר, אבל התפקיד שאיתו זוהה היה נציב הדורות הבאים בכנסת. והוא היה מודאג.

ישבנו בבית הקפה שמשקיף על האגם המלאכותי בפארק הלאומי ברמת גן, והוא הפליג במחשבותיו לאמצע המאה: "אני רוצה שכשהילדים והנכדים יישבו ב-2050, הם יידעו שאני ואנחנו עשינו בשבילם כמיטב יכולתנו", אמר.

שלמה שוהם (צילום: המי"ל, פייסבוק)

"בסרטים העתיד תמיד נראה כמו אזור אסון, אבל אני דווקא מדמיין מצב הפוך: השנה היא 2050, ומסביב הכול גן עדן. והשאלה שאנחנו צריכים להתמודד איתה היא – מה הם הדברים הנכונים שאנחנו צריכים לעשות היום, מה הן ההחלטות שאנחנו צריכים לקבל, כדי שזה יהיה המצב"?

מהדברים הללו שוהם אולי מצטייר כמו אופטימיסט מושבע, אבל למעשה הוא היה מוטרד מאוד: באותו שבוע החליטה הכנסת לסגור רשמית את נציבות הדורות הבאים. במהלך שנראה כמו קדימון להתנפלות של אנשי נתניהו על שומרי הסף עשר שנים אחרי, הח"כ הצעיר יריב לוין הוביל את ביטול הנציבות בטענה שהיא מפריעה לנבחרי הציבור לממש את שליחותם. בדיון במליאה הוא כינה אותה באיבה "זרועה הארוכה של מערכת המשפט בתוך בית המחוקקים".

"אם רק הייתה ניתנת להם הזדמנות", אמר לי אז גורם פוליטי שהתנגד לסגירה, "הם היו שמחים לבטל גם את בית המשפט העליון". עשר שנים אחרי, הדברים אקטואליים מאי פעם.

נציבות הדורות הבאים הייתה אפיזודה קצרה למדי בתולדות בית הנבחרים הישראלי. היא פעלה בסך הכל חמש שנים במהלך העשור הקודם, בטרם הפוליטיקאים החליטו להיפטר ממנה.

בימים אלה, שבהם הממשלה מזגזגת כל שעתיים, רואה במקרה הטוב חמש דקות קדימה ומקבלת בחופזה החלטות עם השלכות דרמטיות לטווח של עשרות שנים – למשל העמקת הגירעון לממדים חסרי תקדים ופיזור מיליארדים במענקים עיוורים שלחלק גדול מהציבור אין צורך בהם – נדמה שגוף כזה, שלוקח בחשבון את הטווח הארוך ומייצג את האינטרסים של דור הנכדים והנינים, חסר מתמיד.

בימים אלה, שבהם הממשלה מזגזגת כל שעתיים ומקבלת בחופזה החלטות עם השלכות דרמטיות לטווח של עשרות שנים – נדמה שגוף כזה, שמייצג את האינטרסים של דור הנכדים והנינים, חסר מתמיד

למען הסר ספק: על אף שוועת חלק מהפוליטיקאים, לנציבות הדורות הבאים, שישבה בכמה חדרים בתוך הכנסת ופעלה בתקציב שנתי זעום של 2.3 מיליון ש"ח, לא הייתה סמכות לבטל או לעצור חוקים. היא רק יכלה לשקף לח"כים את השלכות החוקים שהם מקדמים, להציג נתונים, ליזום דיונים ולהחדיר למערכת הפוליטית את המבט האסטרטגי, ארוך הטווח.

באופן טבעי היא עסקה בעיקר בנושאים כמו סביבה, בריאות הציבור, תכנון וכלכלה. הנחת המוצא המוסרית שעמדה מאחורי הקמתה, הייתה שבני האדם שיושפעו יותר מכל מההחלטות שמתקבלות היום, הם אלה שעדיין אין להם זכות הצבעה או אפילו עוד לא נולדו. נציבות הדורות הבאים מונתה להיות הקול שלהם.

באחד הדיונים בכנסת, עלתה הטענה שהח"כים ממילא משקללים בכל החלטה שלהם את ההשלכות ארוכות הטווח. ואכן, הפוליטיקאי הישראלי הממוצע ידוע בכך שהוא רואה הרחק אל מעבר לאופק הזמן, בלי לקחת בחשבון את הציוץ של היום, הכותרת של מחר והפריימריז של מחרתיים.

מי יודע, אולי אם הנציבות הייתה ממשיכה לפעול, אולי היום מערכת הבריאות לא הייתה עומדת חסרת אונים, נטולת תקציבים, תשתיות וכוח אדם מול נגיף מרושע אחד והשלכותיו; וישראל הייתה מתחילה להיערך מזמן למשבר האקלים, שהרי גם המכה הזאת עוד תגיע ותתפוס אותנו לא מוכנים.

מי יודע, אולי אם הנציבות הייתה ממשיכה לפעול, מערכת הבריאות לא הייתה עומדת היום חסרת אונים, נטולת תקציבים, תשתיות וכוח אדם מול נגיף מרושע אחד והשלכותיו

אבל הנציבות בוטלה. ושום מרכיב של ראייה ארוכת טווח לא החליף אותה. וזה בולט במיוחד במשבר הנוכחי, שבו מונחים זרעי הפורענות של השנים והעשורים הבאים. הסיכוי שחזון גן העדן ב-2050 יתגשם פוחת משמעותית עם כל התקף פאניקה של הממשלה הזו, והשאלה שילדינו ונכדינו ישאלו תהיה כנראה – למה לא עשיתם דבר בשביל למנוע את זה?

את הפגישה שלנו שוהם חתם במעשייה: "מספרים על רבי בעיירה ברוסיה שכל יום לפנות בוקר היה קופץ לטבול בנהר הקפוא. יום אחד הגיע לעיירה שוטר חדש, ראה את האיש המוזר בשעה המוזרה ושאל אותו 'מי אתה, מה אתה רוצה ולאן אתה הולך?'.

"הרבי שאל כמה הוא מרוויח תמורת עבודתו. השוטר השיב – עשר קופיקות. אז הרבי אמר, 'אני מוכן לשלם לך 20 קופיקות כדי שתשאל אותי כל יום מי אני, מה אני רוצה ולאן אני הולך'".

מעניין מה התשובה של ממשלת ישראל והעומד בראשה לשאלה הזו.