החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט שלא להורות על חקירה פלילית נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרשת המניות ובקשרים בין סוגיית המניות לבין פרשת הצוללות וכלי השיט, מבטאת ליקוי מאורות מוחלט בצמרת מערכת אכיפת החוק כולה.

• מסמך: עיקרי נימוקי היועץ המשפטי לממשלה – פרשת המניות

ההחלטה הזו תירשם כהחלטה החשובה ביותר בכהונתו של מנדלבליט כיועץ משפטי לממשלה, ולמעשה בכל הקריירה המשפטית שלו. על אף שהגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה בעודו מכהן; על אף שהתביעה בראשותו תנהל משפט נגד נתניהו; על אף החלטות אפשריות על נבצרות, על אף הטלת מנדט על נאשם.

ההחלטה שלא לחקור את נתניהו בפרשה זו היא כתם מקצועי בל-יימחה, המטילה צל על כל החלטותיו האחרות, לטובת נתניהו או נגדו. מנדלבליט נראה כמי שטרח לצבור קרדיט ציבורי בהחלטותיו להעמיד לדין את נתניהו, כדי שברגע האמת יוכל לקבור את הפרשה החמורה מבין כולן.

ההחלטה שלא לחקור את נתניהו בפרשה זו היא כתם מקצועי בל-יימחה. מנדלבליט נראה כמי שטרח לצבור קרדיט ציבורי בהחלטותיו להעמיד לדין את נתניהו, כדי שברגע האמת יוכל לקבור את הפרשה החמורה מבין כולן

פרשת המניות, הקשורה בטבורה לפרשת הצוללות וכלי השיט, היא – בהפרש ניכר – הפרשה החמורה ביותר שנקשרה אי פעם בשמו של ראש ממשלה מכהן. בליבה, ביצוע עבירות פליליות המבטאות שחיתות שלטונית עמוקה, שעניינה לא קבלת סיגרים, חליפות, ואפילו לא מעטפות דולרים בכספת עלומה או בחשבונות בנק במדינות רחוקות. עניינה חבלה ועיוות קבלת החלטות הנוגעות לביטחון ישראל ברמה הגבוהה ביותר. מקום שבו שיקולים לא טהורים עולים לא רק מיליארדים מקופת המדינה, שמהם נגזרות עמלות בעשרות מיליונים. המחיר הוא בחיי אדם.

אין דרך להצדיק את החלטתו של מנדלבליט, שלא להורות על חקירה פלילית נגד נתניהו בפרשת המניות-צוללות. משפטן הגון אינו יכול לעמוד מאחורי ההחלטה. זה לא יפריע, כמובן, לפרקליטות המדינה להגיש ביום ראשון הקרוב לבג"ץ את תשובתה לעתירת התנועה לאיכות השלטון, שעיקריה כבר מופיעים בהחלטת היועץ מאמש.

אפשר להניח שאנשי הפרקליטות יעשו את הלהטוטים הרגילים שלהם מול עיניהם של שופטי בג"ץ. כל הלהיטים הגדולים יהיו שם: החל משיקול הדעת הרחב הנתון ליועץ בהחלטות בתחום הפלילי, ועד הפגיעה באמון הציבור בבית המשפט אם יעזו השופטים להתערב בנושא. אך השורה התחתונה נותרת בעינה: את החלטתו של מנדלבליט להימנע מחקירה פלילית בנושא אין דרך להצדיק באופן הגון.

ההצדקה המרכזית של היועץ להחלטתו זו היא שחומר הראיות הקיים אינו מגבש את אותו "מסד ראייתי של חשד סביר לביצוע עבירה". הרף הזה הוא הרף המעביר תלונה או בדיקה מקדימה לשלב של חקירה פלילית. העין קוראת ואינה מאמינה: מנדלבליט עצמו מפרט את תמצית העובדות המרכזיות הידועות בפרשה – כעת כבר לא מפרסומים עיתונאיים אלא כתוצאה מבדיקה שערכו המשטרה והפרקליטות. ובעובדות הללו הוא אינו מזהה אפילו "חשד סביר"?

העין קוראת ואינה מאמינה: מנדלבליט עצמו מפרט את תמצית העובדות המרכזיות הידועות בפרשה כתוצאה מבדיקה שערכו המשטרה והפרקליטות. ובעובדות הללו הוא אינו מזהה אפילו "חשד סביר"?

היועץ מפרט בהחלטתו כי נתניהו רכש באוגוסט 2007 את מניות סידריפט בסכום של כ-2.5 מיליון שקלים, ומכר בנובמבר 2010 את המניות לחברה שבבעלות בן-דודו נתן מיליקובסקי בסך של כ-16.5 מיליון שקלים. רווח עצום, שאינו מוכר בעולם העסקי, ושמומן כל-כולו מכיסו של מיטיבו מיליקובסקי.

האם נתניהו עשה משהו לטובת מיליקובסקי? התשובה היא כן, בהחלט: נתניהו דחף עוד ועוד עסקאות של מערכת הביטחון עם חברת תיסנקרופ, שרכשה מוצרי פלדה מחברת גראפטק, שהייתה לקוחה של סידריפט.

העובדות המפורטות בהחלטה נראות ככאלה שהתבררו על-ידי רשויות החקירה. תאגיד תיסנקרופ כבר מוכר למערכת, לאחר החקירה הממצה בתיק 3000. שרשור האחזקות בחברות גראפטק, סידריפט, סי.ג'י ו-NMSD שבאמצעותו החזיקו מיליקובסקי ונתניהו במניות החברות האחרות, גם הוא נראה שמעוגן בראיות. מכאן מסקנתו של היועץ: "לנתניהו הייתה מעורבות מסויימת בעסקיו האמורים של מיליקובסקי עד שנת 2010".

מנדלבליט יוצא מנקודת הנחה שנתניהו אכן קיבל טובת הנאה משמעותית ממיליקובסקי, בעצם העובדה שרכש את מניות סידריפט בערך נמוך במיוחד. באותה מידה ניתן היה לקבוע שהוא מכר את המניות בערך גבוה במיוחד, אך ליועץ חשוב להרחיק אותנו בזמן ככל הניתן. ומדוע להרחיק לנובמבר 2010, כשנתניהו כבר מכהן כראש הממשלה, אם אפשר לקבוע כנקודת הזמן הרלוונטית את אוגוסט 2007?

ליועץ חשוב להרחיק אותנו בזמן ככל הניתן. ומדוע להרחיק לנובמבר 2010, כשנתניהו כבר מכהן כראש הממשלה, אם אפשר לקבוע כנקודת הזמן הרלוונטית את אוגוסט 2007?

ואז, לשיטתו, מאחר שעבירת השוחד היא עבירה התנהגותית המתגבשת בדרך כלל במועד לקיחת טובת ההנאה, הרי שנכון לאוגוסט 2007 "חרף התהיות שהמקרה מעורר, אין בסיס לקבוע כי מתקיים חשד סביר שיצדיק חקירה פלילית בעבירת שוחד". זאת, מאחר שלשיטתו אין אינדיקציה לקיומו של אינטרס של מיליקובסקי שאותו הוא היה עשוי לקדם באמצעות נתניהו, שהיה במועד רכישת המניות יו"ר האופוזיציה.

קביעה זו היא חסרת שחר לכל מי שעוסק בהיבטים הפליליים של תחום השחיתות השלטונית. עבירת שוחד עשויה להיחשב כעבירה שביצועה הושלם אפילו אם לא הייתה כל תמורה שלטונית לטובת ההנאה. גירסה זו של השוחד קרויה "שלח לחמך" והיא מעוגנת בחוק העונשין.

האם צריך להאכיל את היועץ בכפית כדי שיבין שמיליקובסקי היה ער לכוונתו של נתניהו לשוב ולכבוש את כס ראש הממשלה? ושממשלת ישראל עושה עסקים במיליארדים עם תאגיד תינסקרופ? ולפיכך שגם אם רק אחוז מזערי מעסקיה של תיסנקרופ נעשה עם סידריפט – הרי שמבחינת סידריפט, טיסנקרופ היא לקוחה מרכזית ומשמעותית שעסקה עמה יכולה להטיס את ערך מניותיה?

האם צריך להאכיל את היועץ המשפטי לממשלה בכפית כדי שיבין שמיליקובסקי היה ער לכוונתו של נתניהו לשוב ולכבוש את כס ראש הממשלה? ושממשלת ישראל עושה עסקים במיליארדים עם תאגיד תינסקרופ?

במקרה שלנו, מיליקובסקי "שלח את לחמו" ב-2007, ובהמשך קיבל תמורה, ועוד איך קיבל, כאשר התאגידים שבהם השקיע קשרו עסקים עם תיסנקרופ, וראש ממשלת ישראל דחף לרכישת כלי שייט דווקא מתיסנקרופ. אם בכך היועץ המשפטי אינו מזהה חשד סביר, אפשר לסגור את משטרת ישראל. אין צורך לבצע עוד חקירות פליליות.

כל החלטתו של מנדלבליט מנוסחת באופן המזכיר החלטה על סגירת תיק ללא כתב אישום לאחר ביצוע חקירה. שוב ושוב מצהיר היועץ ש"כפי שהוצג בפניי, אין ראיות המצדיקות קיומו של חשד סביר", או שהזיקה בין מיליקובסקי לבין עסקאות בתחום כלי השייט היא "זיקה מעורפלת שאינה מבססת תשתית לפתיחה בחקירה". אך כדי שיהיו ראיות, צריך לחקור.

מנדלבליט מסתמך על גירסאותיהם של מיליקובסקי ונתניהו עצמם, בדבר "מסורת משפחתית" ולפיה אנשי משפחת מיליקובסקי משמנים בכספים את אנשי משפחת נתניהו. בלשונו:

"לטענתם, לאורך השנים מיליקובסקי נתן לנתניהו כספים, וכן סייע לו כלכלית בדרכים נוספות. נתניהו ומיליקובסקי טענו כי ראו במתן טובות ההנאה המתוארת כמסורת, שהמשיכה את נוהגו של אביו של מיליקובסקי לתת כספים לאביו של נתניהו".

כאילו שעובדות אלה, שכלל לא נבדקו לעומק בכלים חקירתיים, מספקות מטריית הגנה מפני שוחד.

הנה דוגמה, אחת מני רבות, הממחישה עד כמה מופרכת החלטת היועץ:

"לא ניתן לצאת מנקודת הנחה שמיליקובסקי הרוויח באופן ישיר מעסקאות כלי השייט של מדינת ישראל, אלא זו היא אפשרות בלבד, אשר אין לה, כאמור, בסיס מספק בתשתית הראייתית הקיימת".

האם אפשרות זו – בהנחה שזו רק אפשרות, ולא עובדה של ממש שכבר מעוגנת בראיות – אינה מקימה חשד סביר המצדיק חקירה? האם היועץ דורש רף ראייתי של הוכחה מעבר לכל ספק סביר כתנאי לפתיחת חקירה? הביטוי ליקוי מאורות נדמה רך וחלש מכדי לתאר את הקריסה המקצועית והערכית שמשקפת החלטת היועץ.

סיכום ההחלטה של מנדלבליט הוא זה: עבירת שוחד אין כאן, לשיטתו. אפילו לא חשד המצדיק חקירה. עבירת מרמה והפרת אמונים התיישנה זה מכבר. וגם אם היו ראיות חזקות יותר, הרי ש"חלוף הזמן" בין מועד ביצוע המעשים ועד חקירה אפשרית, מביא לכך ש"אין תוחלת להעמקת חקר בנושא בכלים של חקירה פלילית". הנה בלשונו:

"חלוף הזמן המשמעותי משפיע עד מאוד על תוחלתה של חקירה פלילית למצות את בירור העניין, ובעיקר קושי בהגעה לעדים ובאיסוף מסמכים אשר חלק ממשי מהם מעבר לים".

הלוליינות הזו מזכירה את החלטתו של אליקים רובינשטיין, בכובעו כיועץ המשפטי לממשלה, במאי 2000, לסגור את תיק החקירה שהתנהל באותם ימים נגד נשיא המדינה עזר ויצמן. התיק ההוא נסגר – לאחר חקירה, לא לפניה – חלקו בשל חוסר ראיות וחלקו בשל התיישנות. שבועות אחדים לאחר מכן, כביכול בלי קשר בין הדברים, הודיע ויצמן על פרישה מהנשיאות בשל "סיבות אישיות". אין סיבה להניח שמנדלבליט ונתניהו רקמו את אותה הבנה שקטה.

מדכדך לראות כיצד היועץ המשפטי לממשלה מסתתר בהחלטתו מאחורי המלצותיהם של קציני משטרה ואנשי משרד המשפטים הכפופים לו. כך הוא כותב:

"הן משטרת ישראל והן פרקליטות המדינה בחנו האם נכון לעת הזו קיימת תשתית ראייתית המצדיקה לפתוח בחקירה פלילית. הוצגה בפניי מסקנתם הדומה, ולפיה אין בנמצא תשתית כזו. אני סבור שיש לקבל עמדה זו מנימוקיהם".

יש להניח שאכן כלל הבכירים, שראו בשנים האחרונות היטב לאן נושבת רוח המפקד, התקרנפו, טמנו ראשם בחול והעדיפו להניח על שולחן היועץ את ההמלצה שלה ציפה, שתקל עליו לטייח את הפרשה.

ליקוי המאורות של מערכת אכיפת החוק בעידן אביחי מנדלבליט הוא עניין קולקטיבי, אף שהוא יירשם לדיראון עולם על שמו של היועץ.

גילוי נאות: עו"ד יובל יועז ייצג בעבר בעתירות לבג"ץ נגד החלטותיו של מנדלבליט שלא לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות וכלי השייט.