מהו הנאום הגדול ביותר בעיניכם בקולנוע?

אם תעיינו בנושא זה בגוגל, תגלו שיש כמה נאומים קולנועיים שמקובל לראותם כנאומים גדולים. אחד מהם, למשל, הוא נאומו של מרלון ברנדו ב"חופי הכרך" – "יכולתי להיות מישהו אחר!"

נאום נוסף כזה הוא נאומו של ג'ק ניקולסון ב"בחורים טובים" – "אתה לא מסוגל להתמודד עם האמת!"

גם פסוק יז' מפרק כ"ה בספר יחזקאל שמקריא סמואל ל. ג'קסון בפאתוס בלתי-נשכח ב"ספרות זולה", לפני שהוא יורה במישהו, הופך להיות נאום מרשים בפני עצמו.

יש גם הזוכרים את נאומו של מל גיבסון ב"לב אמיץ" – באחת הפעמים הנדירות בהן גיבסון לא היה שתוי או בהתקף אנטישמי – "הם יכולים לקחת מאיתנו את החיים, אבל לעולם לא יוכלו לקחת מאתנו את החירות!"

ואז ישנו כמובן הנאום שיש הרואים בו הגדול מכולם, נאומו של צ'רלי צ'פלין בסרט "הדיקטטור הגדול" – נאום נאיבי, תמים ומיתמם, כולו אמון באופיים הטוב וטוב ליבם של בני האדם, כאילו היה צ'רלי צ'פלין חייזר שנחת זה-עתה מהמאדים ואין לו מושג מהם אנשים כלל וכלל.

וישנם עוד. נאומים אחרים בסרטים אחרים – אינני יודע לומר כמה כי לא ראיתי את כולם.

אבל מכל אלה שמניתי ושלא מניתי כאן, ומכל אלה שאני מכיר, הנאום הגדול ביותר בקולנוע בעיניי, ללא-מתחרים, הוא נאומו של אייג'נט סמית בסרט "המטריקס".

אייג'נט סמית הוא תוכנת מחשב אנתרופומורפית, דמוית-אדם, שתפקידה ללכוד את ניאו, מורפיאוס וחבריהם המורדים בסרט "המטריקס" הנ"ל ולקרוע להם את הצורה.

ממה שכתבתי כאן בשורות הקודמות בעניין תיאורו של אייג'נט סמית ותפקידו בסרט, אתם אמורים להבין שאייג'נט סמית הוא האיש הרע בתוך סיפור העלילה, גם אם איננו ממש איש. לפחות הינו "האיש הרע" על פי הסטנדרט המקובל.

והנה מה שאומר אייג'נט סמית למורפיאוס בעת שזה יושב כבול על כסא מולו. אייג'נט סמית נואם בנחת, נאום קצר וממצה, אף מילה בו לא מיותרת ואף מילה לא חסרה,

ולהלן:

אני רוצה לחלוק איתך תגלית שנגלתה לי במשך זמן שהותי כאן (בין בני האדם). היא התבררה לי בעת שניסיתי לסווג אתכם בני האדם כזן. הסתבר לי שאינכם באמת שייכים למחלקת היונקים.

שהרי כל יונק על הפלאנטה הזו מפתח באורח אינסטינקטיבי איזשהו איזון טבעי עם סביבתו, סוג של שיווי משקל, אבל לא כך אתם, בני האדם – אתם מגיעים לסביבה חדשה ומתרבים ומתרבים עד שכל המשאבים הטבעיים שבה מתכלים, והדרך היחידה שנשארת לכם כדי לשרוד היא לעבור לסביבה אחרת.

יש עוד אורגניזם אחד על הפלאנטה הזו שפועל באותו דפוס.

אתה יודע מהו? – וירוס.

בני האדם הם מחלה. הם הסרטן של הפלאנטה.

אתם מגיפה, ואנחנו התרופה.

מקסים, לא?

מטבע הדברים העניין פתוח לחילוקי דעות – יש מי שרואים את הדברים כאילו בני האדם הם הצד הטוב בסיפור הזה והמכונות הן הצד הרע, הזדוני. הרי המכונות הפכו את בני האדם, כך בסרט, לבטריה אנושית, לסוללה, שממנה הם יונקים אנרגיה. הם מגדלים את בני האדם בתוך קפסולות במטעים אינסופיים, מזינים אותם במציאות וירטואלית ומשתמשים באנרגיה שגופם מייצר ופולט.

אני מניח שזה יהיה שטחי מדי לומר שכך גם נוהגת החברה המערבית התאגידית בבני אדם באשר הם, אז לא אגיד את זה.

למרות שאתם יודעים שזה כך.

בכל אופן, בניגוד לאופן שבו הדברים מוצגים בסרט, כשהמכונות בתפקיד הקלאסי של "האיש הרע" ובני האדם בתפקיד הקורבן – יש מי שרואים בבני האדם, כמו שאייג'נט סמית רואה, את הוירוס המשמיד לאיטו את העולם, זן הנגוע ברוע ברמות שאינן מצויות בבעלי חיים אחרים או ביצורים אחרים שאינם בני אנוש. זן, שאם המכונות ישמידו או יכחידו מעל פני האדמה,  שום דבר בעולם וביקום המוכר לנו לא ממש ייפגע או ייצא ניזוק.

למעט המכונות עצמן, שתישארנה ללא בטריות.

אז יש, כאמור, מי שרואים את הדברים כפי שאייג'נט סמית מציג אותם – ואפילו מזדהים איתו.

אני, למשל.

הבעיה של אנשים כמותי היא שכשאתה רואה את המציאות כמו שאייג'נט סמית ואני רואים אותה, כשאתה צופה בסרטים כמו "המטריקס" אתה נאלץ לסבול כל הזמן, כי בסרטי המדע הבדיוני בסופו של דבר הרעים תמיד מנצחים.

"הרעים" כלומר – בני האדם.

חוויה דומה עברה עלי בסרט "היום השלישי", הסרט בכיכובו של וויל סמית ובהשתתפות ג'ף גולדבלום, והקרוי במקור "יום העצמאות".

הסרט מראה פלישה של ספינות של חייזרים מגלאקסיה רחוקה ולא מזוהה בסרט, כשבכוונת החייזרים האורחים לטהר את הכוכב "ארץ" מבני האדם החיים עליו ולהתאים אותו לשימושם, לאחר שיאכלסו אותו.

צפיתי בסרט מלא תקווה.

פתאום היה סיכוי שעקב עליונות טכנולוגית גדולה החייזרים הפולשים, זן יפהפה שנראה כמו הכלאה ענקית של מקק עם חרדון, ישמיד את הזן שכנראה הגיעה לכאן בטעות ושנקרא בני-אדם, ינקה את הכוכב מכל החרא שבני האדם כיסו אותו בו, ויתחיל מחדש.

אבל לא!

בגלל כוח גאלאקטי עליון הקרוי "הנוסחה ההוליוודית להפי-אנד", הסרט הגיע אל סופו העצוב מאוד, בעיניי, שבו הושמדו כל ספינות החייזרים האורחים, בני האדם חזרו לשלוט בכוכב הזה, ומאז הם ממשיכים להשמיד אותו וזה את זה באושר ועושר עד עצם היום הזה.

באסה.

בעבר, כשיצאתי מאוכזב מסרט כזה, עדיין פיעמה בי התקווה שיבוא יום ובמקום החבר'ה האלה שנכשלו במשימה יגיעו חייזרים חדשים, אחרים, שישלימו אותה, ובסך הכל, כשחושבים על כך שהיקום מכיל כמאה מיליארד גלאקסיות שבכל אחת מהן כמאה מיליארד כוכבים, קיים סיכוי סביר שאי-שם ביקום מתנהלים חיים אינטליגנטיים, בניגוד לכאן, ויום יבוא והם ישלחו לכאן חללית להשלים את המשימה שהחבר'ה מ"היום השלישי" לא השלימו, ויבוא לציון גואל.

אלא מה? מסתבר שבמציאות הכוכב הקרוב ביותר אלינו ואל מערכת השמש מחוצה לה הוא פרוקסימה סנטאורי, ומרחקו מאיתנו כ-4.3 שנות אור, מה שאומר שבמהירויות מקובלות עלינו של חלליות, שיכולות להגיע ל-60,000 קמ"ש, נניח, המסע מפרוקסימה סנטאורי – שהוא חלק מקבוצת אלפא סנטאורי – עד אלינו יארך כ-25,000 שנה.

מה שמעמיד באור חדש את הסצינה המוכרת מסרטי המדע הבדיוני של פעם: החללית החייזרית נוחתת וממנה יוצא חייזר בן 25 אלף שנה, קצת קשיש ואולי אפילו עם מקל הליכה בין-גאלאקטי, שלא לדבר על קטטר בין-כוכבי, והוא ממלמל: "קח אותי אל המנהיג שלך".

אם טראמפ עדיין יהיה בשלטון במקרה כזה, לפחות יהיה כאן מפגש מרנין לב בין חייזרים משני קצוות היקום.

אני מאמין גדול בקיומם של חייזרים אי-שם ביקום, אגב, אבל אני מתקשה לראות יצורים אינטליגנטיים שיחצו את מרחבי החלל במשך 25 אלף שנה כדי לצייר מעגלים בשדות החיטה של אנגליה, או להשחית פרות במושב עמיהוד שבגליל המערבי.

הגם שאין לי ספק שיש אינטליגנציות אי-שם בחלל שמשאת חייהן היא להגיע מתישהו אל מושב עמיהוד שבגליל המערבי.

בכל מקרה, מכל מה שסיפרתי כאן, ברור הוא שהתקווה היחידה שנותרה לי לראות שהכוכב שאנו חיים עליו יתנקה מהזבל שעליו, היא הגעתו אלינו של אסטרואיד נודד. אסטרואיד שיתנגש בכדור הארץ.

תיאוריה אחת אומרת שכל כמאה מיליון שנה צפויה התנגשות של אסטרואיד בכדור הארץ. משמעותו היא, שאם לפני כשישים מיליון שנה התנגש בנו האסטרואיד "צ'יקסולוב", הוא האסטרואיד שהשמיד את הדינוזאורים, יש לי עוד ארבעים מיליון שנה להמתין לאסטרואיד הבא, מה שנותן משמעות חדשה למונח "תמתין בסבלנות".

מצד שני, יש אפשרות שגלאקסיית אנדרומדה, המתקרבת אל הגלאקסיה שלנו, גלאקסיית שביל החלב, בקצב של 300 קילומטר בשנייה, תתנגש בנו בעוד כ-4.5 מיליארד שנה, כך שאני מתייחס לזה כאל  PLAN B , תכנית הגיבוי שלי.

ואם כל זה לא יעבוד, בעוד חמישה מיליארד שנה צפויה השמש שלנו להפוך למה שנקרא "ענק אדום" ולבלוע כל מה שבסביבה שלה, כולל כדור הארץ, אז אם החלטתם להשקיע בנדל"ן, כדאי שתיקחו את כל זה בחשבון.

אני חושב שזו גם תהיה הדרך היחידה להחליף את השלטון בארץ, אגב.

דונאלד טראמפ אוהב להשוות את עצמו לפרנקלין ד. רוזוולט, אחד מהנשיאים האגדיים של ארצות הברית. הנושא עולה אצלו בהרבה הקשרים, בעיקר בנוגע לכהונה השלישית של רוזוולט, כאשר טראמפ רומז בעדינותו הרגילה שגם הוא שוקל זאת (בניגוד לתיקון ה-22 לחוקה).

בישראל, חוגים מסוימים משווים את טראמפ לרוזוולט ואת בנימין נתניהו לווינסטון צ'רצ'יל כחלק מהאדרת שני המנהיגים. אך יש הבדלים מהותיים בין טראמפ לרוזוולט.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

כְּשֶׁהָיִיתִי חַיָּל, נָגַסְתִּי
בְּתַאֲוָה בְּדֻבְדְּבָנִים
חֲמוּצִים בְּאֶרֶץ הַלְּבָנוֹן.
הַחַרְצָנִים, שֶׁיָּרַקְתִּי
עַל הַשֶּׁלֶג הַצָּחֹר,
הוֹתִירוּ חֹרִים אֲדֻמִּים
מַמָּשׁ כְּמוֹ בַּנַּגְמָ"שׁ,
שֶׁנִּפְגַּע מִמִּטְעֲנֵי חַבָּלָה
שֶׁל הַחִזְבַּאלְלָה.

מילים אלו נכתבו בשיר שלי "דובדבנים מלבנון", בו מתואר מקרה טרגי של נגמ"ש צה"לי שטוף דם, שחייליו נהרגו ונפצעו ממטעני חבלה. הוא הועמס על מוביל בדרום לבנון והועבר לבסיס בצפון הארץ, שם אני וחבריי לגדוד 601 של הנדסה קרבית נתקלנו במראה המזוויע.

יהורם גלילי הוא משורר, סופר, עיתונאי, עורך ספרותי ולשוני ומוציא לאור, מחבר "ראשונים תמיד" ספר המורשת של חיל הנדסה קרבית. בספר השירים "פוטו מלחמה" (חדרים הוצאה לאור) הוא חושף בשיריו חוויות רבות שעבר במהלך פעילויות מבצעיות בדרום לבנון, בעזה ומעבר לקו הירוק כלוחם ששירת במשך כ-20 שנה בסדיר ובמילואים כלוחם בהנדסה קרבית

לפני מספר חודשים כתבתי מכתב גלוי לרמטכ"ל החדש, רב אלוף אייל זמיר.  כתבתי אז, בין היתר, "זמיר חייב לדרוש שלא יפריעו לו בעבודתו, שכן ההתערבות של השרים היא לא רק חסרת תועלת אלא הרסנית. אין לצפות לשינויים בהתנהלות הממשלה. זה פשוט לא יקרה. חברי הגוף המכונה ממשלה ברובם לא מסוגלים ליותר. הם שטחיים, בעלי אג'נדות פוליטיות צרות ומחפשים כותרות.

"בפני ישראל ניצבות בעיות אדירות. עם ממשלה כזו ועם ראש ממשלה חלש, מבוהל, לא ניתן לפתור אותן אפילו חלקית. המצב חמור מאוד שכן מטרות המלחמה בעזה לא הושגו, איראן נוגעת בפצצה גרעינית, טורקיה מגבירה השפעה בסוריה וזו רשימה חלקית.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.