המיזוג האחרון בשמאל הרדיקלי הוא המשך ישיר למגמת ציפוף השורות בשנה הפוליטית האחרונה, ולקראת סגירת הרשימות בחמישי הקרוב. ככל הנראה יתרחש מהלך מקביל בימין, אך זהו לא האיחוד האחרון – ישנו רק עוד אקזיט אחד שצריך להתרחש: מיזוג "העבודה" ואורלי לוי אבקסיס ב"כחול לבן".

נכון, לא מעט בעיות ניצבות בפני איחוד כזה. לכאורה – הסיכום התמוה של ח"כ עמיר פרץ עם אורלי לוי שלא להתמזג יותר, או הרתיעה של "כחול לבן" להזדהות עם מותג שמאל.

מנגד, התועלת שתצמח לשני הצדדים גדולה מסך מרכיבי האיחוד: הרי ב"כחול לבן" רצו את אורלי לוי מלכתחילה (ובצדק), ואת הסיכום של פרץ עמה ניתן להמיר בתגמול, שלא ניתן היה להציע לה קודם. עכשיו, במפלגה גדולה, זה אפשרי.

כמו כן, ההחלטה של "כחול לבן" להתרחק ממיזוגים באזורי השמאל, מקורה ב-"עבודה-פוביה". אך אסטרטגיה שמונעת מפחד ממצביעי ימין – לא תוביל את מצביעי הימין להצביע אחרת בקלפי. הרי גם ברשימת "כחול לבן" עצמה ישנם המזוהים כשמאלנים, וטוב שכך.

"כחול לבן" מבוססת על מסעות שופינג: בימין "תלם", ובמרכז "יש עתיד" ו"חוסן לישראל". כעת יש לאזן את התמהיל האידאולוגי הזה. במיוחד עכשיו, כשנשרו מ"העבודה" השיירים האחרונים של השמאל הרדיקלי, היא כשרה מתמיד להצטרפות. כולל הנדוניה של לוי, והכוכב החברתי של העבודה, ח"כ איציק שמולי, שעליו לשקול ברצינות את הצעתו של ח"כ יאיר לפיד לערוק ל"כחול לבן", במידה והאיחוד לא יסתייע.

התועלת השיווקית ברורה – אף קול לא ייפול בין הרווחים. המתלבטים בין שתי המפלגות יקבלו שניים במחיר אחד, ואפקט הגודל יעודד הצבעה בגוש. אין צורך לציין כי ל"עבודה" זה עשוי להיות חבל ההצלה האחרון, ואם כך, אז גם למיזם השאפתני של "כחול לבן".

איחוד כזה הוא התנופה הדרושה ל"כחול לבן", ככוח הצנטרפוגלי הסוחף בגוש בראשו היא עומדת. זה גם האשראי הציבורי שניתן לח"כ בני גנץ, איתו הוא עשוי להגיע קרוב מאי פעם לבית בבלפור.

בנוסף, במקרה של איחוד, שני הגושים יתייצבו לדרבי זה מול זה כבתמונת ראי: הערבים, השמאל הרדיקלי והמרכז-שמאל ציוני  – מול החרדים, הימין הרדיקלי והימין העוד יותר רדיקלי. אחוזי ההצבעה בכל גוש יהיו הפקטור המרכזי לניצחון. אז תתאחדו, תתמזגו, תתרצ'רצ'ו!

ד"ר לפילוסופיה, כתב ויוצר

אם יש משהו עמוק ובסיסי מאוד שהמלחמה לימדה אותנו, זה כמה אנחנו חלק ממשפחה אחת גדולה. כמה עמוק הכאב שאנו חשים כאשר אנו שומעים על ילד חטוף, חייל שנפל או אישה מבוגרת שנרצחה. כמה התחושה כל כך עזה כאשר אנחנו רואים את הפנים של הקורבן או החלל והן נראות כל כך מוכרות. כאילו מדובר בבן משפחה. והכאב, דומה לכאב משפחתי.

זה זמן המשפחות. במהלך ימי המלחמה הבלתי נגמרים חיבקנו קצת יותר חזק את הילדים, ההורים, בני הזוג והקרובים לנו כי עננת המוות מרחפת בכל עת מעל כולנו.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".

חג סוכות השחור חשף לפנינו מה שניסינו לשכוח – שישראל היא מדינה קטנה וצרה ומספר תושביה קטן, והיא אינה מגייסת את כל צעיריה – אפילו כשמדובר במלחמת הצלה.

באותו בוקר מר ונמהר, כוחות הנוח'בה של חמאס יכולים היו להגיע עמוק יותר לתוך ישראל, ואפילו להגיע להר חברון, מה שהיה גורם לבלבול גדול יותר ממה שישראל יכולה הייתה להתארגן מולו.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.