בדרך לשילה עומד פסל ענקי, "שובך", שהוצב שם עם הקמתה של ההתנחלות ב-1978. את יצירתו של יגאל תומרקין הציבו במקום פעילי "שלום עכשיו", כסמל לטענה שמפעל ההתנחלויות – ושילה בפרט – הם מכשולים בפני כל תקווה לשלום. הפסל, שעשוי מבטון גס וממתכת, נראה כמו כל דבר אחר מלבד בית ליונים המייצגות פיוס והרמוניה.

כשחלפנו בשבוע שעבר על פני הפסל יחד עם יגאל דילמוני, מנכ"ל מועצת יש"ע, הוא הצביע עליו וצחקק. במקום תזכורת לתוכחה מתמדת, כפי שנועד להיות, תושבי שילה רואים בפסל סמל לכושר העמידה שלהם – ואולי אף לניצחונם. ה"שובך" עדיין כאן, אבל כמוהו גם שילה. ההתנחלות, שהוקמה על ידי קומץ משפחות וכמה מאות תלמידי ישיבה לפני 41 שנים, מונה כיום אוכלוסייה של כ-4,000 איש.

בעשורים שחלפו מאז, חפירות ארכאולוגיות במקום חשפו כדי אחסון, כלי חרס ועדויות להעלאת קרבנות, יחד עם ממצאים נוספים המתוארכים לעידן של טרום בית המקדש. עבודות החפירה עדיין נמשכות במקום בו כמה ארכאולוגים מאמינים עמד אוהל מועד, שבו הוצג ארון הברית במשך 369 שנים כשבני ישראל הגיעו לארץ הקודש.

במהלך ארבעת העשורים שבהם שילה התרחבה, היא עשתה זאת – כמו שאר ההתנחלויות בגדה המערבית – באזור דמדומים מתמשך של לגיטימיות מפוקפקת

הפארק הארכאולוגי בשילה מושך אליו כ-120 אלף מבקרים מכל העולם מדי שנה, אמרה לנו בגאווה אחת מהמארחים שלנו כשביקרנו שם, קבוצה קטנה של עיתונאים מה-Times of Israel, ביום רביעי שעבר. היא עצמה גדלה כאן, בת לאחת המשפחות המייסדות, היא סיפרה לנו בעודה מציגה לפנינו ממצאים בולטים ושתי מצגות המדגישות את חשיבות המקום להיסטוריה היהודית.

לאחר שהעם היהודי שב למולדתו העתיקה, אפשר בהחלט להעריך את רצון לקיים נוכחות יהודית פעילה במקום בעל חשיבות מקראית כמו שילה. לבד, כמובן, מהעובדה ששילה נמצאת בגדה המערבית, ביהודה ושומרון, מחוץ לגבולות ישראל המודרנית, ביתם של 2 או 3 מיליון פלסטינים, תלוי מי סופר.

במהלך ארבעת העשורים שבהם שילה התרחבה, לפיכך, היא עשתה זאת – כמו שאר ההתנחלויות בגדה המערבית – באזור דמדומים מתמשך של לגיטימיות מפוקפקת, בתמיכה גלויה יותר או פחות של ממשלות ישראל השונות, כשהיא נאבקת להתקרב ללב הקונצנזוס הפוליטי בישראל.

ההתנחלות שילה, 2016 (צילום: Miriam Alster/Flash90)

לא סיפוח, ריבונות

בשנים האחרונות נראה שהשאיפה הזאת ללגיטימיות ישראלית התקדמה באופן חסר תקדים. הזרם המרכזי בארץ – מוכה טראומה מפיגועי ההתאבדות שיצאו מהגדה באינתיפאדה השנייה, מהשתלטות חמאס על עזה לאחר ההתנתקות ומשליטת חיזבאללה ברצועת הביטחון הישראלית לשעבר בדרום לבנון – מתנגד יותר ויותר להחזרת שטחים למען הסדר שלום בלתי מהימן.

ובשבועות שלפני הבחירות האחרונות לכנסת באפריל, ראש הממשלה בנימין נתניהו החל לדבר על תכניות לסיפוח הדרגתי של כל התנחלויות בגדה המערבית – ביתם של כ-450 אלף ישראלים יהודים – מתוך אמונה שהכרזה על מדיניות כזאת תזכה אותו בקולות הבוחרים.

נתניהו שומר על עמדתו במירוץ לבחירות החוזרות בספטמבר והכריז בביקורו באפרת ביום רביעי האחרון ש"אף יישוב ואף מתיישב לא ייעקר" כל עוד הוא בתפקיד, ושהם יישארו שם "לעולם".

דברי נתניהו על סיפוח הדרגתי של התנחלויות (גושים, התנחלויות בודדות, מאחזים בלתי חוקיים וכל השאר) שעד לאחרונה היו עשויים להיחשב לניצחון, נתפסים כבלתי מספקים

בעוד שעמדה זו מגונה על ידי מרבית הקהילה הבינלאומית ועל ידי רבים בישראל שסבורים כי היפרדות מהפלסטינים חיונית לשימור אופיה היהודי והדמוקרטי, נתניהו עשוי למצוא בעל ברית בממשל הנשיא טראמפ, אשר לדברי הצוות הדיפלומטי שלו, עסקת השלום מעוררת הציפייה שלו אינה מבוססת על פתרון של שתי מדינות.

אולם, כפי שמבהיר דילמוני בשיחותיו עמנו, דבריו של נתניהו על סיפוח הדרגתי של התנחלויות הגדה – גושים, התנחלויות בודדות, מאחזים בלתי חוקיים וכל השאר – דברים שעד לאחרונה היו עשויים להיחשב עבור המתנחלים כניצחון – נתפסים כעת כבלתי מספקים. החזון של מועצת יש"ע, הוא מכריז, "הוא ריבונות". והוא שב ומדגיש: "לא סיפוח, ריבונות".

כפי שסיפר לנו דילמוני, בזמן שישבנו במרכז המבקרים וחנות המזכרות של שילה, קיבלו מנהיגי המתנחלים לפני כחמש שנים החלטה אסטרטגית: במקום להמשיך לתפוס את עצמם כפי שהרגישו שהם נתפסים בעיני הממשלות השונות – כנוכחים זמניים שעשויים להיעקר בכל רגע – הם החליטו לקחת את גורלם בידיהם. במקום רק לדבר על המיזם שלהם כקבוע, הם החלו לפעול כדי להבטיח את קביעותו.

לדבריו,  לצד האתגר הדיפלומטי ביחס ללגיטימיות שלהם, המתנחלים מתמודדים עם "אתגר תפיסתי. למרות שאנחנו מציינים 50 שנות התיישבות", הוא הסביר, "בתת-מודע, האזור הזה נחשב על ידי משרדי הממשלה לזמני. לא הייתה תכנית אסטרטגית. לשום משרד לא היו תכניות עבור האזור הזה".

הנוכחות הזמנית בפוטנציה של המתנחלים השתקפה, למשל, ב"חור השחור" שבו היה אמור להיות אזור יהודה ושומרון בתכנית התחבורה הממשלתית, הוא אומר.

בשלב מסוים, הוא נזכר, הוקצו למועצת יש"ע 300 מיליון שקלים לשיפור כבישים, "אבל לא יכולנו לבזבז אותם", מפני שלא הייתה תכנית רשמית. "יכולנו להוסיף נתיב לכביש קיים, להתקין רמזורים, אבל זה היה הכול פחות או יותר… פלסטרים".

הממשלה המשיכה בתכניות פיתוח לפריפריה – הגליל בצפון והנגב בדרום – "אבל אף אחד לא הסתכל על המזרח. אפילו שאם רוצים להוריד את מחירי הדיור באזור תל אביב, המקום לבנות בו הוא המזרח, יהודה ושומרון".

היום כל זה משתנה, אומר דילמוני. כחלק ממאמצי המתנחלים להבטיח קביעות, הם שכרו מומחים משלהם לשרטט תכנית אב לתחבורה ברחבי יו"ש, שתכלול דרכים ראשיות וכבישים מהירים שישתלבו באלה שבתוך הקו הירוק.

שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן בסיור בגבול הצפון באוגוסט 2018 (צילום: Basel Awidat/Flash90)

עכשיו הממשלה השתלטה על העניינים, והיא מכינה תכנית שכוללת את הגדה המערבית בחזון הלאומי, כדבריו, שתפתור את בעיות התחבורה הקשות בכבישי הגדה, תפחית את מספר התאונות הקטלניות ותשפר את הגישה מההתנחלויות לאזורי התעסוקה במרכז.

שניים ורבע מיליארד שקלים כבר הוקצו לפיתוח תשתיות תחבורה בגדה המערבית בשנים האחרונות, לדבריו. בגוש עציון, מדרום לירושלים, לדוגמה, ייבנה בתוך שלוש עד ארבע שנים כביש גישה נוסף בצורת מנהרה או גשר, הוא צופה.

כעת מתחילות להתגבש תכניות אסטרטגיות דומות עבור תשתיות חשמל ומים וענייני סביבה, אמר דילמוני, שגם הן מחברות את ההתנחלויות והתשתיות שם אל תוככי ישראל.

מנכ"ל מועצת יש"ע, יגאל דילמוני: "אם לפני כמה שנים הייתי מביע ביטחון בכך שישראל אכן תרחיב את הריבונות שלה כאן, הייתי נשמע כאדם אשר לוקה בהזיות"

פירושו של כל זה, אומר דילמוני, אדם ידידותי עם דיבור מהיר ואישיות דינמית, הוא "תכנון אסטרטגי לנוכחות קבועה. אנחנו נשארים כאן, אנחנו לא זזים. וגם הערבים כאן, אולי חלקם יעזבו, או שלא. אבל הם לא הולכים לשום מקום".

יגאל דילמוני (מימין) ובכירי מועצת יש"ע, 2018 (צילום: פלאש 90)

אולם שילוב התשתיות הוא לא חזות הכול. מה ש"ישלים את החזון", לדבריו, הוא המעמד הרשמי שהם שואפים אליו, ריבונות ישראלית, מטרה שלטענתו היא יותר ויותר בת מימוש. "אם לפני כמה שנים הייתי מביע ביטחון בכך שישראל אכן תרחיב את ריבונותה כאן, הייתי נשמע כמי שלוקה בהזיות", הוא אמר בחיוך.

"עכשיו שגריר ארצות הברית (דיוויד פרידמן) אומר את זה (פרידמן אמר ביוני האחרון שבנסיבות מסוימות, ישראל 'זכאית לשמור חלק מהגדה המערבית, אך לא סביר שאת כולה'). ג'ייסון גרינבלט (השליח המיוחד של הבית הלבן) אומר את זה (גרינבלט דחה את הגדרת הגדה המערבית כשטח כבוש באופן לא בלתי חוקי).

"בעוד שנייה, טראמפ יגיד את זה. נתניהו אומר את זה. הוא לא אומר את זה כתעמולה, הוא אומר את זה כי זה מה שעומד לקרות. הדבר הזה הולך ומתקרב".

כשהוא נשאל "ריבונות על מה בדיוק?", דילמוני משיב שזה נתון לדיון, אבל מדגיש כי מועצת יש"ע "מתנגדת לריבונות על התנחלויות מסוימות בלבד ולריבונות רק על הגושים המרכזיים" – כמו גוש עציון, אריאל ומעלה אדומים. "לא נסכים לזה".

בתחנות השונות שבהן עצרנו במהלך הסיור בהתנחלויות, בעלי תפקידים רשמיים ומתנחלים מן השורה עמם דיברנו הביעו תמיכה בגרסה כזו או אחרת של אותו חזון בוטח.

אחדים דיברו על ריבונות ישראלית בכ-10 אחוזים מהגדה המערבית, שתכלול את ההתנחלויות ואת התרחבותן הפוטנציאלית; אחרים קראו לריבונות על כל אזור C, שטח של 60 אחוזים מהגדה המערבית שכולל את כל ההתנחלויות וככל הנראה 300-150 אלף פלסטינים, ואחרים תמכו בריבונות בכל שטחי הגדה המערבית.

המוזיאון בשילה, 2014 (צילום: Mendy Hechtman/FLASH90)

חלון הזדמנויות

אולם מה יקרה לישראל במציאות שבה תשלב בתוכה המוני תושבים פלסטינים – כישות אחת, באופן רשמי או בפועל, בין הים התיכון לנהר הירדן – מה יקרה לה כמדינה של רוב יהודי? או שמא ישראל המורחבת הזאת, שתחזיק בריבונות על חלק משטחי הגדה המערבית או על כולם, תערער את הדמוקרטיה שלה עצמה על ידי מניעת זכויות שוות מאותם פלסטינים "ישראלים"?

"בסוגיות של עניינים פוליטיים, אזרחות, זכות הצבעה, אפשר לדון בנפרד", אמר דילמוני. "לשמחתי, כשטראמפ מדבר על התפתחות כלכלית לפני פוליטית, הוא צודק. תפישת העולם הזו – פיתוח כלכלי לפני שמנסים לפתור בעיות פוליטיות – אני חושב שזו הגישה הנכונה".

כשהערנו שזה לא בדיוק מה שהאמריקאי אומרים, ושלמעשה הם הבהירו שחבילת הפרויקטים בשווי עשרות מיליארדי דולרים, שנחשפה בוועידת בחריין ביוני האחרון, דורשת מסגרת עבודה פוליטית, דילמוני שינה מעט את נוסח דבריו: "אני שומע (אותם אומרים) שהכלכלה היא גורם חשוב מאוד, לפני שאנחנו נכנסים לגורם הפוליטי".

ללא ספק, היחס האוהד של הממשל האמריקאי כלפי מפעל ההתנחלויות חיזק את ביטחונם של מנהיגי המתנחלים בקביעותם. אבל הם גם מזהים את תנועת המטוטלת שמתרחשת בפוליטיקה האמריקאית לאחרונה, גם אם לא בפוליטיקה הישראלית.

כרגע, אמרו לנו כמה נציגים רשמיים, יש "חלון הזדמנויות" – הזדמנות לנסח ככשר ולגיטימי תחת טראמפ את מה שעורר את זעפו של ממשל אובמה; לעשות עבור לפחות חלק מיו"ש את מה שנשיא ארה"ב הנוכחי כבר עשה עבור ירושלים ורמת הגולן.

זו הסיבה, מעיר דילמוני, ל"כעס" שחשים רבים כלפי אביגדור ליברמן, שדן את ישראל לבחירות חוזרות בכך שמנע מנתניהו רוב קואליציוני. "יכלה להיות עכשיו ממשלת ימין, עם ממשל אמריקאי תומך", שהייתה מקבלת החלטות מפתח אסטרטגיות בנוגע להתנחלויות, החלטות שממשלת מעבר לא רשאית לקבל. חצי שנה מתוך השנתיים עד שש שנים הנותרות של ממשל טראמפ אבדו, הוא קונן.

בנייה ישראלית סמוך לשילה, 2017 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

נסיגה? איזו נסיגה?

עדיין, העובדה שזעם כזה מופנה דווקא כלפי ליברמן, מתנחל בעצמו, מדגישה עד כמה נדחקה לשוליים ההתנגדות האידאולוגית החזקה כלפי המתנחלים. בשעה שמפלגת העבודה לדורותיה, תחת הנהגתם של יצחק רבין, אהוד ברק ודומיהם, הפגינה תמיכה, אמביוולנטיות ועוינות לסירוגין, ולעתים אחזה בשלטון, מפלגת העבודה של היום בקושי קיימת.

בינתיים, יריבתו העיקרית של נתניהו, מפלגת כחול-לבן בראשות בני גנץ, כוללת חברים התומכים בשמירה על גושי ההתנחלויות לצד חברים יוניים יותר, שמטרתם המשותפת היחידה היא לסלק את ראש הממשלה ואת החוליים שמסמל לכאורה.

ואכן, ההתנגדות האידאולוגית העיקרית לנתניהו, התומך בהתנחלויות, לקראת הבחירות בספטמבר אינה באה מהשמאל או מהמרכז-שמאל, אלא מרשימת הימין המאוחד בראשות איילת שקד, שהיא יותר פרו-התנחלויות מנתניהו.

יריבתו של נתניהו, כחול-לבן, כוללת חברים התומכים בשמירה על גושי ההתנחלויות לצד חברים יוניים יותר, שמטרתם המשותפת היחידה היא לסלק את ראש הממשלה

זו תזוזה פוליטית בלתי רגילה: רק לפני רבע מאה לחץ רבין את ידו של יאסר ערפאת על הסכם עקרונות לנסיגה הדרגתית מרוב שטחי הגדה. בשנת 2000, ברק הציע ויתור על כ-90% מהשטח, בכלל זה פינוי רוב ההתנחלויות. ורק לפני עשור היה אהוד אולמרט מוכן לנסיגה כמעט מלאה מהגדה, עם חילופי שטחים.

כעת, במקום להיאבק נגד ממשלות שדוגלות בנסיגה, מנהיגי ההתנחלויות חלוקים בדעותיהם אם לדרוש ריבונות ישראלית על 10%, 60% או 100% מהשטח.

איילת שקד (צילום: Miriam Alster/Flash90)

רוחם של דילמוני ועמיתיו מרוממת בבירור בשל אמונתם שאסטרטגיית ה"תכנון לנוכחות קבועה" משתלמת, ויש להם סיבה טובה: הסקרים מראים שהציבור הישראלי חלוק בדעתו ואיננו בטוח בנוגע לגורל הגדה המערבית, אבל יש תנועה מסוימת בכיוון שלהם, לא רק מבחינה הזדהותית אלא באופן ממש.

הסקרים מראים שהציבור הישראלי חלוק בדעתו ואיננו בטוח בנוגע לגורל הגדה , אבל יש תנועה מסוימת בכיוון המתנחלים, לא רק מבחינה הזדהותית אלא באופן ממשי

"היה לנו גידול אוכלוסין של 3% בהתנחלויות בשנה שעברה, 4.2% בממוצע יותר מאשר בעשור הקודם, וזה יותר מכפול מהממוצע הלאומי", הוא אמר והחל לדקלם רשימה של נתוני מפתח סטטיסטיים. המתנחלים, המונים 470-450 אלף איש, נחלקים לשליש חרדים, שליש חובשי כיפות ושליש חילוניים, הוא אמר.

מדובר באוכלוסייה צעירה מאוד – 48% בני 18 ומטה, 53% בעלי זכות בחירה, לעומת 72% באוכלוסייה הכללית. "הכיתות עולות על גדותיהן, שיעור הילודה גבוה. הדרישה לעבור לכאן עצומה", ולא רק להתנחלויות הסמוכות לקו הירוק.

"למה לא?", הוא ממשיך בשאלה רטורית, "זה בר-השגה מבחינה כלכלית, יש אוויר נקי, בתי ספר טובים, אנחנו קרובים לירושלים ולתל אביב. זה נחמד אם אנשים עוברים לכאן מסיבות אידאולוגיות, אבל זה גם נהדר אם הם עוברים מסיבות כלכליות".

פסלו של יגאל תומרקין "שובך" בכניסה לשילה (צילום: Ovedc Elef Milim/ויקיפדיה)

בכניסה לשילה, ה"שובך" של תומרקין נוקה ונצבע לאחרונה – פעולת שיפוץ אירונית במידת מה, המשקפת את תחושת הביטחון והקבע של התושבים המקומיים. הפסל, שנוכחותו רחוקה מלהיות פולשנית ומתריסה, הוא משהו שהתושבים נהנים להביט בו כשהם חולפים על פניו.

"זה סמל לניצחון שלכם", אני מציע לדילמוני. והוא מחייך ומוחה קלות. "אני לא רוצה להתרברב שניצחנו", הוא משיב. "אחרים יגידו שזה נראה שאנחנו מנצחים".