בשנת 2004 החליט היועץ המשפטי לממשלה הטרי מני מזוז לסגור את תיק החקירה הנפיץ שעמד אז נגד ראש הממשלה המכהן אריאל שרון, בפרשה שכונתה "האי היווני". ההחלטה עוררה סערה גדולה, והוגשה לבג"ץ עתירה נגד החלטת הסגירה.

הרכב של שבעה שופטים דן בעתירה, ובסופו של דבר היא נדחתה ברוב של שישה נגד אחד. את דעת הרוב, בשם ששת שופטי הרוב, כתב השופט אליהו מצא, שהיה אז המשנה לנשיא בית המשפט העליון.

מצא היה נכון להעלים עין מתמיהות שעוררה החלטתו של היועץ המשפטי, כמו העובדה שבנו של ראש הממשלה, גלעד שרון, זכה לשכר עתק של 600 אלף דולר מהקבלן דוד אפל על עבודה שכללה בעיקר שיטוט באינטרנט.

הוא גם דחה את הטענה נגד החלטתו של מזוז להקים צוות משפטנים נוסף שיבחן את חומר הראיות בתיק, לצד צוות הפרקליטים שהקימה פרקליטת המדינה היוצאת, עדנה ארבל, ושהמליץ להאשים את שרון בלקיחת שוחד.

מבחינתו של מצא, היה מקום לפעול ב"זהירות מוגברת" כאשר בוחנים ראיות בחקירתו של ראש הממשלה, מאחר ש"העמדתו לדין של ראש ממשלה תביא, קרוב להניח באורח מיידי, לשינויים בסדרי השלטון במדינה, ולכך עלולה להיות השפעה דרמטית על המדיניות הנוהגת".

דיון בבית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים בעניין החלטת היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בעניין פרשת "האי היווני". מימין לשמאל: אדמונד לוי, אליעזר ריבלין, מישאל חשין, אהרון ברק, אליהו מצא, יעקב טירקל ואיילה פרוקצ'יה. 29 ביוני 2004 (צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ)

במילים אחרות: למצא לא היה ספק שהעמדתו לדין של ראש הממשלה פירושה סיום כהונתו ונפילת הממשלה כולה, ולכן ראה הצדקה לאותה זהירות מוגברת.

מצא התבדה פעמיים: פעם אחת, כשבשנים לאחר פרישתו ראה כיצד התביעה הכללית נתלית בפסיקתו כהצדקה להרחיב את אותה "זהירות מוגברת", שאמורה לחול רק בעניינים הנוגעים לראש הממשלה עצמו, גם לבעלי תפקידים אחרים – שרים, חברי כנסת, קציני משטרה ועוד שכבה שלמה של חשודים שעמם נזהרים במיוחד. לא לכך התכוון מצא.

שנים רבות לאחר פרישתו, ב-2015, הוא נשאל בכנס משפטי של "העמותה למשפט ציבורי" אם הוא מסכים למדיניותה הזו של הפרקליטות, והשיב מפורשות: "ראש הממשלה הוא החריג המיוחד, זה בוודאי לא חל על שר ולא על סגן שר".

שנים רבות לאחר פרישתו, ב-2015, הוא נשאל בכנס משפטי אם הוא מסכים למדיניותה של הפרקליטות, והשיב מפורשות: "ראש הממשלה הוא החריג המיוחד, זה בוודאי לא חל על שר ולא על סגן שר"

ופעם שנייה, התבדה מצא בהערכתו שהגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה פירושה סיום כהונתו. הוא לא העלה על דעתו אפשרות אחרת, אך פרשת בנימין נתניהו, והתעקשותו להמשיך ולכהן בראשות הממשלה על אף שהועמד לדין בעבירות שחיתות חמורות, טפחה על פניו.

זה אולי הרקע להפיכתו של מצא, בשנים האחרונות לחייו, לקול הצלול והערכי ביותר מבין כלל שופטי העליון בדימוס, בנושאי המאבק בשחיתות שלטונית.

השופט בדימוס אליהו מצא מגיש לראש הממשלה בנימין נתניהו את דו"ח הביניים של ועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון. 29 בספטמבר 2009 (צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ)

האכסניה שהוא מצא לו הייתה בראיונות ברשת ב'. בדיבור מדוד, תוך שהוא מקפיד לשמור על כבוד חבריו המאיישים כיום את כס השיפוט בבית המשפט העליון, הוא השמיע ביקורת נוקבת על המציאות הפוליטית והמשפטית שאליה נקלעה המדינה.

כך, כשהתעוררה בשנת 2020 השאלה האם בג"ץ ימנע את הטלת המנדט להרכיב ממשלה על בנימין נתניהו, בעודו נאשם בפלילים, הצהיר מצא שמה שמצופה מבית המשפט הוא לחדש הלכה בסדר הגודל של הלכת דרעי-פנחסי מ-1993 – שהוא היה שותף לה.

בהמשך, כשהעתירות נדחו פה-אחד על ידי 11 שופטי בג"ץ, הביע מצא אכזבה מרה מהתוצאה שאליה הגיעו השופטים. "בית המשפט העליון החמיץ הזדמנות אולי בלתי חוזרת, לשעתו היפה ביותר, להניח תשתית ערכית למוסדות השלטון בישראל", הוא אמר.

"בית המשפט העליון החמיץ הזדמנות אולי בלתי חוזרת, לשעתו היפה ביותר, להניח תשתית ערכית למוסדות השלטון בישראל"

הדברים הללו הדהדו את תפיסתו השיפוטית הנושנה, שלפיה עקרון השוויון מחייב לנהוג בראש הממשלה כבכל אזרח אחר.

כשופט בית המשפט המחוזי ישב בתיק שבו אחד הנאשמים ביקש לזמן לעדות מטעמו את ראש הממשלה באותה עת, יצחק שמיר. מצא דחה את הבקשה להעביר את הדיון לאולם רחב ידיים בבית המשפט, וקיים את הדיון שאליו הגיע שמיר באולם צר-המידות הצמוד ללשכתו, ככל דיון אחר. "העיקרון דין ראש הממשלה כדין כל אזרח – נשמר", אמר מצא.

מופת של צניעות

ביום שישי, עם פטירתו של השופט אליהו מצא, איבדה מדינת ישראל נכס לאומי. מצא הלך לעולמו בגיל 86, שנים רבות לאחר פרישתו מכס השיפוט. הלווייתו תיערך היום (ראשון) בצהריים בבית העלמין בקיבוץ עינת.

הוא היה שופט מהזן הנושן, שכמוהו קשה למצוא היום. פורמליסט במובן הטוב של המילה, יסודי, ידען. נחשב קשוח בהיבטים מסוימים אך בעל לב רחב. בעיקר היה מצויד בתכונה החשובה ביותר לשופט: עמוד שדרה מפלדה יצוקה.

הוא היה פורמליסט, יסודי, ידען. נחשב קשוח בהיבטים מסוימים אך בעל לב רחב. בעיקר היה מצויד בתכונה החשובה ביותר לשופט: עמוד שדרה מפלדה יצוקה

"בעיניי", אמר עליו אהרן ברק, שאותו כינה מצא "אחי הנשיא", "השופט מצא הוא דמות מופת של שופט בישראל. הוא המודל שלאורו עלינו לחנך את שופטינו".

ועוד בלטה אצלו תכונה נוספת: צניעות. בכל הליכותיו, הפגין תמיד מצא מופת של צניעות, שעם חלוף השנים הולכת ומתבררת חשיבותה לעבודה השיפוטית.

בטקס הפרישה שלו מהעליון, ששופטים נוהגים לתזמן לקראתו פסק דין גדול ומהדהד לרגל המעמד, הוא הקריא שלושה פסקי דין "רגילים", יומיומיים, האחד עוסק בפרשנות פוליסת ביטוח, השני בייפוי כוח בדיני שליחות, השלישי בדיני מסים. את נאום הפרישה שלו החל כך: "תודתי לכולכם על שטרחתם ובאתם לחזק את רוחי ביום פרידתי מכס השיפוט".

נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק בכנס "מקור ראשון", 8 בדצמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מצא היה שופט בעידן הטרום-דיגיטלי. ב-14 שנות כהונתו בבית המשפט העליון הוא החזיק במגירה הראשונה בשולחנו ערימת כרטיסיות משרדיות, כתובות בכתב יד עגול וצפוף, מוחזקות בגומייה עבה. הן שימשו אינדקס פסקי הדין החשובים ביותר שהוא כתב בשנות כהונתו, וכללו את שמות הצדדים, תאריך מתן פסק הדין ומראה המקום שלו.

בעת שכתב פסקי דין גילה לעתים שכבר עסק בעבר בשאלה המשפטית שלפניו, פתח את המגירה וחיפש בכרטסת. לעתים הופתע מחלוף הזמן. נדמה היה לו שפסק הדין ניתן לפני שלוש-ארבע שנים, והכרטסת גילתה שחלף כבר עשור.

קרוב ל-33 שנים ישב מצא על כס השיפוט. תחילת כשופט צבאי בערכאות הצה"ליות – שם עבד תחת השופטת דליה דורנר, שגם היא שימשה שופטת צבאית בראשית דרכה – ובהמשך בבית משפט השלום בבת ים. זה היה בית משפט של איש אחד, ומצא שימש בו בכל התפקידים. אחר כך כיהן בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

על הבחירה במקצוע השפיטה כתב לימים: "התרשמתי עמוקות מקריאת חוות הדעת של שופטי הדור הראשון והשני בבית המשפט העליון: העברית השורשית של ש.ז חשין וזילברג, הניתוח העובדתי והמשפטי הנרחב והמדוקדק של אגרנט, חדות ההכרעה ואמנות הקיצור של זוסמן ולנדוי, המעשיות הצרופה של ויתקון, השנינות שובת הלב של חיים כהן והדבקות בעשיית הצדק של ברנזון".

השופט אליהו מצא ב-1999 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

בוויקיפדיה נכתב פעם שהוא יליד עיראק, ומצא טרח וכתב לעורכי האתר שטעות בידיהם: הוא נולד בינואר 1935 בתל אביב להוריו גבריאל ויפה (ג'מילה), היא עקרת בית והוא סוחר כלי בית. מצד אמו הוא דור שמיני בארץ; האב נולד בירושלים כחמש שנים אחרי שמשפחתו עלתה, בשנות ה-80 של המאה ה-19, מיואנינה שבצפון יוון, על גבול אלבניה.

אחרי שחרורו מצה"ל למד בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל אביב. בשנה הראשונה למד מדע המדינה וכלכלה, לפני שהחליט לפנות לכיוון המשפטים. הלימודים התקיימו בשעות הערב. במשך היום עבד מצא כפקיד בסניף הראשי של בנק לאומי.

הוא התמחה במשרדו של אחיו הבוגר, יהודה מצא, דווקא בתחום הנזיקין, ואחרי תשע שנים של עבודה בעריכת דין פנה למסלול השיפוטי. אף שנחשב לאחד הפליליסטים הבולטים בעליון בשנות כהונתו, אהבתו תמיד הייתה למשפט האזרחי, שבו צמח.

לא נמנע מלהשמיע את קולו

לבית המשפט העליון הגיע מצא ב-1991, ובו כיהן עד פרישתו ב-2005, כשהוא משמש המשנה לנשיא אהרן ברק. בניגוד לשופטים שמונו ישירות לעליון ויכולים רק לנסות לדמיין את גלגוליו של התיק בערכאות הקודמות, מצא, שטיפס מלמטה את כל הסולם השיפוטי, חש את ההתרחשות בעצמותיו.

לפעמים, בדיונים בעליון, אמר לעורכי הדין שהופיעו מולו – "חברים, אני את הטענה הזאת מכיר מבית משפט השלום, תחשבו על משהו יותר מוצלח".

"על הבחירה בשפיטה, כשליחות חברתית וכאורח-חיים אישי, מעולם לא ניחמתי", אמר בטקס פרישתו ב-2005, "ואולם החשש – פן תצא תקלה מתחת ידי – אך העמיק והלך ככל שהוגבה כיסאי והורחבה סמכותי".

השופטים דליה דורנר ואליהו מצא בוועדה לזכויות הילד בכנסת, 21 בנובמבר 2011 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

בשנות כהונתו בעליון הלך והקצין השיח הציבורי והפוליטי ביחס לבית המשפט. מצא כעס על הפוליטיקאים שהתבטאו באופן מופקר, וגם על השטחיות שאפיינה חלק מהסיקור העיתונאי של העבודה השיפוטית.

"לא פעם", הוא אמר, "נחפזו אישי ציבור לבקר בפומבי ובלשון בוטה הכרעה שיפוטית, דקות ספורות לאחר שבית‑המשפט אמר את דברו ועוד בטרם הספיקו לעיין – לא כל שכן להתעמק – בנימוקי פסק הדין.

"בזמן האחרון, למרבה התמיהה, דבקה מידה זו גם בפרשנים ומושכים-בעט המוחזקים כמשפטנים מביני-דבר. בדרך ובעיתוי שבהם בחרו בעלי הדעות המלומדים הללו לתת פומבי רעשני לדעותיהם, היה לפחות משום חוסר דרך-ארץ".

חותם משמעותי בתחום זכויות האדם הטביע מצא ב-1994, בעתירתה של שדולת הנשים, אז נקבע לראשונה כי יש ליישם את עקרון ההעדפה המתקנת במינוי נשים לדירקטוריונים בחברות ממשלתיות, ועיקרון זה הוכר לראשונה בישראל ככלי לתיקון אפלייתן של נשים.

עקרון השוויון הנחה את פסיקתו גם בעתירתה של אליס מילר, שביקשה להתקבל לקורס טיס בחיל האוויר. מצא, בדעת רוב, קיבל את העתירה ושלח את מילר להיות האישה הראשונה במבדקי קורס טיס.

פרופ' נעמי חזן ואליס מילר בבית המשפט העליון (צילום: פלאש90)

בתחום חופש הביטוי של הפרט, קיבל מצא את עתירתו של האסיר אבי גולן, שביקש לכתוב, בעודו מרצה עונש מאסר בכלא אשמורת, טור במקומון בנתניה; אולם מצא נגס נגיסה כואבת בעקרון חופש הביטוי בפסקי דין שבהם הרחיב את החופש הניתן לפרקליטות להגיש כתבי אישום בעבירות של המרדה והסתה לגזענות.

בפרשת הרב עידו אלבה, שהואשם בפרסום מאמרים גזעניים, הציג מצא גישה שלפיה יש להרשיע בהסתה לגזענות גם אם אין הסתברות לתוצאה כלשהי הנובעת מהביטוי הגזעני.

בפסק הדין בעניין בנימין כהנא, שהועמד לדין על המרדה בעקבות הפצת כרוזים בעת מערכת הבחירות של 1992, שקראו להפציץ את אום אל-פחם, כתב מצא כי בעבירות של הסתה לגזענות והמרדה אין צורך בתוצאה שעלולה להיגרם בעקבות ההסתה.

בפרשת הסרט "ג'נין, ג'נין", שתיאר באופן שקרי לכאורה את התנהלות צה"ל במחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן ב-2002, נקט מצא עמדה קשוחה כלפי הכוונה לאפשר את הקרנתו.

על עמדתו בפרשת גירוש 415 פעילי חמאס ללבנון ב-1992, התחרט לימים פומבית. הוא ידע שלפני מתן ההחלטה לגרש את פעילי חמאס לא כובדה זכותם לשימוע, בניגוד לפסיקה מפורשת של בית המשפט העליון.

השופט בדימוס אליהו מצא וידידיה שטרן בכנסת, 15 ביוני 2010 (צילום: קובי גדעון/פלאש90)

לאחר הדיון תמך מצא בעמדתו של ברק, שיש לקבל את העתירות ולבטל את הגירוש המיועד. אך ברק ומצא היו במיעוט, מול שופטי הרוב שאותם הנהיג הנשיא מאיר שמגר.

שופטי המיעוט, כולל מצא, החליטו לבסוף לוותר על פרסום דעת המיעוט, ולהצטרף לעמדתו של שמגר. "התפתיתי להאמין בקיומו של חשש לפגיעה במעמדו של בית המשפט", כתב מצא לימים, "וברור לי כי חשש זה לא היה מוצדק. היה עליי לדבוק בעמדתי גם אם אצטרך לכתוב דעת יחיד".

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, מיעט מצא בפעילות בתחום הציבורי. הוא אמנם הסכים לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית לבחינת היקף הפיצויים והטיפול במפוני תוכנית ההתנתקות, אך בניגוד לחבריו השופטים בדימוס, לא קיבל על עצמו תפקידים נוספים.

ועם זאת, כאמור, לא נמנע מלהשמיע את קולו: הוא צלף ביועץ המשפטי מזוז על הסדר הטיעון "המשונה והעקום", כדבריו, שנחתם עם הנשיא משה קצב שהואשם בעבירות מין.

"הלקחים מהסדר הטיעון הזה צריכים להדליק פנס אדום מהבהב בעיני התביעה, מתי לא לעשות הסדרי טיעון", הוא אמר בראיון טלוויזיוני. בענייניהם של אנשי ציבור, הוא אמר אז, התביעה צריכה "לעמוד על רגליה האחוריות" ולהימנע כליל מכריתת הסדרי טיעון.

בספר שיצא לכבודו לפני כשש שנים, כתב מצא פרק אחד, שאותו כינה "מן הזיכרון השיפוטי – פכים מתוך ספר שלא ייכתב".

"אחת הסכנות הרובצות לפתחו של שופט היא ההתנשאות", הוא כתב בו. "שופט חייב לשמור ולהגן על כבוד משרתו ועל כבוד בית המשפט, אך אל יתנשא ויישמר לנפשו מגילויים של גינוני כבוד עצמי. בית המשפט אינו אוניברסיטה, ושופט אינו אמור להרשים מישהו בידענותו. בניסוח 'יבש' ו'רזה' אין בהכרח משום חיסרון".

הצניעות הזו ליוותה את אליהו מצא עד יומו האחרון.