הצפיפות בערים ברחבי העולם גואה. בעוד שכיום "רק" 55% מתושבי הכדור מתגוררים בערים, עד שנת 2050 68% מאוכלוסיית העולם תאכלס ערים אורבניות. תופעת ההאצה של אכלוס הערים מובילה לכך שכעת שוקדים המומחים על תכניות שיהפכו את הערים לבטוחות יותר עבור תושביהן.
דפדוף לאחור בדפי ההיסטוריה מציף את העובדה לפיה ריבוי של ריאות ירוקות ברחבי העיר מוריד את מקרי הרצח והפשיעה. קחו למשל את שיקגו, אילינוי – ארה"ב, שנחשבת לעיר בה בתי ההלוויות גורפים את הקופה הגדולה ביותר; העיר עם מספר מקרי הרצח הגבוה ביותר באמריקה.
דפדוף בדפי ההיסטוריה מציף את העובדה לפיה ריבוי ריאות ירוקות ברחבי העיר מוריד את מקרי הרצח והפשיעה. קחו למשל את שיקגו, שנחשבת לעיר בה בתי הלוויות גורפים את הקופה הגדולה ביותר
שני חוקרים מקומיים חקרו 98 בניינים ברחבי העיר, שמוקפים ברמות שונות של צמחיה, ועקבו אחרי מספר מקרי הפשע בהתאמה לכמות הירק שמקיפה את הבניינים. התוצאות שהתקבלו לא הותירו מקום לספק: מה שיותר ירוק – יותר בטוח.
התחום של "מניעת פשיעה באמצעות תכנון עירוני" (-CPTED – Crime (Prevention Through Environmental Design נולד אי שם ב-1970. אבות הז'אנר ניסו להבין כיצד לשלוט ולמנוע התנהגות חברתית ופשיעתית מסוימת. כך, למשל, נבנו חללים פתוחים שאפשרו לדיירים לפקוח עין ולהגן האחד על השנייה או הוקמו גדרות עם "קוצים".
אחר כך, במהלך שני עשורים, צצו פנסי הרחוב שהאירו פינות אפלות ומועדות לפורענות, חומות ביטחון המשיכו להזדקר באובססיביות לגבהים ושערים צמחו בניסיון למגר פשעים.
התחום של "מניעת פשיעה באמצעות תכנון עירוני" נולד אי שם ב-1970. אבות הז'אנר ניסו להבין כיצד לשלוט ולמנוע התנהגות חברתית ופשיעתית מסוימת
אלא שאז הסתבר שקיימת בעיה חדשה: המומחים שעיצבו בהתלהבות פתרונות בטיחות, לא שמו לב שאלה לא עוצבו עבור התושבים או מבוססים על רצונותיהם. לפחות במחצית מהמקרים, לא רק שאמצעי המיגון לא עזרו, אלא אפילו גרמו נזק: הולדתם של גטאות מגודרים ושכונות מוטות גזע, מלאות בפשע ובעוני.
כשני עשורים לאחר מכן, בואך שנות ה-2000, אחרי שמתכנני ערים וקרימינולוגים עדיין לא חדלו להתווכח, נחנכה רכבת-הקרונות בעיר מדיין בקולומביה, שמטרתה לקשר בין הפאבלות – קפסולת האוכלוסייה בני המעמד הנחות ביותר – אל העיר. המהלך הניב תוצאות מהממות: במהלך 15 השנים הראשונות צנח מספר מקרי הרצח מ-293 מקרים בשנה ל-15 בלבד.
נלהבים מהתוצאות, ניסו לחקות ולהעתיק את מודל לריו דה ז'נרו, ברזיל – ניסיון שלא צלח; רק 8% מדיירי הפאבלות השתמשו ברכבת. כשנבדקה הסיבה לכך, התגלתה העובדה המצערת לפיה, כאשר בפאבלה אין שירותי סניטציה ושירותים בסיסיים, הדבר האחרון שרוצים התושבים זה לנסוע ברכבת אל העיר הגדולה. ובאופן מצער המלווה בטעם של החמצה – קרונות הרכבת עומדים עד היום בשיממונם.
גם המצב בישראל, בעיקר בערים ערביות, מוכיח שמדיניות התכנון מייצרת הדרה באופן שקולן של קבוצות מוחלשות נאלם ולא נספר. לשם ההשוואה, רשויות מקומיות ערביות חולשות רק על כ-2.5% משטח ישראל, ובכפרים ערביים כ-80% מכלל הקרקע מיועדת למגורים, לעומת 40% בלבד בקרב יישובים יהודיים. זאת אומרת שלכפרים הערביים נותר פחות לתעשייה ולשטחים ציבוריים.
רשויות מקומיות ערביות חולשות על כ-2.5% משטח ישראל. בכפרים ערביים כ-80% מכלל הקרקע מיועדת למגורים, לעומת 40% בלבד בקרב יישובים יהודיים. כלומר לערבים נותר פחות לתעשייה ולשטחים ציבוריים
למעלה מ-100 ערבים נרצחו מאז תחילת השנה. בעוד שהפשיעה בחברה הערבית מכה גלים ולא יורדת מהכותרות, הגיע הזמן לשאול את התושבים המקומיים שומרי החוק, למשל, איפה יעדיפו להשקיע את הכסף. סביר, למשל, שיעדיפו בכלל להשקיע את הכסף בדרכי גישה לתחבורה ציבורית שעשויה לספק פרנסה ותקווה ולהרחיק צעירים מאלימות, ולא במחסומים ובגדרות. אבל דברים שרואים משם, לא רואים מכאן – בטח שלא מעבר לבטונדות.
אלונה ליפשיץ היא אדריכלית ומתכננת ערים, בעלת משרד אדריכלות בירושלים. בוגרת תואר ראשון באדריכלות ובתכנון ערים מטעם הטכניון ותואר שני במנהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד (צילום: אריק סולטן).
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוכמי שהתעסק לא מעט בנושא תכנון ביישובים ערביים בצפון הארץ – התמונה המוצגת במאמר שטחית מאוד. התושבים הערבים מחוברים מאוד לקרקע כמשאב משפחתי \ וברמה התודעתית גם חמולתי ולאומי. מוכנים לגדל זיתים ולא לפתח מגורים מאושרים. נלחמים נגד הקצאת שטחים לשימושים ציבוריים. לכן הפקעות \ איחוד וחלוקה במגזר מועט מאוד לדרכים ולשטחי ציבור, ואז מבקשים מהמדינה להקצות שטחים בקרקע שלה למבני ציבור (כך לדוגמה בתי ספר נזרקים לקצה היישוב במקום להתמקם במרכזו. מפתחים מגורים בצפיפות שהיא במקרה הממש טוב רבע מהמאושר. הרשויות לא מפתחות שטחים ציבוריים פתוחים, ואלו מחולקים בין בעלי הקרקעות והופכים למגרשי חניה. זה עוד לפני מי שבוחרים לבנות מיד על כל קרקע שמתוכננת להפוך לכביש נורמלי, ומאלצים את התכנון לייצר כבישים צרים, עקומים, משופעים, לא בטיחותיים, וללא מדרכות.
כמובן שבתנאים של בנייה פרטית ללא עסקאות עם קבלנים, בצפיפות נמוכה, אין כדאיות והיתכנות לתחבורה ציבוית איכותית בתדירות סבירה.
לצערנו הדור הוותיק, החמולתי, העתיק במחשבתו ובמנהגיו, עדיין מנהל את היישובים האלו, והדור הצעיר שמאס בזה, ויש לו אפשרות, בורח ליישובים יהודיים שמתוכננים בסטנדרט גבוה יותר.