הצפיפות בערים ברחבי העולם גואה. בעוד שכיום "רק" 55% מתושבי הכדור מתגוררים בערים, עד שנת 2050 68% מאוכלוסיית העולם תאכלס ערים אורבניות. תופעת ההאצה של אכלוס הערים מובילה לכך שכעת שוקדים המומחים על תכניות שיהפכו את הערים לבטוחות יותר עבור תושביהן.

דפדוף לאחור בדפי ההיסטוריה מציף את העובדה לפיה ריבוי של ריאות ירוקות ברחבי העיר מוריד את מקרי הרצח והפשיעה. קחו למשל את שיקגו, אילינוי – ארה"ב, שנחשבת לעיר בה בתי ההלוויות גורפים את הקופה הגדולה ביותר; העיר עם מספר מקרי הרצח הגבוה ביותר באמריקה.

דפדוף בדפי ההיסטוריה מציף את העובדה לפיה ריבוי ריאות ירוקות ברחבי העיר מוריד את מקרי הרצח והפשיעה. קחו למשל את שיקגו, שנחשבת לעיר בה בתי הלוויות גורפים את הקופה הגדולה ביותר

שני חוקרים מקומיים חקרו 98 בניינים ברחבי העיר, שמוקפים ברמות שונות של צמחיה, ועקבו אחרי מספר מקרי הפשע בהתאמה לכמות הירק שמקיפה את הבניינים. התוצאות שהתקבלו לא הותירו מקום לספק: מה שיותר ירוק – יותר בטוח.

התחום של "מניעת פשיעה באמצעות תכנון עירוני" (-CPTED – Crime (Prevention Through Environmental Design נולד אי שם ב-1970. אבות הז'אנר ניסו להבין כיצד לשלוט ולמנוע התנהגות חברתית ופשיעתית מסוימת. כך, למשל, נבנו חללים פתוחים שאפשרו לדיירים לפקוח עין ולהגן האחד על השנייה או הוקמו גדרות עם "קוצים".

אחר כך, במהלך שני עשורים, צצו פנסי הרחוב שהאירו פינות אפלות ומועדות לפורענות, חומות ביטחון המשיכו להזדקר באובססיביות לגבהים ושערים צמחו בניסיון למגר פשעים.

התחום של "מניעת פשיעה באמצעות תכנון עירוני" נולד אי שם ב-1970. אבות הז'אנר ניסו להבין כיצד לשלוט ולמנוע התנהגות חברתית ופשיעתית מסוימת

אלא שאז הסתבר שקיימת בעיה חדשה: המומחים שעיצבו בהתלהבות פתרונות בטיחות, לא שמו לב שאלה לא עוצבו עבור התושבים או מבוססים על רצונותיהם. לפחות במחצית מהמקרים, לא רק שאמצעי המיגון לא עזרו, אלא אפילו גרמו נזק: הולדתם של גטאות מגודרים ושכונות מוטות גזע, מלאות בפשע ובעוני.

כשני עשורים לאחר מכן, בואך שנות ה-2000, אחרי שמתכנני ערים וקרימינולוגים עדיין לא חדלו להתווכח, נחנכה רכבת-הקרונות בעיר מדיין בקולומביה, שמטרתה לקשר בין הפאבלות – קפסולת האוכלוסייה בני המעמד הנחות ביותר – אל העיר. המהלך הניב תוצאות מהממות: במהלך 15 השנים הראשונות צנח מספר מקרי הרצח מ-293 מקרים בשנה ל-15 בלבד.

נלהבים מהתוצאות, ניסו לחקות ולהעתיק את מודל לריו דה ז'נרו, ברזיל – ניסיון שלא צלח; רק 8% מדיירי הפאבלות השתמשו ברכבת. כשנבדקה הסיבה לכך, התגלתה העובדה המצערת לפיה, כאשר בפאבלה אין שירותי סניטציה ושירותים בסיסיים, הדבר האחרון שרוצים התושבים זה לנסוע ברכבת אל העיר הגדולה. ובאופן מצער המלווה בטעם של החמצה – קרונות הרכבת עומדים עד היום בשיממונם.

גם המצב בישראל, בעיקר בערים ערביות, מוכיח שמדיניות התכנון מייצרת הדרה באופן שקולן של קבוצות מוחלשות נאלם ולא נספר. לשם ההשוואה, רשויות מקומיות ערביות חולשות רק על כ-2.5% משטח ישראל, ובכפרים ערביים כ-80% מכלל הקרקע מיועדת למגורים, לעומת 40% בלבד בקרב יישובים יהודיים. זאת אומרת שלכפרים הערביים נותר פחות לתעשייה ולשטחים ציבוריים.

רשויות מקומיות ערביות חולשות על כ-2.5% משטח ישראל. בכפרים ערביים כ-80% מכלל הקרקע מיועדת למגורים, לעומת 40% בלבד בקרב יישובים יהודיים. כלומר לערבים נותר פחות לתעשייה ולשטחים ציבוריים

למעלה מ-100 ערבים נרצחו מאז תחילת השנה. בעוד שהפשיעה בחברה הערבית מכה גלים ולא יורדת מהכותרות, הגיע הזמן לשאול את התושבים המקומיים שומרי החוק, למשל, איפה יעדיפו להשקיע את הכסף. סביר, למשל, שיעדיפו בכלל להשקיע את הכסף בדרכי גישה לתחבורה ציבורית שעשויה לספק פרנסה ותקווה ולהרחיק צעירים מאלימות, ולא במחסומים ובגדרות. אבל דברים שרואים משם, לא רואים מכאן – בטח שלא מעבר לבטונדות.

אלונה ליפשיץ היא אדריכלית ומתכננת ערים, בעלת משרד אדריכלות בירושלים. בוגרת תואר ראשון באדריכלות ובתכנון ערים מטעם הטכניון ותואר שני במנהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד (צילום: אריק סולטן).

לפני שבוע פורסם ריאיון שערכו טובה צימוקי ויובל קרני עם חבר הכנסת שמחה רוטמן במוסף ידיעות אחרונות. מאז כבר הספיקה המציאות להתהפך במהירות והריאיון כמעט נשכח.

עם זאת, אני מקדיש לריאיון עם רוטמן את הפוסט הזה, כדי לבחון כמה מהאמירות שהועלו בו מול העובדות בשטח. במיוחד כעת, כשהעסקה לשחרור החטופים נחתמה רק שבוע לאחר פרסום אותו ריאיון.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

לעניינים "כבדים" לוקח זמן להתברר לעומק. בייחוד כך כאשר הם גם נמצאים במצב של שינוי מתמשך. בסיפורה של מדינת ישראל יש שני נושאים עם חשיבות מרכזית לעצם קיומה, כאלו שהצלחה בהם לא יכולה להיות ברורה מלכתחילה.

הראשון הוא הצלחת השתלבותה של המדינה החדשה במזרח-התיכון, בו היא ממוקמת (מעבר ובנוסף ליכולת ההישרדות הפיזית שלה במלחמות בתחילת דרכה). אי אפשר להיות "נטע זר" לנצח.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.