האקדמיה ללשון עברית שימחה אותנו כשבישרה אתמול (חמישי), שאלפי ישראלים בחרו את המילה "טירלול" כמילת השנה.

מההודעה החגיגית של האקדמיה למדנו ש"טירלול" הובילה לאורך כל תקופת ההצבעה בהפרש ניכר על מתחרותיה הבולטות – "חיסון", שהגיעה למקום השני, "תשנית" (המילה העברית למוטציה) שהגיעה למקום השלישי, ו"דחף" (המילה העברית לבוסטר) שהגיעה למקום השלישי.

ברכות למילה הזוכה!

טירלול היא מילת שנה מעולה ממש. מההסבר שמלווה את הודעת הזכייה מטעם האקדמיה מתברר, שמקורה הוא "בלשון העגה (הסלנג) המיושנת טרללה (וגם טרלללה), כינוי לעג לאדם פזור דעת או לאדם שדעתו השתבשה עליו (הכינוי בא לעיתים בלוויית תנועה סיבובית של האצבע כנגד הרקה). מן הכינוי הזה נגזרו לפני כארבעה עשורים התואר מטורלל והפועל לטרלל במובן של לשגע, להטריד ולהציק. ומכאן גם שם הפעולה טירלול".

"בלשון העגה המיושנת טרללה (וגם טרלללה), כינוי לעג לאדם פזור דעת או לאדם שדעתו השתבשה עליו (הכינוי בא לעיתים בלוויית תנועה סיבובית של האצבע כנגד הרקה)"

אייל גפן מפרסם את עצמו כמנטור עסקי

אנחנו אכן חיים בתקופה מטורללת, שראויה למילת השנה הזו. רק השבוע, על רקע השיירות העולות לחומש, מישהו השקיע כסף כדי לבדוק מה יקרה אם אביב גפן יצטרף לפוליטיקה, למדנו על עלילות החיזור הגורלי של ראש המוסד לשעבר שעשוי להיות ראש הממשלה בעתיד, אייל גפן פרסם את עצמו כ"מנטור עסקי ושיווקי לאנשים שרוצים או צריכים לנהל את עצמם ואת העסק שלהם יותר נכון", ואיתמר בן-גביר שלף אקדח. אם זה ההווה, עדיף לוותר על הניסיון להעריך מה צופן לנו העתיד.

אני קורא במבוכה את רשימת סיכום השנה שפרסמתי כאן ממש לפני שנה כ"מכתב פרידה מ-2020 שהייתה שנה פח". כתבתי שם, בין היתר: "מה נזכור בעתיד מבני גנץ, האיש ללא תכונות שכמעט הגיע ללשכת ראש הממשלה, ואז קפץ ראש לתוך בריכה ריקה, ולמרות שפתח את הראש תוך כדי, בכל זאת ניסה לשכנע את כולם שהוא נהנה וצעק 'תראו איזה יופי! אני שוחה! אני שוחה!' ואז הצליח לטבוע, אפילו שלא היו סביבו מים?"

רק שנה חלפה ואנחנו כבר יודעים שלא רק שבני גנץ לא טבע בבריכה ללא מים, אלא גם זכה מחדש באמון הבוחרים, ואפילו נשאר בלשכת שר הביטחון.

ועוד כתבתי לפני שנה ל-2020 היוצאת: "גם אם לא נתגעגע לרגעים הרבים שבהם אמללת אותנו בכל זאת נצליח להעריך את הישגיך הגדולים. והיו כאלה. הגדול שבהם הוא העובדה שהאנושות כולה התגייסה למבצע חסר תקדים בהיקפו למצוא חיסון לנגיף חדש. למדנו להכיר את הקורונה בתחילת השנה, ובסופה כבר הופצו בכל העולם חיסונים מאושרים למחלה. זה חתיכת הישג מדעי ולוגיסטי היסטורי, שבני הדורות הקודמים יכלו רק לחלום עליו ובני הדורות הבאים ילמדו עליו".

מי יכול היה לדמיין אז את עומק והיקף הטירלול האנושי, שייחשף בזכות ההישג ההיסטורי הזה של החיסונים? או את העובדה שגם אחרי שנתחסן, הקורונה תמשיך לאיים עלינו ולהכתיב את אורחות חיינו?

מי יכול היה לדמיין אז את עומק והיקף הטירלול האנושי, שייחשף בזכות ההישג ההיסטורי הזה של החיסונים? או את העובדה שגם אחרי שנתחסן, הקורונה תמשיך לאיים עלינו ולהכתיב את אורחות חיינו?

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הבריאות יולי אדלשטיין עם המתחסן ה-4 מיליון, 16 בפברואר 2021 (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

בעידן מטורלל, עדיף לוותר על היומרה ולהמריא על כנפי מילת השנה אל מחוזות מטורללים ומעניינים יותר.

בימים האחרונים תקוע לי בראש השיר "אלין" של הזמר הצרפתי כריסטוף. זה קרה באשמתו של ווס אנדרסון, ששילב את השיר בפסקול של סרטו החדש והמרהיב "הכרוניקה הצרפתית". סרט שהוא הצדעה מתוחכמת, מעודנת, מעוצבת להפליא כמו כל סרטיו של אנדרסון, לרוחו של השבועון האמריקאי "הניו יורקר" ולתרבות הפופולרית הצרפתית.

"הכרוניקה הצרפתית" הוא נפנוף פרידה אוהב לעולם העיתונות המגזינית, שעל ברכיו התחנכנו. זה שכבר עכשיו, כשרבים מגיבוריו עדיין חיים בינינו, נשטף לנגד עינינו בנהר הזמן השוצף.

"הכרוניקה הצרפתית" הוא נפנוף פרידה אוהב לעולם העיתונות המגזינית, שעל ברכיו התחנכנו. זה שכבר עכשיו, כשרבים מגיבוריו עדיין חיים בינינו, נשטף לנגד עינינו בנהר הזמן

העולם הזה שוקע בתהום הנשייה על ערכיו, האסתטיקה שלו, המוזרויות שלו, ההומור שלו, והשאיפה שלעולם אינה מוגשמת במלואה לדייק בעובדות, להקפיד על כל פרט, ותמיד לחתור לאמת ולנסח אותה בצורה הכי בהירה, הכי מקורית והכי מעניינת ואגב כך, לנסות ולחבר בצורה מפתיעה סיפורים שלכאורה אינם קשורים זה לזה, בתקווה להציע מבט אחר ולא בנאלי על העולם.

"אלין" של כריסטוף היה להיט עצום בעולם ב-1965, השנה שבה נולדתי. אין ישראלי בן דורי שלא מכיר אותו, ולא שר פעם במלוא גרון "א ז'ה קרייה, קרייה, אלין" גם בלי להבין את המילים.

כל תהילתו של כריסטוף היתה על השיר הזה, שאת הצלחתו הוא מעולם לא שיחזר. בשנה שעברה הוא חלה בקורונה ומת בגיל 74, אחרי שאושפז במחלקת טיפול נמרץ, שאותה מנהלת ד"ר אלין סטרזיירי. רופאה שהוריה קראו לה על שם השיר המפורסם.

"אלין" מספר על גבר שעומד לבדו על חוף הים, ומתגעגע לאהובתו שנטשה אותו. הוא מצייר את דמותה בחול, אבל הרוח והגשם מוחקים את קווי הציור, והבחור שבור הלב עומד וצועק את שמה של האהובה שנטשה.

בחול הלוהט ציירתי
את שתי עיניה של יפתי
אך גשם ירד ומחק לי
את העיניים שצדו אותי
אני צועק, צועק:
אלין, רק תחזרי!
אני בוכה, בוכה
כמה תחסרי!

(תרגום מצרפתית: דורי מנור)

השיר הזה, הקיטשי אך שובר הלב, והסיפור המטורלל על הזמר שמת בבידוד מוחלט, במחלקה לטיפול נמרץ המנוהלת על ידי אישה הנושאת את שם האהובה, שהעניקה לשיר את שמו, מצטיירים בדמיוני כמו סיפור קצר על חיים, תהילה, שכחה, בדידות, מוות, מקריות. בדיוק מסוג החומרים שאפשר למצוא בכתבות של "הניו יורקר", כמו אלה שהיוו השראה לסרטו של ווס אנדרסון, שנבחר השבוע על ידי "הניו יורקר" לסרט השנה.

ב"ניו יורקר" – אני משוכנע – ידעו להעריך את הבחירה במילה "טירלול" כמילת השנה בישראל. לעיתון האנין הייתה תמיד חיבה גם לצד המטורלל של החיים.

השער הראשון של הניו יורקר מה-21 בפברואר 1925

רק עורכי "הניו יורקר" יכלו להקדיש שלוש כתבות דיוקן ארוכות מאוד לתימהוני ניו יורקי בשם ג'ו גולד, שהעביר את חייו בין הברים והדיינרים של מנהטן, וסיפר לכל מי שרצה לשמוע וגם לכאלה שלא שהוא מקדיש את חייו לכתיבת ספר מונומנטלי בשם "ההיסטוריה שבעל פה", שיהיה הספר הארוך ביותר שנכתב אי פעם ויכלול את כל השיחות שהשתתף בהן או שהאזין להן ברחבי הוילג'.

שלוש הכתבות האלה, מאת ג'וזף מיטשל – שרוחו נוכחת  בסרטו של ווס אנדרסון – נכרכו בספר "סודו של ג'ו גולד" (שתורגם לעברית ב-2002 ויצא לאור בספרית "מעריב". חפשו אותו. זה ספר נפלא), וגם עובדו לסרט קולנוע  על ידי סטנלי טוצ'י.

עורכי "הניו יורקר" היו ודאי ממליצים לי בנימוס ובסרקזם קל, לוותר על עוד ניסיון נואל וחסר ערך לערוך רשימת סיכום שנה שתיראה מגוחכת בעוד שנה, ובמקום לכתוב ברוח מילת השנה רשימת סיכום מטורללת, הומוריסטית, שמערבבת גבוה עם נמוך, רגשנות עם אירוניה, פואטיקה עם זוטות, נוסטלגיה עם עוקצנות, ולסיים בלגלוג קל על רשימות סיכום השנה באשר הן.

הנה, אם כן, לסיום, רשימת עשרת היסודות שעשו לי את השנה החולפת:

1. חמצן – התנ"ך של היסודות. היסוד שבלי ספק הייתי לוקח איתי לאי בודד, אם הייתי צריך לבחור רק יסוד אחד. יסוד שלא מפסיק להפתיע. חלק מהילדות, מההתבגרות, ממי שאני. יצירת מופת של הטבע.
2. פחמן – בחירה בנאלית, אולי, אבל מהלב. שמעתי שהטרנד החדש הוא לזלזל בכימיה אורגנית. אני עם הפחמן. מצידי תקראו לי שמרן. אין לי בעיה עם זה.
3. אורניום – בגלל הבלגן. בגלל איראן. בגלל תופי המלחמה. בגלל שרודפים אחריו. בגלל שהוא לא דופק חשבון לאף אחד. חומר בקיע כלבבי.
4. הליום – גז אציל, עם אופי ליצני. קליל. אחד שתמיד יהיה כאן כדי להצחיק.
5. סידן – עוד בחירה שמרנית וצפויה, אבל בלתי נמנעת. אני לא יכול לדמיין רשימה כזו בלי סידן. הלחם והחמאה של היסודות.
6. קדמיום – מעטים חולקים איתי את ההערכה וההוקרה ליסוד האפור-כסוף והרך הזה. אם אתם לא נמנים על מעריציו, אל תבואו לאיש בטענות כשתיגמר לכם הסוללה של הסלולרי.
7. פלטינה – כי כל רשימה שמכבדת את עצמה צריכה גם קצת גלאם פרחי.
8. יוד – נוסטלגיה. אהבת ילדות. יסוד שתמיד יזכיר לי את אמא שלי, ואת האחות בבית הספר היסודי.
9. דרמשטאדטיום – יסוד מלאכותי ממתכות המעבר, שהתגלה על ידי קבוצת חוקרים גרמנים במרכז הלהולמץ לחקר יונים כבדים בעיר דרמשטאדט, ונכנס לכאן כי כל רשימת סיכום שמכבדת את עצמה צריכה לפחות שם אחד אזוטרי, שאף אחד לא באמת מכיר ושאף אחד אפילו בטוח אם הוא קיים (עדה יונת, אני לא מתכוון אליך).
10. זהב – קלאסיקה על זמנית.