״אומת הסייבר!״, ״סטרטאפ הסייבר עושה אקזיט חלומי!״, ״מתקפת סייבר נרחבת״, נראה שבכל יום אנחנו נחשפים לחדשה אחרת בנושא סייבר. כל כך הרבה, למעשה, עד שלאדם הממוצע קשה בכלל להבין על מה מדובר.

אז בואו נעשה קצת סדר בסייבר. סייבר הוא שם כולל למגוון הפעולות המתרחשות בעולם הווירטואלי. בעשורים האחרונים הביטוי קיבל קונוטציה מלחמתית, וכיום, כשאומרים ״סייבר״, מתכוונים לעולם של התקפה ומגננה בסייבר.

נראה שבכל יום אנחנו נחשפים לחדשה אחרת בנושא סייבר. בעשורים האחרונים הביטוי קיבל קונוטציה מלחמתית, וכיום, כשאומרים ״סייבר״, מתכוונים לעולם של התקפה ומגננה בסייבר

מתקפות סייבר מבוצעות על ידי מגוון תוקפים עבור מטרות שונות – השגת סודות צבאים או מסחריים, גניבת כסף או פרטי הזדהות, פעילות פוליטית או ״סתם״ מתיחות ושיגועים.

אז למה אנחנו שומעים יותר ויותר על מתקפות כאלו? הסיבה העיקרית היא שיש הרבה יותר מה ״לתקוף״ היום. אורח החיים שלנו נהיה יותר דיגיטלי ויותר מקושר. אנחנו קונים ברשת, מבצעים פעולות פיננסיות ברשת, מתקשרים עם חברים וקרובים ברשת וגם מחברים את הבתים ה״חכמים״ שלנו לרשת. אפילו המכוניות מקושרות וחולקות מידע עם ספקיות התקשורת ויצרני הרכב. וכל התקן שמחובר לרשת כלשהי ניתן לתקיפה (לפחות בתיאוריה).

אפשר לחלק את המתקפות לכמה סוגים:

• מתקפה שנועדה לגנוב פריט מידע דיגיטלי. לדוגמה, את פרטי הזהות בחשבון הבנק שלכם.
• מתקפות על הטלפון הנייד.
• מתקפה שנועדה לפגוע בהתקן פיזי או בתשתית דיגיטלית. למשל פגיעה בצנטריפוגה בכור גרעיני.
• מתקפת מניעת שירות – מתקפה שלא מאפשרת גישה לאתר אינטרנט ולמעשה ״מפילה״ אותו.
• מתקפה שנועדה לזרוע פחד או בהלה. מתקפה שמשתילה גרפיקה של חיזבאללה באתר ישראלי.
• מתקפות שפוגעות בפרטיות של האזרח.

אז למה אנחנו שומעים יותר ויותר על מתקפות כאלו? הסיבה העיקרית היא שיש הרבה יותר מה ״לתקוף״ היום. אורח החיים שלנו נהיה יותר דיגיטלי ויותר מקושר

אמנם כל המתקפות הנזכרות לעיל נחשבות מתקפות סייבר, אולם ההשפעה שלהן על האדם הפשוט שונה מאוד. אזרח מן השורה לא אמור להיות מודאג מכך שתוקפים איראנים יתקפו תשתיות קריטיות במדינת ישראל. יש מספיק גופים במדינה שאמורים למנוע את המתקפות האלו. גם מניעת גישה לאתר שבו אנו נוהגים לבקר לא גורמת לנזק גדול, וגם לא השחתה של אתר כזה לזמן מסויים.

מה שכן אמור להדאיג אותנו מאוד הוא גניבה של פרטים אישיים שלנו וניצול שלהם לרעה. לרוב אנו חושבים בהקשר של גניבת פרטי חשבון הבנק שלנו, אולם זה אינו האיום המשמעותי ביותר. גם אם האקר ישיג פרטי חשבון וינסה להוציא ממנו סכום כסף משמעותי, הרי שהבנק כנראה יבקש אמצעי זיהוי נוסף (כמו סמס). ואם בכל יצליח, הרי שהמשטרה תעלה בן רגע על עקבות החשבון אליו הועברו הכספים והפושעים ייתפסו. לא, הסיכון הגדול יותר הוא, באופן פרדוקסלי, דווקא גניבות קטנות יותר. גניבה של סכום קטן מכרטיס האשראי יכולה שלא להתגלות במשך זמן רב.

אבל גניבה של כסף היא לא האיום היחידי. גניבה של מידע אישי ורגיש (כמו מידע רפואי, נטייה מינית, היסטוריה של התכתבויות באתרים דיסקרטיים ועוד) יכולה לשמש פושעים לסחוט אזרחים תמימים (בסגנון: ״אם לא תשלם, נפיץ לכולם את הנטיות שלך״).

חשוב להבין ולהפנים שלא משנה מה אנחנו כאזרחים נעשה, וכמה טוב שלא נשמור על המידע שלנו שברשותנו – יש ״בחוץ״ המון מידע שלנו שנמצא בידי אחרים. למעשה, זה יוצר מצב פרדוקסלי, בו אדם יכול ליפול קורבן לפשע סייבר גם אם אין ברשותו שום מכשיר דיגיטלי (לדוגמה – אנשים מבוגרים שפרטיהם שמורים בכל מיני אתרים ובסיסי נתונים ברשת).

גניבה של כסף היא לא האיום היחידי. גניבה של מידע אישי ורגיש (כמו מידע רפואי, נטייה מינית, היסטוריה של התכתבויות באתרים דיסקרטיים ועוד) יכולה לשמש פושעים לסחוט אזרחים תמימים

עוד מתקפה שיכולה לפגוע באזרחים מוחלשים (דווקא הם – זקנים ותינוקות) היא מתקפה שמנצלת פגיעות בכל מיני מערכות בית חכם (מצלמות אבטחה, אלקסה וכו׳) ועל ידי כך לאסוף מידע אודיו-ויזואלי מתוך בתים של אנשים ועסקים. כמו, למשל, אותו טכנאי שפרץ למצלמות האבטחה של חנות בגדי ים וגנב תמונות אינטימיות.

ולבסוף, מתקפות על הטלפון הנייד נמצאות בכותרות בזמן האחרון. לדעתי לאדם הרגיל אין כל כך מה לחשוש מפני כלי ריגול מתקדמים. לעומת זאת, הנייד שלנו מכיל מידע רב, חלקו רגיש (תמונות והתכתבויות) ובקלות אפשר לגנוב את המידע הזה הזה ולסחוט אותנו.

הנייד הוא גם מחשב משוכלל שיכול לבצע פעולות בלי ידיעתנו (כמו חיוג למספרי פרימיום או שליחת סמסים) ועל ידי כך לייצר הכנסה להאקרים (והפסד כספי לבעלי המכשיר).

עכשיו, כשמיפינו את סוגי האיומים, צריך להבין שאת רובנו צריכים להטריד איומים על מידע שלנו, בין אם הוא אישי או פיננסי. הכלל החשוב ביותר בהקשר זה הוא: מה שאתם לא רוצים שייגנב – שלא יהיה קיים על מדיה דיגיטלית שמחוברת לרשת. בין אם אלו תמונות אינטימיות, סיסמאות או מידע רגיש אחר.

העצה הטובה ביותר היא לשמור מידע זה ״אופליין״- כלומר על התקן גיבוי שלא מחובר לאינטרנט. שימוש בשירותי גיבוי בענן גם הוא בטוח יותר באופן כללי משמירת מידע על המחשב האישי או הטלפון (במידה שאתם משתמשים בסיסמאות חזקות ואמצעי זיהוי כפולים).

את רובנו צריכים להטריד איומים על מידע שלנו, בין אם הוא אישי או פיננסי. הכלל החשוב ביותר בהקשר זה הוא: מה שאתם לא רוצים שייגנב – שלא יהיה קיים על מדיה דיגיטלית שמחוברת לרשת

ככל שהטכנולוגיה תתפתח נהיה חשופים יותר לאיומי סייבר – כשניסע ברכב האוטונומי, כשנזמין משלוח מזון ואפילו כשסתם נשהה בבית החכם והמקושר שלנו. ניאלץ להפנים שאיום סייבר הוא חלק אינטגרלי מהחיים המודרניים. וכמו שהתרגלנו שיש סכנה מכלי רכב ועלינו ללמד את עצמנו וילדנו ״זהירות בדרכים״ – כך נאלץ ללמוד להתמודד עם הסכנות של הממד החדש הזה.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.