סיפורה של יהודית הרמן, ניצולת הכת של גואל רצון, בשילוב סיפורים של שורדי כתות נוספות בעולם, עומד במרכז המחזה של "השיבה" בקאמרי, מאת ובבימוי איה קפלן

לאחר שהיא נעצרת בדרכה למכולת בשכונת הארגזים עם חמשת ילדיה שאיתה, הגיבורה נועה (ובשמה הכיתתי- אורה; נטע גרטי) נלקחת לחקירה בעקבות פשיטה משטרתית על ההרמון של אביהו תשבי, הלא הוא גואל רצון (גם במראה; שמואל וילוז'ני), בו 'נשבתה' במשך 16 שנה. מכאן מתחיל תהליך נפשי כואב והפכפך, השתחררות מכבלי הדיכוי ורגרסיות לאחור, לקראת ההחלמה המלאה בסוף מטראומת חיי העבדות הנרצעת בכת.

כבר מיריית הפתיחה האירועים לופתים את הקשב של הקהל: מהמעצר ברחוב כשהיא עדיין עם סלי הקניות, דרך חדרי החקירות והחזרה הטעונה לבית הוריה בקיבוץ – הקצב, התזמונים, האותנטיות של הדמויות והדיאלוגים, המינונים הרגשיים והשכל הדרמטורגי של העלילה, מייצרים חוויה תיאטרונית חזקה ומרוכזת.

אסף סלומון ונטע גרטי

לא, זהו לא עוד מחזה מז'אנר הדוקו-דרמה, אלא תיאטרון שמנצח את הזמן, בכמה מובנים. קודם כל ההקשר האקטואלי של הסיפור לא מרדד את היצירה ולא פוגם בנצחיותה, במובן נוסף הוא מנצח גם את זמן משך ההצגה, שעה וארבעים שעוברים בטיל.

די להזכיר לצורך הדגמה את הבחירה בצ'קלקה מרצדת מכיוון הקהל בזמן תמונות חדר החקירות, להרחבת העולם החוץ בימתי, או את בכייה המצמית, הקטוע, של ניבי הילדה הקטנה והצולעת של נועה, שמוחזקת אצל שרותי הרווחה, כדי לתת מושג על הבימוי. הכנות, השליטה במרחב הבימתי ובעולם הבדיוני, הדמויות העגולות (אף בתפקידי המשנה) – כך כותבים ועושים תיאטרון, וקפלן מבינה ללב האדם, ללב האישה.

זו קודם כל יצירה נשית, וסיפורן של הנשים המעורבות בכת עומד במרכז העניין. גם השחקניות בולטות כאן בביצועים בלתי נשכחים, ובראש- נטע גרטי, שלא ניתן להגזים אם נתאר אותה כ'גילה אלמגור' של הדור הצעיר;

אודיה קורן בתפקיד אמה הקיבוצניקית של נועה בנתה תפקיד מרשים, מרעיד את הנימים העמוקים ביותר ומצחיקה שזה פלילי;

התגלית של ההצגה מבחינתי היא רות אסרסאי, בתפקיד קצינה חוקרת קשוחה עם לב גדול ופקחות, שבולטת מעל אוזלת יד משטרת החלם. אסרסאי היא שחקנית צעירה, בת ליהודי אתיופיה, חזקה ומלאת טמפרמנט, כנות, ערנות ואש.

את תמונת הנשים שעל הבמה משלימה מיה לנדסמן בתפקיד אחותה הקיבוצניקית של נועה – קורעת מצחוק בנונשלנטיות, רגישה, מלאת חיים.

גלעד שמואלי ונטע גרטי 'השיבה' (צילום: רדי רובינשטיין)

פעם ראשונה שרחשתי שנאה לוילוז'ני על הבמה בתפקידו כאביהו (גואל רצון). בכל פעם שהוא מופיע אני מוריד את העיניים בשאט נפש, הוא ממש הצליח להיכנס לנעליו ולגלימתו של סוטה המין הפתולוגי הזה.

כל קשר בין הביצוע של יניב ביטון לרצון ב"שב"כ" המשודרת בימים אלה בכאן 11, מקרי בהחלט (על אף אותו הזקן הלבן).

בעקבות אדוות האסון של הרס המשפחות בכת בסביבתן הקרובה, באופן עקיף ההצגה עוסקת גם במתחים הבין דתיים-חילוניים-האווירה הקיבוצית, וערכי ההתיישבות מתנגשים בקודקס המסורתי המעוות שהונהג בכת, שנועה מייבאת גם לקיבוץ.

בעין חילונית הרי אין הרבה הבדל בין הממבו ג'מבו הסלקטיבי שרצון תפר לו מתוך ההלכה, לבין אורח חייהם של זרמים קיצוניים בעדה החרדית. זה מייצר רגעים נפיצים מחד, אך גם מלאי חן מאידך, וזה נוגע ברבדים העמוקים של המיתולוגיה הישראלית (ותודה לאל שעשני חילוני!).

משתתפי ההצגה 'השיבה' (צילום: רדי רובינשטיין)

זהו גם סיפור היחסים הבין-דוריים המתוחים בקיבוץ, ששיאם הוא הבכי המשוחרר של אביה של נועה (אבי טרמין) ומנגד התמיכה שנועה זוכה לה מאחותה גילי, הקיבוצניקית הג'דאית (לנדסמן), המטפלת בילדיה המבוהלים וחונכת אותם לקראת ילדות יחפה ובריאה, מתקנת.

"השיבה" מאת ובבימוי איה קפלן, תיאטרון הקאמרי

טריילר "השיבה" בקאמרי

ד\"ר לפילוסופיה, כתב ויוצר. עוסק בפילוסופיה יהודית, אמריקאית, צרפתית וגרמנית, והגות סופית מוסלמית עתיקה. מתגורר בקו העימות בגבול הצפון.