הסכנה הגדולה ביותר האורבת לתחקיר עיתונאי היא לעבור "הרפזיזציה", על שם "מסמך הרפז". מסלול ההרפזיזציה של התחקיר העיתונאי נראה כך: בתחנה הראשונה מתפרסמת פרשה חשובה, שכוללת פרטים שלא היו ידועים קודם לציבור ונוגעת בשאלות עקרוניות ביותר ביחס לניהול ענייני המדינה.

הפרסום הראשון מושך תשומת לב ומחולל מהומת ענק.

תוך זמן קצר הפרשה המקורית מתרחבת, משתנה, פושטת ולובשת צורה, והופכת לקטטה המונית בין מחנות ניצים הכוללים עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי ציבור, יועצי תקשורת, לוביסטים, עורכי דין ואינטרסנטים שונים.

האזרחים מן השורה, שרק מנסים להבין מה קורה ולמה כדי לגבש דעה עצמאית על ההתפתחויות, מגלים שקשה עד בלתי אפשרי לעקוב אחרי הפרסומים הסותרים, שמטביעים אותם בפרטים, ספינים, ניסוחים פתלתלים, אינפורמציה ודיסאינפורמציה. הם מאבדים בהדרגה עניין וחוזרים לסדרה האהובה עליהם בנטפליקס, כשהם ממלמלים "חלאס, אי אפשר להאמין יותר לאף אחד במדינה הזאת".

היו מעט מאוד פרשות בתולדות המדינה, שהתקשורת הישראלית עסקה בהן לאורך זמן, בלהט ובאינטנסיביות כמו פרשת הרפז. מעניין כמה ישראלים, שכבר היו בוגרים ב-2010, כשהתפוצצה הפרשה לראשונה על ידי אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל ב"אולפן שישי", מסוגלים היום להסביר במה מדובר, מה היו הטענות ולמה הן היו חשובות?

החשיפה המקורית של אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל ב"אולפן שישי", 6 באוגוסט 2010

לכמה ישראלים – שאינם אמנון אברמוביץ', בן כספית, אילה חסון, ארי שביט, אהוד ברק, בני גנץ, גבי אשכנזי או יואב גלנט – יש בכלל דעה מוצקה (או דעה כלשהי) על הפרשה ההיא?

לכמה ישראלים – שאינם אמנון אברמוביץ', בן כספית, אילה חסון, ארי שביט, אהוד ברק, בני גנץ, גבי אשכנזי או יואב גלנט – יש בכלל דעה מוצקה (או דעה כלשהי) על פרשת הרפז?

כמה אנשים בכלל זוכרים שהפרשה ההיא, שהטילה בתחילתה צל כבד על מערכת היחסים בין משרד הביטחון ללשכת הרמטכ"ל – דובר אז על "אווירת מלחמה" בין שתי הלשכות, עניין שכמובן צריך להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי – הסתיימה לבסוף ב-220 שעות עבודות שירות, שהוטלו על טיפוס מפוקפק בשם בועז הרפז? הפוליטיקאים ועוזריהם, העיתונאים והגנרלים הניצים המשיכו הלאה, הקימו מפלגות, שיתפו פעולה, והשאירו את הפרשה מאחוריהם.

רק חודש עבר מאז הפרסום המרעיש הראשון של תומר גנון ב"כלכליסט", שתיאר שימוש מאסיבי של משטרת ישראל ברוגלות נגד אזרחים, וכבר עכשיו נדמה שהפרשה הנוכחית עלתה על המסלול ההרסני הזה, שהנזק הגדול שלו הוא ערעור שאריות האמון של הציבור בכל המוסדות הרלוונטיים – משטרה, פרקליטות, תקשורת, פוליטיקה – תוך שהוא משרת תמיד בעלי אינטרסים שונים, שלא תמיד חופפים לאינטרס הציבורי, ולפעמים ממש סותרים אותו.

העצה הידועה מפרשת ווטרגייט, שהיא המודל ההיסטורי לכל תחקיר עיתונאי ראוי לשמו, היא "עקבו אחרי הכסף". במקרה ההוא, המעקב הזהיר אחרי מסלול הכסף הוביל את בוב וודוורד וקרל ברנסטיין מ"הוושינגטון פוסט" להמחאה של 25 אלף דולר, שהופקדה בחשבון הבנק של אחד מהפורצים למלון ווטרגייט, ובהמשך לקרן סודית שניהל התובע הכללי ג'ון מיטשל למימון פעולות חשאיות נגד המפלגה הדמוקרטית.

כולם זוכרים שבסופה של הפרשה נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון נאלץ להתפטר מתפקידו. אבל הדרך לשם הייתה ארוכה, סבלנית ורצופה בפרטים קטנים, שנאספו בחריצות, נבדקו בקפדנות והוגשו לקוראים בטמפרטורת החדר. זה – ורק זה – מותר התחקיר העיתונאי הראוי לשמו מכל המוצרים העיתונאיים האחרים, שעניינם חדשות, פרשנות, סנסציה, ריגוש, בידור, רכילות, נוסטלגיה או ביקורת.

כולם זוכרים שבסופה של פרשת ווטרגייט נאלץ ניקסון להתפטר מתפקידו. אבל הדרך לשם הייתה ארוכה, סבלנית ורצופה בפרטים קטנים, שנאספו בחריצות, נבדקו בקפדנות והוגשו לקוראים בטמפרטורת החדר

תחקיר עיתונאי אחראי חייב להיצמד לעובדות ולהתרחק ככל האפשר מתופי הדרמה, מחוללי הטראפיק והרייטינג, ומגבירי החשדנות והספק. הפרסומים של תומר גנון ב"כלכליסט" לא היו כאלה, מהרגע הראשון. כדי להבין איך הגענו עד הלום, חייבים לעקוב אחרי הפרסומים לפי הסדר, ולשים לב לכל פרט, ובעיקר למסגור ולבחירת המילים.

18 בינואר

הכותרת הראשית הדרמטית של "כלכליסט" היא "משטרת ישראל משתמשת ב-NSO ללא פיקוח ובקרה כדי לפרוץ לטלפונים של אזרחים". כותרת המשנה מבטיחה:

"תחקיר כלכליסט חושף כי משטרת ישראל משתמשת בתוכנת הריגול פגסוס של NSO כדי לפרוץ מרחוק לטלפונים של אזרחים ישראלים, להשתלט עליהם ולשאוב את המידע שנמצא עליהם. ההחלטה אם לפרוץ ולמי לפרוץ נתונה באופן בלעדי לגורמים בתוך המשטרה. המשטרה אינה פונה לבית המשפט כדי לקבל צו חיפוש או האזנה, ובית המשפט אינו מפקח על החדירה לפרטיות. חלק מהפריצות נעשות לצורכי 'פישינג', נגד מי שעדיין אינם חשודים, או לאיסוף חומר שישמש כמנוף לחץ על הנחקרים. חומרי החקירה שנאספים זוכים אוטומטית לחיסיון ומולבנים בהמשך כ'מודיעין', וכך סניגורים או נאשמים אינם יודעים שנעשה שימוש בפגסוס".

שער "כלכליסט" ב-18 בינואר 2022

19 בינואר

"בחטיבת הסייבר של המשטרה הבינו: חגיגת הדיג נגמרה", מכריזה הכותרת ב"כלכליסט", וגנון כותב:

"מה שעשתה המשטרה עם פגסוס היה איסוף מודיעין. איסוף בשלב שבו מבקשים להביא מידע על יעדים, כשאין עדיין שום חשד נקודתי נגדם למעט פרופיל כלשהו שנבנה על ידי אנשי המודיעין. לפעמים זה אדם שהשתתף במחאת דגלים שחורים, לפעמים מישהו שצייץ בטוויטר נגד מצעד הגאווה, לפעמים סתם עובד בחברה ממשלתית שמישהו זרק עליו מילה. זה עלול להיות כל אחד".

20 בינואר

"יחידת סיגינט של המשטרה שתלה תוכנה של NSO בטלפון של פעיל חברתי, ומצאה שהוא משתמש באפליקציית "גריינדר" להיכרויות בין גברים, בזמן שהוא נשוי", חושף תומר גנון, בפרק נוסף בסדרת התחקירים בפרשה.

"החיטוט הפולשני הניב תיק מודיעיני על ה'יעד', שבו צוין שהמידע הזה יכול לשמש 'מנוף לחקירה'; בהמשך נמסר מידע על פגישות של הפעיל ליחידת מעקבים; כך פועלת המשטרה בשטח, בזמן שהיא טוענת שהשימוש בתוכנת הריגול הפולשנית חוקי ולפי צו".

שער "כלכליסט" ב-20 בינואר 2022

23 בינואר

חמישה ימים אחרי הפרסום הראשון ב"כלכליסט", פירסם העיתונאי יואב יצחק, אוהד קולני של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, כי משטרת ישראל השתמשה בתוכנת פגסוס נגד מעורבים במשפט נתניהו, וביניהם, לטענתו, ג'יימס פאקר, שאול אלוביץ', יאיר נתניהו, ועוזריו של נתניהו עופר גולן ויונתן אוריך.

באותה עת, ב"כלכליסט" ממשיכים בפרסום חלקי התחקיר, כשהפעם כותב גנון:

"ללא ראיות מבוססות, ללא צווי חיפוש או האזנה: אנשי חטיבת הסיגינט של המשטרה פלשו באמצעות תוכנת פגסוס של NSO והאקרים שתחת חסותם לניידים של שלושה ראשי רשויות, בניסיון לדוג מהם מידע. הם לא הסתפקו בכך, ו'הדביקו' גם את מכשירי הסלולר של בני משפחה בפגסוס".

2 בפברואר

אביעד גליקמן חושף בחדשות 13 כי המשטרה שתלה תוכנת מעקב בטלפון של "מעורב מרכזי בתיקי נתניהו". דקות אחדות אחר כך, חושף גיא פלג בחדשות 12 כי המדובר בשלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר ועד מדינה במשפט נתניהו.

ללא צו: המשטרה שאבה מידע רב מנייד של מעורב מרכזי בתיקי נתניהו | חשיפת חדשות 13

לכל הפרטים – https://t.co/MuJZDNrZxq@aviadglickman pic.twitter.com/wcoi1UzKoj

— חדשות 13 (@newsisrael13) February 2, 2022

7 בפברואר

שער "כלכליסט" ב-7 בפברואר 2022

הפרשה מתרחבת בפרסום נוסף של גנון:

"ההדבקה ההמונית בפגסוס של NSO הגיעה לכולם: מנכ"לי משרדי ממשלה, פעילי מחאות הנכים ויוצאי אתיופיה, עיתונאים ואנשי עסקים".

גנון אף מפרסם לראשונה רשימה של 22 שמות שהמשטרה לכאורה פרצה למכשירי הטלפון שלהם. "המשטרה עברה לשיטת איסוף מודיעין שקיימת בדרך כלל במשטרים חשוכים, שישראל אינה רוצה להידמות להם", נכתב שם.

 

10 בפברואר

כתב "כלכליסט" עומר כביר מפרסם "גילויים חדשים" שאותם המערכת ממענת בכותרת הגג "לידיעת צוות הבדיקה":

"שיטת ההפעלה של פגסוס מאפשרת לה לא להשאיר עקבות ומנתקת קשר בין הגורם התוקף לקורבן. היא אינה מותקנת במחשבי התוקף. ובעיקר היא מאפשרת שלא ליצור מלכתחילה עקבות דיגיטליים לפעילותה".

13 בפברואר

מאמר המערכת בעמוד הראשי של "כלכליסט" מצהיר:

"חשפנו לראשונה את עצם השימוש של המשטרה בתוכנות של NSO שנקשרו בפרסומים שליליים על פגיעה בזכויות אדם ברחבי העולם, ואת העובדה שצווי האזנת סתר שניתנו, אינם כוללים כלל שימוש ברוגלות פולשניות של NSO".

אה, כבר לא פגסוס. כבר לא פישינג המוני בלי צווים.

שער "כלכליסט" ב-13 בפברואר 2022

15 בפברואר

עורך "העין השביעית" שוקי טאוסיג מפרסם כי מספר מקורות סיפרו לו, שהטענה לפיה מערכת פגסוס בנויה כך שלא ניתן לבדוק את פעולתה – הוצעה על ידי לא אחר ממו"ל "כלכליסט" יואל אסתרון לארבעה עיתונאים שונים מחוץ ל"כלכליסט". אסתרון הכחיש את הטענה.

אתמול, יום חמישי ה-17 בפברואר, אחרי ימים רבים של שתיקה תמוהה מכיוון "כלכליסט" לנוכח ביקורת רבה על הטענות, פרסם גנון מאמר נרחב, שלווה גם בסדרה של ציוצים בטוויטר, במה שנראה כניסיון להגן על כל מה שפורסם עד כה ב"כלכליסט".

גנון התבסס על הודעת הפרקליטות, שנמסרה לבית המשפט המחוזי בירושלים בתיקי האלפים, ואישרה כי נשאב מידע מהטלפון של עד המדינה שלמה פילבר, עניין שכזכור לא נחשף כלל על ידי "כלכליסט", אלא דווקא על ידי חדשות 13.

וכך כתב גנון במאמרו אתמול:

"חרף כל ההכחשות, הספינים וההמצאות המילוליות שנחשפנו אליהן, על העובדות העיקריות כבר אין מחלוקת, גם לא מצד גורמי אכיפת החוק והמשפט: משטרת ישראל מפעילה רוגלות של NSO נגד אזרחים. היא עושה זאת בעשרות רבות של מקרים, לא באופן 'חד פעמי' או ב'אירועים בודדים'. ולשימוש ברוגלה כזו אין בסיס חוקי. הסיפור שסיפרנו הוכח כנכון".

גנון חזר במאמר שלו שוב ושוב על המילים "עובדות" – שהן "אינן תוכנית כבקשתך" – והוסיף:

"צריך לדבר גם על מקורותינו, שלקחו על עצמם סיכון עצום כשהחליטו לחשוף את הפרשה ולהביא לידיעת הציבור את העובדות: המדינה משתמשת בכלי סייבר התקפי נגד אזרחיה שלה, ללא חקיקה מתאימה ותוך חוסר פיקוח זועק לשמים על ידי יחידה סודית במשטרה".

יש רק בעיה אחת. אלו לא "העובדות" שהוצגו בתחקיר המקורי של "כלכליסט" ובכתבות ההמשך שלו.

שער "כלכליסט" ב-17 בפברואר 2022

בתחקיר המקורי דובר בפירוש על פגסוס, שם שנעלם לחלוטין מהפרסומים החדשים ב"כלכליסט", ולא במקרה. ככל הידוע – והיום אפילו "כלכליסט" כבר לא טוען אחרת – המשטרה אינה מחזיקה כלל בתוכנת פגסוס האימתנית, ששימוש בה אינו חוקי בישראל, אלא בתוכנת מעקב אחרת של NSO, שהותאמה לדרישות חוק האזנות הסתר.

זו לא התעקשות על פרט שולי, אלא על עניין עקרוני מאוד בסיפור הזה: אף אחד הרי לא מנסה לטעון שלמשטרת ישראל אסור להשתמש באמצעים טכנולוגיים במלחמתה בפשיעה. זו טענה מופרכת, שאי אפשר להגן עליה.

בהחלט ייתכן, שהחוק הקיים אינו מתאים לשינויים הטכנולוגיים המהירים והדרמטיים של השנים האחרונות וצריך לעדכן אותו ולהכניס בו שינויים. ובהחלט ייתכן, שהמשטרה חרגה ממה שמתיר לה החוק הנוכחי. וזה עניין חמור שראוי לחקור ולבער. אם זה מה שהיה מתפרסם ב"כלכליסט" – זו הייתה חשיפה חשובה ביותר. ספק אם היא הייתה מעוררת את אותה מהומה.

בתחקיר המקורי של "כלכליסט" דובר שוב ושוב על שימוש בפגסוס, ועל כך ש"המשטרה אינה פונה לבית המשפט כדי לקבל צו חיפוש או האזנה" – טענה דרמטית, שגם היא נזנחה בינתיים. נטען ש"שיטת הפעולה של פגסוס מאפשרת לה לא להשאיר עקבות", טענה שגם היא כבר לא נטענת יותר. מה גם שאפילו "כלכליסט" כבר הפסיק להשתמש בשם פגסוס.

בתחקיר המקורי של "כלכליסט" דובר שוב ושוב על שימוש בפגסוס, ועל כך ש"המשטרה אינה פונה לבית המשפט כדי לקבל צו חיפוש או האזנה" – טענה דרמטית שגם נזנחה בינתיים

בתחקיר המקורי של "כלכליסט" נטען ש"חלק מהפריצות נעשות לצורכי 'פישינג', נגד מי שעדיין אינם חשודים, או לאיסוף חומר שישמש כמנוף לחץ על הנחקרים". עורכת "כלכליסט" גלית חמי, כתבה על כך: "לא נעים להגיד, אבל זה מתחיל להריח כמו דוקטרינת שליטה מימי צ'אוצ'סקו".

זה היה הפרט הכי מבהיל בחשיפה הראשונה, שתורגם למערכון של "ארץ נהדרת" בו שני חוקרי משטרה משועממים מזפזפים בין מסכים, המאפשרים הצצה לחייהם של אנשים שונים בארץ, ומחפשים סדרה טובה לראות. גם הטענה הזו – על פישינג ללא כל פיקוח ובקרה – אינה נטענת יותר.

אבל כל ההבדלים העקרוניים הללו, לא מנעו מתומר גנון ו"כלכליסט" לעלות אתמול להתקפה ולטעון בביטחון מוחלט, כי אין עוד מחלוקת: "הסיפור שסיפרנו הוכח כנכון".

ובכן – יש מחלוקת. ועוד איך. והיא לא נוגעת לעניינים שוליים וחסרי חשיבות, אלא ממש ללב "הסיפור שסיפרתם".

המאמר האפולוגטי אך אגרסיבי של גנון עורר כצפוי מהומה בטוויטר, הזירה הפופולרית והקולנית ביותר לדיון בענייני השעה.

ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו הזדרז לשתף את המאמר בציוץ לשני מיליון עוקביו, לצד קריאות לאוהדיו להגיע להפגנת ענק בכיכר הבימה, בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הפרשה. הוא גם הגדיל וסיפר על מפגש שלו ושל רעייתו שרה עם עולה מבריה"מ לשעבר בשם רוזה, שאמרה לו שהיא מבוהלת, כי היא ברחה לפה ממשטר אפל שהפעיל מעקבים, ועכשיו היא מגלה לחרדתה שנפלה למשטר אפל אחר שמפעיל מעקבים.

נתניהו הגדיל וסיפר על מפגשעם עולה מבריה"מ לשעבר בשם רוזה, שאמרה לו שהיא מבוהלת, כי היא ברחה לפה ממשטר אפל שהפעיל מעקבים, ועכשיו היא מגלה לחרדתה שנפלה למשטר אפל אחר שמפעיל מעקבים

יש כאן עניין משונה שכדאי לשים אליו לב: המפגינים שנענים לקריאתו של נתניהו להקים ועדת חקירה ממלכתית, הם אותם אנשים שכבר מזמן לא מאמינים למשטרה, לפרקליטות ולמערכת המשפט. הם אלה שקראו פעם "לחקור את החוקרים" וטוענים עכשיו ש"אי אפשר שהחוקרים יחקרו את החוקרים".

אם כך, מי יאייש את וועדת החקירה הממלכתית הזו, שאמורה לחקור אירועים שרובם – אם אכן קרו – התרחשו בכלל בתקופת הממשלה הקודמת, תחת שלטון נתניהו? האם מה שמעניין אותם זו חשיפת האמת, או רק דחיית המשפט עד לסיום הקטטה הזו, שכמו פרשת הרפז יכולה להימשך חודשים ושנים?

גנון, שכאמור בחר לשתוק עד אתמול, צייץ: "למי שחשש לרגע שאנחנו הולכים לקפל את העסק רק כי יש מי שמעקם את האף או קצת נובח, או שאנחנו משותקים מפחד, אז שיסתכל הבוקר בשער כלכליסט. לא הלכנו לשום מקום".

הוא הוסיף: "מי שמאמין למשטרה שבודקת את עצמה, ולפרקליטות שהודתה שחיה מהמידע שקיבלה מהמשטרה, מוזמן לבדוק מתחת לכרית אם פיית השיניים השאירה מתנה"; והמשיך: "אם יש ג'וק במטבח צריך להזמין ריסוס"; והבטיח: "אנחנו ננהל את הפרסומים כמו שנחליט. בפוקר הזה מול המדינה הקלפים ישלפו רק כשנחליט שזה הרגע הנכון".

העניין הוא, שאתה לא יכול לפרסם שיש במטבח מאורה של עכברים ונחשים ארסיים ואז לצהול "צדקנו! התגלה שיש במטבח ג'וק!" (ונעזוב לרגע את הדימוי המשונה והמטריד הזה).

העניין הוא, שאתה לא יכול לפרסם שיש במטבח מאורה של עכברים ונחשים ארסיים ואז לצהול "צדקנו! התגלה שיש במטבח ג'וק!"

אתה גם לא יכול לדרוש שיתייחסו אליך ברצינות, ואז להדוף כל טענה עניינית ביחס לפרסומים שלך, בטענה שמי שמבקרים אותך הם ילדים קטנים, שמאמינים בתמימות בפיית השיניים, בפרקליטות ובמשטרה.

פעילי ימין ותומכי הליכוד בהפגנה בכיכר הבימה בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית בפרשת הריגול המשטרתי, 17 בפברואר 20922 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

ובעיקר – אם אתה עצמך מציג את הפרסומים שלך כמשחק פוקר מול המדינה, שבו הקלפים יישלפו רק כשתחליט שזה הרגע הנכון, אתה בעצם מצהיר על עצמך שאתה אחד השחקנים במשחק המורכב והמסוכן הזה, ולא מי שאמור לסקר אותו, כשרק טובת הציבור לנגד עיניך.

יש לך בשרוול קלפים נוספים, שמוכיחים את אמיתות הטענות שלך? התכבד והצג אותם עכשיו. לפני שהכיכרות יבערו.

גנון ו"כלכליסט" צודקים לחלוטין בטענה העקרונית: כולנו חייבים לגלות חשדנות כלפי הפרקליטות וכלפי המשטרה. וכולנו אמורים להיות מוטרדים מכל פגיעה בלתי מידתית ובלתי סבירה בזכויות האזרח על ידי הרשויות. זה נכון תמיד, ונכון במיוחד עכשיו.

אבל מי שבוחר לתופף על תופי הסנסציה, מציג את עצמו כשחקן פוקר במשחק ומתעקש שהסיפור שהוא סיפר נכון, תוך שהוא עצמו נסוג מעיקריו, לא יכול לבוא בטענות אל מי שמתבוננים בסיטואציה מהצד וחושדים לא רק במשטרה ובפרקליטות, אלא גם במו"ל של "כלכליסט" נוני מוזס – שעומד לדין לצד ראש הממשלה לשעבר – בדרכי הפרסום, בעיתוי הפרסום, במסגור הפרסום ובהשתלשלות האירועים בעקבות הפרסום.

הבעיה היא שכבר בשלב המוקדם הזה, כשפרשת פגסוס – או איך שהיא לא תיקרא בעתיד – עלתה על המדרון החלקלק בדרכה להפוך לפרשת הרפז, העובדות כבר נרמסו, ועוד מעט יהיה קשה אפילו להיזכר בהן. כמו תמיד, חזרנו למלחמת הכנופיות, לקרבות הרחוב ולמשחק הפוקר – הבחירה הטבעית של בעלי הכוח.