בשבוע שעבר החליט בית משפט השלום בראשל"צ להפוך החלטה קודמת, שאילצה אישה הסובלת מאלימות במשפחה ומאויימת ברצח להיכנס למקלט לנשים בסיכון.
יומיים קודם החליט שופט השלום מנחם מזרחי להכניס את האישה המאוימת למקלט לנשים בסיכון בניגוד לרצונה. לפי טענתו, המדהימה לדעתי, קיים חשש ממשי לחייה של האישה "המעוגן בראיות של ממש", ושמחייב הוצאת צו הגנה. לדבריו, "לא בנקל בית המשפט ינקוט במהלך שיפוטי פטרנליסטי שכזה – אך קדושת החיים עומדת לפני הכל".
כזכור, שופט השלום מנחם מזרחי הורה להכניס אישה המאוימת למקלט לנשים בסיכון בניגוד לרצונה, כי לטענתו קיים חשש ממשי לחייה של האישה "המעוגן בראיות של ממש"
שימו לב לניסוח: החשש לחייה "מעוגן בראיות של ממש", וברור לבית המשפט שחייה – אשר קדושתם "עומדת לפני הכל" לשיטתו – נמצאים בסכנה ברורה ומיידית.
אם כך, כנראה שיש מישהו, עב"ם כלשהו, אשר על פי הערכותיה המבוססות של מערכת אכיפת החוק – המשטרה וגם בית המשפט, הערכות המעוגנות בראיות ממשיות – עלול לרצוח אותה ולסכן את ילדיה.
ולמה עב"ם? אחרת הדעת הייתה נותנת שהדיון כולו היה עוסק במסוכנותו הברורה והמיידית של מחולל הסכנה הנידונה – כלפי האישה, ילדיה והציבור כולו. כי אם מדובר באדם אלים עד כדי כך, מי מבטיח שאלימותו הרצחנית תוגבל רק אל בין כותלי הבית?
הרי אם לא היה עב"ם, המערכת כבר הייתה מוצאת דרך אפקטיבית למנוע את מסוכנותו של האיש המסוכן עצמו, לא ככה?
ואם שיטות המניעה הקיימות גרועות, האזהרות אינן מרתיעות אותו אלא להיפך, וצווי הרחקה מופרים ואינם מועילים – עד כדי כך שאפילו המערכת אינה בוטחת ביעילותם – אולי שווה לחשוב על פתרונות אחרים?
הנה, אני יכולה לחשוב בשלוף, למשל, על פתרון מהפכני ומרחיק לכת: מעצר מיידי עד תום ההליכים של גורם הסכנה. מעצר אשר ירחיק אותו מהאישה ומילדיו בפרט ומהחברה בכלל, עד שיישפט ויורשע וייכנס לכלא. או עד שתשתנה הערכת מסוכנותו ויתפוגגו הראיות הממשיות למסוכנותו ויובהר כי הוא אינו מסכן עוד את חייה ואת שלום כולנו.
ואם, כמו בעלה המסוכן של שירה איסקוב, שמסע הטבח שלו הסתיים בנס רק בפציעתה הקשה, הוא מנסה להפעיל מהמעצר רוצחים שכירים שישלימו את העבודה, אז אולי אפשר להכניסו לבידוד כך שלא יצליח לתקשר עם גורמים שכאלה.
אם יש ראיות ממשיות נגדו, כפי שנטען על ידי מערכות החוק – למה נשאר לחכות בדיוק? תאסרו אותו. למה אתם אוסרים אותה?
כנראה שיש מישהו, עב"ם כלשהו, אשר לפי הערכותיה המבוססות של מערכת אכיפת החוק – המשטרה וגם ביהמ"ש, הערכות המעוגנות בראיות ממשיות – עלול לרצוח אותה ולסכן את ילדיה
אבל הדיון אינו עוסק באיש המסוכן כלל. הדיון עוסק בסכנה הנשקפת לאישה, בקורבנותה הממשית והפוטנציאלית, ובדרכים שבהם היא זו שאמורה ליטול אחריות על המצב ולמלט עצמה מהסכנה. זה כמו לאסור על אישה לצאת מהבית כי יש אנסים ברחובות.
ואז מגיעה השופטת מיכל סער והופכת את ההחלטה, בנימוק כי "לבית המשפט אין סמכות לכפות עליה שהות במקלט לנשים נפגעות אלימות או בדירת מסתור בניגוד לרצונה". עד כאן, טוב ויפה, הגיוני ומתבקש.
אך כאן מגיע חלק נוסף ומדהים לא פחות בהחלטה. תוספת שאמנם לא מחייבת את האישה המאויימת להפוך את חייה מהקצה לקצה בגלל פושע אלים ורוצח בפוטנציה, להתרחק מעירה שלה, מעבודתה וממעגל שכניה, מכריה ותומכיה – אבל מוסרת את ילדיה לחסות שירותי הרווחה.
על פי הדיווח של בר פלג בהארץ, השופטת ציינה כי משום שהאישה היא אם לילדים קטינים והחלטתה עלולה לסכן אותם, היא מצאה לנכון "להורות לשירותי הרווחה לשקול לפעול בהתאם לסמכויותיהם לפי חוק הנוער טיפול והשגחה כדי לשמור ולהגן על הקטינים".
הותרה לפרסום לבקשת "הארץ" החלטת ביהמ"ש בעניין האשה המאוימת: "משלא נטען וממילא לא הוכח כי האשה אינה כשירה לקבל החלטה, לבית המשפט אין סמכות לכפות עליה שהות במקלט או בדירת מסתור בניגוד לרצונה"
החלטה הפוכה מזו של השופט מזרחי שטען שהחוק מקנה לו סמכות שכזו >> https://t.co/6sfW1Sk8c1
— Bar Peleg (@bar_peleg) August 9, 2022
או במילים אחרות: אם לא ניתן לכפות עליה לעזוב את ביתה, נעניש אותה בכך שהרווחה תיקח אחריות על ילדיה – כאילו היא זו שמסכנת אותם ולא האב האלים.
אבל הדיון אינו עוסק באיש המסוכן כלל. הדיון עוסק בסכנה הנשקפת לאישה, בקורבנותה הממשית והפוטנציאלית, ובדרכים שבהם היא זו שאמורה ליטול אחריות על המצב ולמלט עצמה מהסכנה
ואם אנחנו כבר דנים בענישת האדם הלא נכון במקרים של אלימות ואיום במשפחה, אולי כדאי להוסיף כמה מילים על מעונות לנשים בסיכון. אחת לכמה שנים עולה אצלי שוב התמיהה, שלא לומר חרון, לגבי הקונספט של המעונות לנשים בסיכון.
הנשים שנרצחות על ידי בעליהן, בני זוגן, הגרוש שלהן, הסטוקר האובססיבי שלהן – בירי, בדקירות, בשחיטה, בטביעה, בחניקה, בעריפה, בשריפה, במכות רצח – הן רק קצה קרחון שעוד איכשהו מדווח לקונית ונכנס לסטטיסטיקה. אבל מקיף אותו אוקיינוס אנונימי שלם של אלימות נגד נשים, ומערכת שלמה שמאפשרת את זה באדישות, אטימות, פטרונות וזלזול.
בסוף יולי 2022, רבאב אבו סיאם, מורה בת 30 מלוד, נורתה למוות לעיני בנותיה, ילדות בנות 3, 5 ו-8, באמצע הרחוב. רבאב התגרשה חודשיים קודם ואויימה על ידי הגרוש שלה, שמשפחתו מוכרת למשטרה. בעבר התלוננה לא פעם על אלימות מצידו והסתתרה מפניו במקלט בדרום הארץ. גם המשטרה וגם רשויות הרווחה ידעו שחייה בסכנה והיא הורחקה מעירה, אך סירבה להשאר רחוקה מבנותיה וחזרה לעיר.
המשטרה ידעה שחייה של רבאב אבו-סיאם (رباب ابو صيام) בסכנה, אך לא הצליחה למנוע את הרצח שלה
אבו סיאם סירבה להיכנס למקלט לנשים מוכות והורחקה מלוד, אך שבה לשם כדי להיות עם בנותיה.
הדיווח של @ran_shimoni ב @Haaretzhttps://t.co/cY9LjYApH1— Sheren Falah Saab شيرين فلاح صعب (@FalahSaab) July 27, 2022
בתקשורת קראתי את האוקסימורון הבא: "המשטרה, שלא פעלה נגד הגרוש של אבו סיאם, ככל הנראה בהיעדר חשדות ממשיים, הזמינה אותה ביום שישי האחרון לתחנת לוד ושם מסרה לה כי היא בסכנת חיים ממשית".
תחליטו: האישה כן בסכנת חיים ממשית, אבל נגד הגרוש שלה לא היו חשדות ממשיים? אז על סמך מה ביססתם את ההחלטה שחייה בסכנת חיים ברורה ומיידית מידיו? נגד הגבר האלים אי אפשר היה לפעול, אבל קורבן האלימות נדרשה באופן ממשי מאוד לעזוב את ביתה, בנותיה וכל עולמה בגלל אותו אדם שאין נגדו כל חשד מבוסס?
תחליטו: האישה כן בסכנת חיים ממשית, אבל נגד הגרוש שלה לא היו חשדות ממשיים? אז על סמך מה ביססתם את ההחלטה שחייה בסכנת חיים ברורה ומיידית מידיו?
ומה הלקח שהפיקו רשויות הרווחה והחוק מהרצח הטרגי של רבאב אבו סיאם למקרים הבאים? בדיוק את אותו הלקח שהפיקו ממקרי האלימות והרצח שקדמו לרבאב אבו סיאם.
* * *
במאי 2022 נרצחה לובוב פוטכין. בן זוגה האלכוהוליסט חנק אותה למוות. בני הזוג היו, כמו במקרים רבים אחרים, "מוכרים למשטרה". האישה גם התלוננה נגדו בעבר על אלימות פיזית כלפיה ועל עבירות מין שביצע בה. למעשה, הוא כבר שהה במעצר על כך בעבר, בשנת 2015, אך התיק נגדו נסגר ללא כתב אישום.
פלא שאשה מבוהלת, שחשופה לטרור ואיומים, מסרבת להתמיד בתלונתה, אם מערכת האכיפה מפקירה אותה כך? במקום להעניש אותו על סמך תלונותיה וחבלותיה בעבר – הוא יצא לחופשי לפגוע בה או בנשים אחרות.
בשעה זו מובאת למנוחות בבית העלמין באשדוד לובה (לובוב) פוטכין ז"ל שנרצחה בשבוע שעבר ע"י בן זוגה. ביתה בת ה-17 הגיעה ללוויה שארגנה חברא קדישא בעיר. הבת הצעירה ביקשה שלא לסקר את הלוויה. pic.twitter.com/9E1GK09kTd
— matan tzuri מתן צורי (@MatanTzuri) May 22, 2022
בספטמבר של שנת 2014 קראתי על נרצחת אחרת, אביטל רוקח. אביטל נפרדה מהגבר שהתעלל בה, אבל זה לא הפריע לו להמשיך לרדוף אותה ולחסלה.
ילדיה סיפרו כי אמם ספגה מידי אביהם אלימות פיזית ומילולית וכי היא חיה בפחד מוות מפניו. לא פעם איים שירצח אותה, ונופף מולה בסכין, גרזן, חבל ומסקינטייפ. שבוע לפני הרצח הכה אותה, נעל אותה בדירתו ואיים לחסלה.
ילדיה של אביטל רוקח סיפרו כי אמם ספגה אלימות פיזית ומילולית וכי היא חיה בפחד מוות מפני אביהם. לא פעם איים לרצחה ונופף מולה בסכין, גרזן וחבל. שבוע לפני הרצח הכה אותה, נעל אותה בדירתו ואיים לחסלה
למרות שאביטל וגם בנה העידו על האלימות והאיום המתמשך כלפיה, ולמרות שהכל התרחש בידיעת המשטרה, הרווחה ומערכת המשפט – האיש שוחרר לחופשי בהסכמת המשטרה. הוא צוייד, כמקובל, בצו ההרחקה הכל כך אפקטיבי, שאיש לא טרח לאכוף.
לא היה כאן מקרה של היעדר סימנים מקדימים, היעדר תלונה, או כל תירוץ אחר שמאפשר להעלים עין ממסכת האלימות הבוטה והרצחנית. הכל היה גלוי וידוע מראש.
האישה גייסה את הכוחות והאומץ האדיר להתלונן – ובכל זאת הופקרה, ומצאה עצמה חסרת אונים וחסרת הגנה לחלוטין מול מערכת אטומה וגבר מסוכן. צירוף קטלני ומעורר חלחלה במיוחד.
ואם לא די בכך הכרעת הדין בעניין הרוצח נמרחה שנים, כשכל אותה עת ילדיו מאויימים על ידו ומפוחדים כי ישלים את המלאכה איתם.
ביהמ"ש המחוזי בירושלים גזר על שמואל דטיאשוילי מאסר עולם בגין רצח אביטל רוקח שהייתה נשואה לו במשך 23 שנים. דטיאשוילי בן ה-51 דקר למוות כ-50 פעמים את רוקח בספטמבר 2014, לאחר שארב לה בחדר המדרגות בכניסה לבניין שבו התגוררה • לתחקיר המקור שנעשה על מקרה הרצח >> https://t.co/dOD73rt6MR pic.twitter.com/oTsCeYkMZQ
— חדשות 13 (@newsisrael13) December 11, 2018
בספטמבר 2016 דועאא אבו שרך נורתה מטווח קצר בראשה על ידי רעול פנים לעיני ארבעת ילדיה. היא נפרדה מבעלה על רקע אלימות קשה כלפיה וכלפי ילדיה, ובכל זאת הותר לו להחזיק שלושה מהם כבני ערובה.
שנתיים קודם הוא חטף אותה וניסה לרצוח אותה בחניקה, ניסיון ממנו נחלצה במאבק, צרחות ומנוסה עם שניים מילדיה. לפני שחוסלה, דועאא קיבלה אינספור איומים ברצח, וילדיה אוימו כי ירצח אותם אם יפגשו אותה.
האישה גייסה את הכוחות והאומץ האדיר להתלונן – ובכל זאת הופקרה, ומצאה עצמה חסרת אונים וחסרת הגנה לחלוטין מול מערכת אטומה וגבר מסוכן. צירוף קטלני ומעורר חלחלה במיוחד
כל זה לא הספיק כדי לעצור ולכלוא את האיש שעולל להם את זה. וזה לא שלא האמינו לה שהיא בסכנה. עובדה, היו מוכנים לממן לה ולילדיה מעון סתרים שתוכל להעלים בו את עצמה, הרחק ממנו ומאיתנו. אבל דועאא הסוררת סירבה לעזוב את כל עולמה מאחור ולכלוא את עצמה ואת ילדיה במקלט לנשים מוכות.
אז הגורמים הממסדיים שהיו אמורים להגן עליה נתנו לה למות.
* * *
מאות נשים נרצחו על ידי בני זוגן או בני זוגן לשעבר בעשור וחצי האחרונים.
על פי הערכות גורמי הרווחה, בישראל חיות כ-200,000 נשים מוכות וכ-600 אלף ילדים עדים לאלימות. כמיליון נשים, גברים וילדים כלואים במעגל האלימות. בשנת 2020 נפתחו במשטרת ישראל 326,20 תיקים בגין אלימות בין בני זוג. ב-87% מהתיקים הנפגעת הייתה אישה.
איך יתכן שנשים מוכות, שהממסד מכיר בהתעללות כלפיהן, בסבלן ובאיום הנשקף לחייהן, עד כדי כך שהוא מתקצב עבורן על חשבון המדינה מקלטים בסכומי כסף ניכרים (פעם קראתי שמושקעים 14 אלף שקל בהחזקת כל אישה במקלט, סכום שוודאי התעדכן מאז) – לא עוצר וכולא במקום זאת את הגברים שהתעללו בהן ובילדיהן?
כשמישהו נחשד באיום על איש ציבור בגלל ציוץ או פוסט הוא נעצר ועובר מעקבים וחקירות משטרה. דמן של נשים, שחיות בצל האיום יום יום, ללא הגנה ומאבטחים – סמוק פחות?
המערכת משקיעה בשליפתם של האישה וילדיה מחייהם, מביתם, מעבודתה, ומכל מסגרות חייהם, המשפחה והחברים שלהם – וכולאת אותם במקום סגור, מוסתר, מוקף חומה, מרוחק מכל נפש חיה המוכרת להם, מפוחדים מחשיפה, נאלצים לדור בכפיפה אחת עם קורבנות אלימות וטראומה נוספים בתוך בועה של פחד ופוסט טראומה. וכל זאת כשהגבר המסוכן משוחרר לנפשו. ונעזוב לרגע את מצוקת המקלטים, ואת זה שלא כולן מוגנות בהם. והיו דברים מעולם.
למה כשמוציאים צווי הרחקה נגד גברים מתעללים, איש אינו טורח לאכוף את הצווים? למה מאפשרים לגברים הללו למצוא שעת כושר לרצוח אותן בפועל, בין אם בחרו להימלט למקלט ובין אם לאו?
כדאי לדעת שכל אישה שלישית שנרצחה התלוננה קודם במשטרה. האם הלקח שהופק מהמקרה הטרגי האחרון הוא שיש לטפל בנחישות בגורם הסכנה? שחובה לעצור ולא לשחרר את מי שמבינים שמסכן את חיי אשתו וילדיו? שיש להרחיק את האלימים והמסוכנים מהחברה?
איך יתכן שנשים, שהממסד מכיר בהתעללות כלפיהן, בסבלן ובאיום הנשקף לחייהן מידי אדם אלים ומסוכן, עד כדי תקצוב מקלטים (פעם קראתי שמושקעים 14 אלף שקל בכל אישה במקלט), לא כולא במקומן את הגברים?
הו, לא. מסקנתם, כפי שאנחנו מבינים מהמקרה האחרון, היא שצריך לאלץ ביתר שאת את מי שחייה מאוימים ונמצאים בסכנת מוות – לכלוא עצמה במקלט, והפעם גם בצו משפטי, ואם לא זה, אז לפחות לקחת חסות על ילדיה, ולהעניש גם אותה וגם אותם.
אז נכון, לעתים המשטרה מכירה בסכנה לחיי האישה וילדיה, ולעתים אף מציעה לה "פתרון" – לעזוב את הבית למעון לנשים מוכות. וואלה תודה. המערכת עשתה את שלה. האישה יכולה ללכת. אל מותה.
רונית צח היא עורכת זירת הבלוגים של זמן ישראל. עיתונאית רוב חייה הבוגרים, עם חיבה מיוחדת לטריוויה אקטואלית. אמא לשתי בנות, חתול וחתולה
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו