השבוע עשיתי ניסוי קטנטן, שיתפתי פוסט עם צילומים שלי מהאזור הכי חם באזור (משחק מילים שכזה) בקבוצת צלמים, שמונה כמעט 16,000 משתתפים.

נתתי לו כמה שעות להיות באויר. כעבור כשעתיים שלוש חזרתי לקבוצה לראות אם וכמה הגיבו/ראו/ שמו לב. אפס. פלוס שלושה לייקים של חברים שלי.

ואז הבנתי מה שכבר מזמן הבנתי – שכל מה שכתבתי באותו פוסט, הכולל צילומים שלי, הוא האמת השורטת.

בטח שלא מרתק כמו צילום אשה בחזייה ותחתונים, או פרפר נימפית החורש על פרח הלנטנה. או עפרוני מצויץ על צינור. שקיעות ורדרדות וציצי מרומז, זה מה שתופס את העין, של הצלם, של הצופה, של כולם.

את לא חשובה, את, כן את, הצלמת, המתעדת, התושבת, האזרחית, את. וגם האזור (עוטף עזה, הדרום) ומה שמתרחש בו – בסופו של יום לא מעניין את הרוב הכמעט מוחלט.

בטח שלא מרתק כמו צילום של אשה בחזייה ותחתונים, או צילום של שביל החלב, שצולם בליל ירח מלא במכתש רמון. לא מעניין כמו צילום של של שלדג מעופף מעל בריכת דגים. או תקריב פרפר מסוג נימפית החורש על פרח הלנטנה. או עפרוני מצויץ על צינור השקייה.

פרפר נמפית החורש על פרח (צילום: נעמה כספי)

תינוקות בני יומם עטופים בעלי גפן. שקיעות ורדרדות, וציצי מרומז, זה מה שתופס את העין, של הצלם, של הצופה, של כולם.

עזבי אותך, אז קצת מפגיזים באירוע המוני בשדרות. ילדים רצים מבוהלים, רועדים, בהיסטריה לחפש מסתור. אז יש ירי פצמרים כל לילה. ניסיון לחדירות. קצת יירוטי כיפת ברזל. דיווחים על פיצוצים, שנשמעים בדרום הרצועה תוך כדי כתיבת הפוסט הנוכחי. כן, ממש כרגע.

לא כזה עניין גדול. מלחמה זה לא קשור אלינו, זה שם. רחוק. לא משהו שצריך להטריד את קבוצת הצלמים העצומה בארץ. אלה שמתעדים חיים צבעוניים, מחויכים, יומיום אורבני רגוע מרופד בשלכת מצופה זהב.

מה שתצלמי מהיומיום החבוט שלך, העצב הזה, היאוש, זה לא סקסי. מה את רוצה, בחייאת, זה לא מעניין ומזיז – לא להנהגה, ולא לאזרחיה. וגם לא לצלמים שמתעדים חיים מפולטרים ומרוטשים להפליא

מה שתצלמי, ותביאי ותציגי מהיומיום החבוט שלך, העצב הזה, היאוש, זה לא סקסי, מה את רוצה, בחייאת, זה לא מעניין ומזיז – לא להנהגה, ולא לאזרחיה. וגם לא לצלמים שמתעדים חיים מפולטרים ומרוטשים להפליא.

"מעטים הם אלו שראו במו עיניהם והרגישו בלבבם" / אלברט איינשטיין

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

זו דעתי. היא לא חשובה במיוחד. וייתכן שדעתי שגויה. ייתכן שאני טועה. ולו חלקית. או שאני טועה לגמרי. וצריך לזכור שאלו דברים כלליים שמחייבים להעמיק בפרטים שונים. וכידוע, מפלטו של העצלן הוא הנימוק "תקצר היריעה". או: "זה לא הזמן והמקום". אבל אכתוב מה אני חושב שחייבים לעשות. ואם מישהו ישאל אותי על הפרטים, אכתוב לו שתקצר היריעה.

אז הנה:

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

אתמול התקיימה ישיבה סגורה של הליכוד, בה בין היתר אמורים היו לדון על העברת הכספים הקואליציוניים כמתוכנן. בתוך הכספים הקואליציוניים שהועברו יש לא מעט סעיפים מעוררי פליאה.

אחד הסעיפים מעוררי הפליאה הוא העברה של 400 מיליון ש"ח לטובת חלוקת תווי מזון של משרד הפנים לבעלי הכנסות נמוכות.

שירן טייב אלמקיאס, חוקרת עוני ומדיניות חברתית בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני במדיניות ציבורית וממשל.

לפני שנגמרה הפוגת האש והמו"מ נקטע, פרסמה המדינה את רשימת האסירים שהיא מציעה לשחרר בפעימה הרביעית של עסקת חילופי החטופים. הרשימה כללה, באופן חסר תקדים, 21 אזרחיות ישראל, ערביות שנעצרו מאז תחילת המלחמה, לא הועמדו לדין וודאי שלא הורשעו.

הצעה זו של המדינה הפרה את החוזה בין המדינה לבין אזרחיה. המדינה שכבר שנים דואגת לסמן את האזרחים הערבים כאויב מבפנים, והממשלה שניצלה כל רגע מאז תחילת המלחמה כדי לחזק זאת, פוגעת באזרחיה, ערבים ויהודים מעצם נכונותה להחליף אזרחים באזרחים בעסקה.

חולוד אדריס היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. בעבר ניהלה באגודה לזכויות האזרח את תחום החינוך לזכויות אדם ונגד גזענות בחברה הערבית. לפני כן הייתה המנכ”לית הערבייה השותפה הראשונה בעמותת מהפך-תג’ייר, שם פיתחה את החזון לחברה משותפת ואת המודל לניהול המשותף. היא בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ומשאבי אנוש ותואר שני בלימודי מגדר מאונ' בר אילן, וכן יועצת ארגונית ומנחת קבוצות דיאלוג לחינוך לזכויות אדם ונגד גזענות.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.