השבוע עשיתי ניסוי קטנטן, שיתפתי פוסט עם צילומים שלי מהאזור הכי חם באזור (משחק מילים שכזה) בקבוצת צלמים, שמונה כמעט 16,000 משתתפים.

נתתי לו כמה שעות להיות באויר. כעבור כשעתיים שלוש חזרתי לקבוצה לראות אם וכמה הגיבו/ראו/ שמו לב. אפס. פלוס שלושה לייקים של חברים שלי.

ואז הבנתי מה שכבר מזמן הבנתי – שכל מה שכתבתי באותו פוסט, הכולל צילומים שלי, הוא האמת השורטת.

בטח שלא מרתק כמו צילום אשה בחזייה ותחתונים, או פרפר נימפית החורש על פרח הלנטנה. או עפרוני מצויץ על צינור. שקיעות ורדרדות וציצי מרומז, זה מה שתופס את העין, של הצלם, של הצופה, של כולם.

את לא חשובה, את, כן את, הצלמת, המתעדת, התושבת, האזרחית, את. וגם האזור (עוטף עזה, הדרום) ומה שמתרחש בו – בסופו של יום לא מעניין את הרוב הכמעט מוחלט.

בטח שלא מרתק כמו צילום של אשה בחזייה ותחתונים, או צילום של שביל החלב, שצולם בליל ירח מלא במכתש רמון. לא מעניין כמו צילום של של שלדג מעופף מעל בריכת דגים. או תקריב פרפר מסוג נימפית החורש על פרח הלנטנה. או עפרוני מצויץ על צינור השקייה.

פרפר נמפית החורש על פרח (צילום: נעמה כספי)

תינוקות בני יומם עטופים בעלי גפן. שקיעות ורדרדות, וציצי מרומז, זה מה שתופס את העין, של הצלם, של הצופה, של כולם.

עזבי אותך, אז קצת מפגיזים באירוע המוני בשדרות. ילדים רצים מבוהלים, רועדים, בהיסטריה לחפש מסתור. אז יש ירי פצמרים כל לילה. ניסיון לחדירות. קצת יירוטי כיפת ברזל. דיווחים על פיצוצים, שנשמעים בדרום הרצועה תוך כדי כתיבת הפוסט הנוכחי. כן, ממש כרגע.

לא כזה עניין גדול. מלחמה זה לא קשור אלינו, זה שם. רחוק. לא משהו שצריך להטריד את קבוצת הצלמים העצומה בארץ. אלה שמתעדים חיים צבעוניים, מחויכים, יומיום אורבני רגוע מרופד בשלכת מצופה זהב.

מה שתצלמי מהיומיום החבוט שלך, העצב הזה, היאוש, זה לא סקסי. מה את רוצה, בחייאת, זה לא מעניין ומזיז – לא להנהגה, ולא לאזרחיה. וגם לא לצלמים שמתעדים חיים מפולטרים ומרוטשים להפליא

מה שתצלמי, ותביאי ותציגי מהיומיום החבוט שלך, העצב הזה, היאוש, זה לא סקסי, מה את רוצה, בחייאת, זה לא מעניין ומזיז – לא להנהגה, ולא לאזרחיה. וגם לא לצלמים שמתעדים חיים מפולטרים ומרוטשים להפליא.

"מעטים הם אלו שראו במו עיניהם והרגישו בלבבם" / אלברט איינשטיין

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.