לרגל סיבוב הופעות הנוכחי של אילן וירצברג לציון 40 שנה לאלבום המופת "בציר טוב", השורות הבאות מנסות להתחקות אחר אופי יצירתו ומניעיה.

וירצברג המוזיקאי, המעבד והמפיק המוזיקלי פועל ללא הרף בשדה המוזיקה הישראלית משנות ה-70 ואילך. הוא אחד ממעצבי הסאונד הבולטים של מוזיקת "אמצע הדרך" של שנות ה-80 ואחראי על עשרות רבות של להיטים. מאפיין בולט של יצירותיו הוא הנימה העגמומית השורה עליהן. אם בודקים את סיפור משפחתו מגלים, כי בחירתו במוזיקה הייתה בחירתו בחיים.

מאפיין בולט ביצירותיו של המוזיקאי אילן וירצברג הוא הנימה העגמומית השורה עליהן. אם בודקים את סיפור משפחתו מגלים, כי בחירתו במוזיקה הייתה בחירתו בחיים

"רואים רחוק רואים שקוף", "גלגל מסתובב", "נולדתי לשלום", "אחרי עשרים שנה", "שיר אהבה" ("משהו בלבבה"), "ימי ראשית הקיץ", "סוס עץ", "מה יהיה בסופנו", "כולנו זקוקים לחסד", "פרח משוגע", "כשתבוא" (לרון ארד), "מה אתה בכלל יודע על אהבה", "שלום לך תקווה עצובה", "תחת עץ האהבה", "אל תשכחי אותנו", "סקס  אחר", "מקיץ אל חלום", "רק אתמול", "הכל עומד במקום" ועוד רבים וטובים. לכל אלה מכנה משותף אחד: אילן וירצברג הוא שאחראי להם, בין אם כמלחין, כמעבד, כמפיק מוזיקלי, כנגן או כזמר – או ככולם ביחד.

בהיותו "פרולטר מוזיקלי" בלתי נלאה, לא חדל וירצברג לעסוק במוזיקה במשך כחצי מאה. יצירתו הענפה זכתה במשך השנים להערכה גדולה ותשבוחות מצד מביני עניין מוזיקליים ומבקרים, אבל בדרך כלל קיבלה פחות הכרה מצד הציבור הרחב.

כדי להבין את העיסוק המתמשך, האובססיבי, של וירצברג במוזיקה, צריך לחזור לילדותו. הקדרות שרבצה בבית הוריו לא נתנה לו מנוח והמשיכה ללוותו כל חייו. היה זה צל שואה כבד, שנראה על פניו נטול כל קשר לילד השחרחר, המתולתל, מבאר שבע. אביו של וירצברג, בני, היה ניצול שואה, שכנער צעיר נאלץ לשרת את "מלאך המוות מאושוויץ", ד"ר יוזף מנגלה.

את סיפור חייו המזעזע גולל בני וירצברג בספרו "מגיא ההריגה לשער הגיא". הוא מתאר שם, בין היתר, כיצד גורש עם משפחתו מגרמניה לפולין לאחר ליל הבדולח וכיצד הגיע לאחר שנים למחנה ההשמדה אושוויץ. אמו נלקחה מיד לתאי הגזים ולמשרפות, אך הוא, באינסטינקט של ילד חפץ חיים, פנה בדברים "לאיש בחלוק הלבן" שראה במחנה, הוא יוזף מנגלה. עיני התכלת הרצחניות של מנגלה הקפיאו את דמו, אך משהו בגרמנית הרהוטה והמנומסת של הילד וירצברג – שעמדה בניגוד ל"גרמנית" היידישאית של יתר היהודים שהגיעו בטרנספורטים מפולין -גרם לקלגס הנאצי להיענות לתחנוניו ולשחרר את האב מהסלקציה.

כדי להבין את העיסוק המתמשך, האובססיבי, של וירצברג במוזיקה, צריך לחזור לילדותו. הקדרות שרבצה בבית הוריו לא נתנה לו מנוח והמשיכה ללוותו כל חייו. צל שואה כבד מהימים שאביו היה ילד באושוויץ

בני וירצברג העביר את שהותו במחנה המוות כנער שליחויות, במין קיום אבסורדי שנע בין חדרי הניסויים של מנגלה לביקורים מזדמנים אצל אביו החולה, תוך שהוא נחשף מדי יום למראות קשים מנשוא, ונקלע לאינטראקציה עם הקצינים הנאצים, הקאפּואים ואף עם היצאניות ששוכנו במחנה. לקראת סוף המלחמה נרצח אביו לנגד עיניו באחד ממסעות המוות.

בשנת 1968 פרסם בני וירצברג את ספרו, שחציו הראשון הוקדש לתיאור חוויותיו מהשואה בעוד שחלקו השני עסק בלחימתו בפלמ"ח לאחר הגיעו לארץ. הספר אילץ את בני וירצברג להתמודד עם הזיכרונות הקשים ולחוות אותם מחדש. לרוע מזלו, פורסם הספר בעיתוי לא מוצלח. היו אלה ימי ה"אופוריה" שלאחר מלחמת ששת הימים. לאיש לא היה עניין לעסוק בשואה בימים בהם "הישראלי החדש" – הלוחם האיתן ש"נולד מן הים" – סימל את רוח התקופה.

בני וירצברג המדוכא, שלא די בסבל הרב שעצם כתיבת הספר הסבה לו, נאלץ להתמודד גם עם כישלונו ושם קץ לחייו באקדחו על מרפסת ביתו בבאר שבע, כשאשתו ושני ילדיו, אילן ודליה, נוכחים בבית ועדים למקרה. אילן, שהיה אז נער כבן 17, "זעק בנהמות קולו המתחלף", למראה מוחו השפוך של האב, כפי שמעידה דליה אחותו ("מגיא ההריגה לשער הגיא" עמ' 220).

עוד קודם להתאבדות האב, אילן הצעיר מצא במוזיקה מפלט מהאווירה הדכאונית ששררה בבית. הוא נשבה בקסמי הביטלס, ובהשפעת הלהקה ניגן ושר בלהקות קצב שונות, יחד עם חבריו יעקב רביץ (אחיה של יהודית) ושמעון גלבץ. לאחר התאבדות האב ביצר עוד יותר את חומות עולמו המוזיקלי. דליה אחותו היא מתמודדת נפש עד היום.

עוד קודם להתאבדות האב, אילן הצעיר מצא במוזיקה מפלט מהאווירה הדכאונית ששררה בבית. לאחר התאבדות האב ביצר עוד יותר את חומות עולמו המוזיקלי. דליה אחותו היא מתמודדת נפש עד היום

בדומה למוזיקאים בני דור שני אחרים, דוגמת יהודה פוליקר או אריק רודיך, לא ניתן להעריך עד תום את אופייה של יצירתו של וירצברג – את הטקסטים שכתב או שבחר להלחין, עיבודיו, אפילו הפקתו המוסיקלית – מבלי להביא בחשבון את הרקע השואתי שבצלו גדל.

כבר בשירותו הצבאי כגיטריסט בצוות הווי של חיל האוויר, ניתן לזהות איזו עצבות השורה על הלחן המורכב של וירצברג לשיר "געגועים הביתה" (מילים: דן אלמגור; עיבוד: מתי כספי. הסולנית נתנאלה, 1973). קשה להתעלם מהדיסוננס שבין הטקסט המגוייס (המדבר על געגועים לחיל האוויר, "אל החיל שהיה לך כמו בית / שהרגשת בו תמיד כמו במשפחה"), לבין הלחן הנוגה והעגמומי של וירצברג.

במחצית השנייה של שנות ה-70 וירצברג הלחין ועיבד שירים לפסטיבלי הילדים, שחלקם מוכרים ואהובים עד היום, ביניהם "הלילות הקסומים" (נורית גלרון), ו"תני לי להחליט" (ג'וזי כץ), שניהם למילותיה של עדה נסטוביץ'. וירצברג גם ביצע עיבודים תזמורתיים עשירים לשירים כמו "שן דובי שן" (אריאל זילבר; מילים: יונה וולך; לחן: שמעון גלבץ) ו"טוליק" (אושיק לוי; מילים: רמה סמסונוב; לחן: נפתלי אלטר).

אלא שניכר שאפילו לעולם הילדים חילחלה הקדרות מעולמו של וירצברג. למשל בשיר שהלחין ועיבד לפסטיבל הילדים מס' 6, "נגה ישנה", למילותיו של חבר ילדות מבאר שבע, יצחק אשכנזי, ובביצועה של מירי אלוני (1975).

בדיעבד, השיר "שן דובי שן" הוא שיצר את הקשר הראשוני בין וירצברג וחברו שמעון גלבץ למשוררת יונה וולך. קשר זה הוביל לעבודה משותפת של השלושה, שבסופו של דבר קרמה עור וגידים בדמות האלבום "בציר טוב".

אלא שניכר שאפילו לעולם הילדים חילחלה הקדרות מעולמו של וירצברג. למשל בשיר שהלחין ועיבד לפסטיבל הילדים מס' 6, "נגה ישנה", למילותיו של חבר ילדות מבאר שבע, יצחק אשכנזי, ובביצועה של מירי אלוני

ראשיתו של הפרוייקט בנסיעה לילית של שני המוזיקאים הצעירים אל בית המשוררת בקרית אונו, על מנת להחתימה על כתב הסכמה לביצוע שירה "שן דובי שן" בפסטיבל שירי ילדים. מעניין לגלות שמה שמוכר כיום כשיר ילדים, נקרא במקור "הבובה של גוגול" ויונה כתבה אותו על בובת המין של הסופר הרוסי הנודע.

הביקור הלילי הביא בסופו של דבר לשהייתם הממושכת של השניים בביתה של וולך, במהלכה עבדו מדי יום על המוסיקה לטקסטים של המשוררת, ואף הכינו עצמם למופע משותף, איתו גם הופיעו.

לאחר קשיים רבים ולחץ תקשורתי, ראה אור אלבום שכלל עשרה שירים. את מחציתם הלחין וירצברג, שגם היה אחראי על כל העיבודים, ההפקה המוסיקלית והנגינה על הגיטרות והקלידים בכל השירים.

כמעין נבואה אינטואיטיבית בחרו השניים לאלבומם את השם המטאפורי "בציר טוב". ואכן, כמו יין של בציר טוב, האלבום רק הלך והשתבח עם השנים. הוא נמכר בעקביות עד שהגיע ל"אלבום זהב" בשנת 2002, בדיוק 20 שנה לאחר צאתו.

כשמקשיבים לטקטסים שהלחין וירצברג, ומודעים לסיפורו האישי, מילות השירים מקבלות לא פעם משמעות מצמררת, כמו למשל בשיר "לא יכולתי לעשות כלום": "לא יכולתי לעשות עם זה כלום / אתה שומע, לא יכולתי לעשות עם זה כלום / זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום".

וירצברג הטיב לחבר לחנים ועיבודים מדויקים להפליא לטקסטים המיסטיים, הפוסט-מודרניסטיים, האפלים וההזייתיים, של וולך. רבים מהם קשורים לעולם משוגע, חסר היגיון, מכושף. יש שיגידו: "פלנטה אחרת".

השניים בחרו לאלבומם את השם המטאפורי "בציר טוב". ואכן, כמו יין של בציר טוב, האלבום רק הלך והשתבח עם השנים. הוא נמכר בעקביות עד שהגיע ל"אלבום זהב" בשנת 2002, בדיוק 20 שנה לאחר צאתו

בהוצאה המחודשת של בציר טוב משנת 2002, נוספו כמה קטעים שלא נכנסו לאלבום המקורי. כך ניתן היה להתוודע לעוד יצירות וולכיות בלחנו, עיבודו והפקתו המוסיקלית של וירצברג, שלא מצאו מקומן באלבום המקורי. למשל "איש טוב אוהב את פיתיה" הסוחף.

לאחר בציר טוב ולאורך שנות ה-80 וה-90 היה וירצברג לנגן, מעבד ומפיק מוסיקלי מבוקש ביותר בתעשייה. "מוזיקאי להשכרה", כדבריו. הוא עבד עם גדולי האמנים בארץ, והיה חתום על הצלחתם של לא מעט אלבומים, ביניהם אלבומיה של גלי עטרי "אמצע ספטמבר", "צעד אחד לפני הנהר" ו-"בראשית", אלבומה של נורית גלרון "משהו בלבבה" ומספר אלבומים של שמוליק קראוס, שאיתו עבד אולי באופן הצמוד, האינטנסיבי והארוך ביותר ("גלגל מסתובב", "אחרי 20 שנה", ועוד).

ועדיין, דוק עצבות אפלולי המשיך להיות שזור במרבית יצירותיו באופן כזה או אחר. כך למשל, בעיבודו ל"לו ידעת" של רחל שפירא ונחום היימן, בביצועה של גלי עטרי; כך בעיבודו והפקתו המוסיקלית ל"אם מלאכים" הקודר של טובה גרטנר (עיבוד שניכר כי נעשה בהשפעת "Because" של הביטלס); כך בלחנו ל"אלוהיך" של אבות ישורון, בביצועה של נורית גלרון וכך בעיבודו, נגינתו והפקתו המוסיקלית ל"המקום הכי נמוך בלב" של נתן זך בלחנו של שמוליק קראוס. לטקסטים הקיומיים של זך התחבר וירצברג באופן טבעי עוד בעבודתו עם נורית גלרון על האלבום "שירים באמצע הלילה", משירי המשורר (1981).

מכל מקום, מאז בציר טוב לא הצליח וירצברג לשחזר את ההצלחה כאמן מבצע. הוא הוציא לא פחות מ-17 אלבומי סולו, שזכו לאהדת המבקרים, אך לא יצרו תהודה רבה בתקשורת ובקרב הקהל הרחב.

בראיון ליואב קוטנר התוודה כי הוא ממשיך להוציא אלבומים משלו ולא להתרכז רק בעיבודים, בנגינה ובהפקות מוסיקליות לאחרים:

"המוזיקה זה הציר המרכזי של החיים שלי. (…) אם לא הייתי עושה את זה לא היה טעם בדברים אחרים. זה מה שנותן לי בעצם את המשמעות (…) אני יושב עם כל הצבעים שלי והגיטרות והמחשב (…) ורוקם דבר כזה, שזה יותר קרוב לעשייה של המוזיקה הקלאסית. (…) שם אני מרגיש הכי הכי שלם. (…) זה שהמציאות פחות (…) מתגמלת אותי על זה, זה מאכזב וחבל, אבל מבחינתי, זה המקום שבו אני הכי טוב בו". (1:01:13-1:02:20)

עם זאת, ב-1985 הבליח להיט אחד של וירצברג ובאופן יוצא דופן כבש את מצעדי הפזמונים – "על מדרגות התיאטרון".

אילן וירצברג שאף להיות אמן המנגן ושר בלהקת רוק. דומה כי שילוב בין כישוריו הייחודיים, אופיו הענוותני וטראומות הנעורים – הובילו אותו להצליח יותר כמי שפועל מאחורי הקלעים, כמעבד וכמפיק מוסיקלי של אין ספור להיטים, בייחוד אלו הנמנים על קלאסיקות המיינסטרים הישראלי. על אף ששיריו הרבים והמוכרים לא תמיד מזוהים עימו, העשייה המוסיקלית בעיניו היא ברירה יחידה, סם חיים, והגורם העיקרי שמניע את חייו. לא התהילה.

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.