שלוש הפגנות עמדו ברקע הריאיון עם נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק אמש בתוכנית "פגישה עם רוני קובן" ששודרה בכאן 11.

ההפגנה הראשונה היא הפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון בשנת 1999. בשעה שמנהיג ש"ס, אז והיום, אריה דרעי עמד לדין ובית המשפט דן בערעורו, מצאו מאות אלפי חרדים להפגין נגד ההתערבות המוגזמת לדעתם של בית המשפט בענייני דת ומדינה. "אמרתי להם", סיפר אמש ברק, "אתם רוצים שאני לא אתערב? אל תעשו חקיקה בענייני דת ומדינה".

ההפגנה השנייה היא זו שקיימו קומץ תומכי נתניהו קיצוניים מחוץ לביתו של ברק בתל אביב לפני שבועות אחדים, בין היתר בדרישה "לפתוח נגדו בחקירות" ולהעמידו לדין – לא ברור בדיוק בגין איזו עבירה.

ברק היה בתוך הבית פנימה, צפה יחד עם אשתו אליקה ב"ארץ נהדרת", אבל קולות המפגינים חדרו אל הבית, והוא שמע אותם. המחשבה שעברה בראשו, סיפר, היא שעצם קיומה של ההפגנה היא בזכותו, בזכות פסקי הדין שכתב, שבהם הכיר בזכותו של הציבור לקיים הפגנות מחוץ למעונו הפרטי של איש ציבור.

ההפגנה השלישית, שלא נכחה בתוכנית, שהוקלטה מן הסתם לפני ימים אחדים, היא הפגנת הענק בקריית הממשלה בירושלים, אתמול.

הפגנת ענק מול משכן הכנסת נגד המהפכה המשפטית, 13 בפברואר 2023 (צילום: גד רביד)

רצה הגורל, וביום שידור הריאיון עם ברק – שמעולם, ככל הזכור, לא התיישב לראיון טלוויזיוני ארוך ומפורט שכזה – עלה ציבור גדול לירושלים, במסגרת פעולות המחאה נגד בליץ החקיקה הקואליציוני, המאיים על יסודות המשטר הדמוקרטי בישראל, שהוא גם מפעל חייו של ברק.

ברק, בן 86, כואב לא רק את כאבה של הזקנה, אלא גם את הסכנה שבפניה ניצב מפעלם של רבים כל כך, שעמלו על הקמתו ופיתוחו של הפרויקט הציוני הדמוקרטי.

ברק, בן 86, כואב לא רק את כאבה של הזקנה, אלא גם את הסכנה שבפניה ניצב מפעלם של רבים כל כך, שעמלו על הקמתו ופיתוחו של הפרויקט הציוני הדמוקרטי

ממרום גילו וניסיונו שאין שני לו, הוא מצוי במצב רוח מפויס, ומצויד במבט היסטורי. הוא מוכן אפילו להודות בטעויות: "אני מבקש מעם ישראל, אנא תסלחו לי, שהשתמשתי בביטוי מהפכה חוקתית, בביטוי הציבור הנאור. אני מוכן להודות באשמה. הרטוריקה שלי, עליה אני מצטער".

הוא מצר גם על כך שהנורמה שהייתה מקובלת במשך שנים ארוכות, הביאה את ילדיו ואשתו להתמחות בלשכותיהם של חבריו השופטים; וגם על כך שלא עשה מספיק על מנת למנות יותר שופטים ממוצא מזרחי לבית המשפט העליון לאורך השנים.

"זה לא שלא היו [מזרחים]", הוא אומר, "נכון, הם היו מיעוט. הייתי חבר בוועדה לבחירת שופטים, הייתה לי מציאות מסוימת. חיפשתי מועמדים ערבים ולא מצאתי אותם, וגם מזרחיים, וגם דתיים. יכול להיות שטעינו בכך שלא התאמצנו מספיק לחפש אותם. אני מודה שהייתה טעות, אבל לא היה רצון רע".

ברק מבין שהקרב הנוכחי הוא כנראה הקרב האחרון של חייו. זה אינו הקרב שלו לבדו, אך מבחינתו הוא קם כעת מרבצו, על מנת להשמיע קול נגד תוכנית ההפיכה המשטרית מבית היוצר של בנימין נתניהו, יריב לוין ושמחה רוטמן.

"אני מיציתי את חיי", הוא אומר בהשלמה, אבל זה לא נכון. כל עוד האופי הדמוקרטי של ישראל מצוי בסכנה ממשית, תוך שתומכי הרפורמה עושים בדמותו שלו, ובמיתוסים שהתפתחו סביבה, שימוש דמוני – הקרב לא תם.

"אני מיציתי את חיי", הוא אומר בהשלמה, אבל זה לא נכון. כל עוד האופי הדמוקרטי של ישראל מצוי בסכנה ממשית, תוך שתומכי הרפורמה עושים בדמותו שלו, ובמיתוסים שהתפתחו סביבה, שימוש דמוני – הקרב לא תם

ברק, חד כתער, מדבר עדיין כפי שכתב פסקי דין – במשפטים קצרים וחדים, בשפה פשוטה ושווה לכל נפש, לא בלשון משפטנית מפולפלת המביטה מלמעלה על פשוטי העם.

הוא מסביר שהמאבק איננו למען כוחם של השופטים, אלא למען זכויותיהם של בני האדם. שהערכים שבשמם מתקיים המאבק אינם ערכיו של בית המשפט, אלא ערכיה של מגילת העצמאות. "90 אחוז מהעם רוצה שהכנסת תפעל במסגרת הכרזת העצמאות, ולא תבטל את הכרזת העצמאות", הוא אומר.

וזו משמעות יוזמת החקיקה הממשלתית – ביטול מעשי, אם גם לא מפורש, של האמור בהכרזת העצמאות.

השופט אהרן ברק בלשכתו בבית המשפט העליון ב-31 באוגוסט 1992 (צילום: זיו קורן/לע"מ)

השתלטות הממשלה על מינוי השופטים, באמצעות שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, פירושה שכלל המינויים השיפוטיים יהיו מינויים פוליטיים, לכל ערכאות בתי המשפט. מינויים פוליטיים לתפקידי שיפוט – פירושם אובדן העצמאות השיפוטית, ועמו אובדן היכולת להגן על זכויות האדם ועל כל אזרח מפני שרירות לבו של השלטון. "אסון לאומי" קורא לזה ברק, "החירות של כל אדם ואדם מצויה בסכנה".

מינויים פוליטיים לתפקידי שיפוט – פירושם אובדן העצמאות השיפוטית, ועמו אובדן היכולת להגן על זכויות האדם ועל כל אזרח מפני שרירות לבו של השלטון. "אסון לאומי" קורא לזה ברק

בשנותיו כיועץ המשפטי לממשלה, וגם בהמשך כשכיהן כנשיא בית המשפט העליון, ברק עמד בקשר קרוב עם אנשי המערכת הפוליטית.

הוא הכיר את יצחק רבין, את מנחם בגין, והוא מכיר גם את אריה דרעי ובנימין נתניהו. הוא תמיד נזהר בכבודם, ותמיד השתדל שביקורתו עליהם תהיה עניינית ולא מונעת מרגשות. לכן הביקורת שהשמיע בראיון על נתניהו ודרעי, ראויה לקשב מיוחד.

"דרעי", הוא אומר, "היה צריך להבין שהוא עשה עסקת טיעון, והוא צריך לממש את ההתחייבות לעזוב את החיים הפוליטיים. הוא יכול היה לחכות ובהמשך לחזור לפעילות". את נתניהו, אומר ברק, הוא "מעריך על הדברים הטובים שעשה למען מדינת ישראל, ואני מצר על הדברים הרעים שהוא נותן להם יד, שהם מעשים שאינם למען מדינת ישראל".

נשיא בית המשפט העליון דאז אהרון ברק נפרד מבנימין נתניהו בעת סיום כהונתו הראשונה כראש הממשלה, בפגישה שנערכה בבית המשפט העליון בירושלים. 28 ביוני 1999 (צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ)

את נקודת הציון המשמעותית בביוגרפיה המקצועית שלו – התפטרותו של רבין ב-1977 בעקבות פרשת חשבון הדולרים – הוא רותם לטובת לקח רלוונטי לימים הללו.

"רבין היה אדם הגון, ישר. עשה טעות, ושילם עבור הטעות. הוא לא אמר 'אבל בחרו בי 400 אלף איש', אלא אמר – 'נעשתה טעות, והיועץ המשפטי לא עושה מהפכה בזה שהוא מחליט להעמיד אותי לדין'. ההתפטרות הייתה אקט אציל מצידו, אקט מחנך. והלוואי שהשליטים שלנו ינהגו כמו שרבין נהג".

"רבין היה אדם הגון, ישר. עשה טעות, ושילם עבור הטעות. הוא לא אמר 'אבל בחרו בי 400 אלף איש', אלא אמר – 'נעשתה טעות, והיועץ המשפטי לא עושה מהפכה בזה שהוא מחליט להעמיד אותי לדין'"

התנצחות אחרונה, ברק מתנצח עם האמירה המיוחסת לו, שלפיה "הכול שפיט". אמירה שיריביו האידיאולוגיים עושים בה שימוש נגדו, כאילו הרחיב את טריטוריית ההשפעה של בית המשפט אל כל תחומי החיים, כי הרי "הכול שפיט".

"אני אמרתי שהמשפט בכול, בכל רגע של חיינו יש משפט, לא אמרתי שהמשפט הוא הכול". ובמילים אחרות: מלוא כל הארץ משפט – כן, אבל הכול שפיט – לא. "יש עוד דברים מעבר למשפט", הוא אמר בריאיון, "אמונה באלוהים. אהבה".

גילוי נאות: התוכנית "פגישה עם רוני קובן" נערכה על ידי אמיר בן-דוד, חבר מערכת זמן ישראל.