גם משרד התחבורה עובר בימים אלה סוג של מהפכה. להבדיל מההפיכה המשפטית-משטרית, זו התחבורתית נמצאת לחלוטין בתוך המסגרת הלגיטימית של חילופי שלטון דמוקרטיים, אבל זה לא אומר שלא יהיה לה מחיר כבד.

הודעת העזיבה בתחילת השבוע של רן שדמי, מנהל הרשות הארצית לתחבורה ציבורית, מסמנת את הכיוון. לפי גורמים במשרד, שדמי לא עוזב על רקע אישי. השרה רגב היא אולי לא גרסה עדכנית של חנה בבלי, אבל היא לא עלבה או התעמרה בו. הוא עוזב על בסיס של תפיסת עולם.

בממשלה הקודמת, עם כניסתה למשרד הכריזה מרב מיכאלי על היפוך הפירמידה וסדר העדיפויות: נוסעי התחבורה הציבורית, רוכבי האופניים והולכי הרגל בראש, על חשבון נהגי המכוניות הפרטיות. היא גיבתה את ההכרזות בתקציבים חסרי תקדים שהוזרמו לתוספות שירות לאוטובוסים, לנת"צים ולשבילי אופניים.

רגב אמנם לא תאמר זאת במפורש – גם היא יודעת שיש דברים שלא נשמעים טוב ב-2023 – אבל היא הופכת את הפירמידה בחזרה.

שרת התחבורה מירי רגב ומנהל רשות התחב"צ רן שדמי. 27 בפברואר 2023 (צילום: דוברות משרד התחבורה)

שדמי, איש מקצוע שבא משורות המשרד ורק לפני חודשים ספורים מונה לארבע שנים, יודע שבסיום הקדנציה שלו הוא יצטרך להציג קבלות: שדרוג מובהק של התחבורה הציבורית ושירות האוטובוסים, נטישה משמעותית של נהגים את המכוניות הפרטיות לטובת מערכות הסעת המונים. בלי כלים ובלי שרה שדוחפת בכל הכוח לכיוון הזה, שדמי יודע היטב שזה לא יקרה.

בימים אלה, שיחות עם אנשי המקצוע במשרד התחבורה הן חוויה מדכדכת. הלך הרוח נע בין "מחזיקים מעמד" לבין "דיכאון". לפרק זמן קצר הייתה הרגשה שאחרי 70 שנות התמכרות לרכב הפרטי סוף סוף מנשבות רוחות של שינוי, והנה ההגאים של הטיטניק שוב מסתובבים – והפעם היישר לעבר הקרחון.

לפרק זמן קצר הייתה הרגשה שאחרי 70 שנות התמכרות לרכב הפרטי סוף סוף מנשבות רוחות של שינוי, והנה ההגאים של הטיטניק שוב מסתובבים – והפעם היישר לעבר הקרחון

הפערים, כרגיל, מתחדדים על רקע דיוני התקציב. עדיין אין סיכום תקציבי חתום בין משרדי האוצר והתחבורה, אבל הכיוונים ברורים: רגב מקדמת (עוד) רפורמת מחירים, והתקצוב שלה עלול להגיע על חשבון תוספות השירות לאוטובוסים שתוכננו ל-2024.

קשה למצוא מומחה תחבורה אחד או איש מקצוע במשרד שתומך בסדר העדיפויות הזה: נסיעות חינם לגמלאים או לחיילים משוחררים זה מבורך, אבל כבר היום עלות הנסיעה באוטובוס בישראל נמוכה וכל הסקרים שנערכו בשנים האחרונות העלו שהחסם מפני מעבר לתחבורה ציבורית הוא לא המחיר, אלא הזמינות, האמינות ואיכות השירות. אנשים לא ייסעו חינם באוטובוס שלא מגיע. תוספות השירות היו אמורות להיות מתוקצבות ב-2024 ב-450 מיליון שקל. כרגע הן בסכנה גדולה.

נוסעים ממתינים לאוטובוס בתחנה במרכז ירושלים, אילוסטרציה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

לזה צריך להוסיף את החשדנות של רגב כלפי כדאיות הנת"צים (בכביש מס' 1 היא כבר הרחיבה את האפשרות של המכוניות הפרטיות להשתמש בנת"צ), את השאיפות שלה לסלול כבישים של 5-6 נתיבים "כמו בדובאי" (שכל איש מקצוע יודע שהם יתמלאו עד מהרה במכוניות פרטיות ובפקקי ענק) ואת ההצהרות הבלתי פוסקות על חזון הרכבת בין קריית שמונה לאילת.

ספוילר: זה לא יקרה, בוודאי לא בשנים הקרובות, וזה גם לא יפתור את בעיית עומסי התנועה שמהם סובלים רוב תושבי המדינה שמתגוררים במטרופולינים הגדולים – ירושלים, גוש דן ומפרץ חיפה.

השקעה בתחבורה ציבורית היא השקעה סיזיפית. זורעים היום, קוצרים בעוד כמה שנים. אוטובוסים הם תחום אפור, איש לא גוזר סרט כשמוסיפים עוד שני אוטובוסים בקרית אתא בין 9 ל-10 בבוקר. מרב מיכאלי לא הצליחה לתווך את הפער הזה לציבור, ורק הגבירה את הזעם כשניסתה לשפר את התדמית באמצעות גימיקים ברשתות החברתיות.

מירי רגב לא נמצאת כאן בשביל עבודה שקטה לטווח ארוך שאינה נושאת פירות פוליטיים מידיים. אגרת גודש מרגיזה את הנהגים? אז אגרת הגודש נמחקה, ואיתה הכספים הגדולים שהיו מיועדים להגיע לשדרוג ותוספות שירות בתחבורה הציבורית. ככה זה כשהמשאבים מוגבלים. אם רוצים להאריך את השמיכה של התחבורה הציבורית, צריך להביא כסף ממקור אחר. רגב לא מוכנה לשלם את המחיר.

נתיב תחבורה ציבורית בדרך איילון בתל אביב. 31 ביולי 2022 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

חלק מהמחיר שרגב לא מוכנה לשלם הוא מול ראשי הערים. בשנים האחרונות משרד התחבורה הוביל קו נחוש לקידום נתיבים ייעודיים לאוטובוסים ומסופי קצה לנהגים, שגרם לא פעם לעימותים מול ראשי ערים סרבנים ופופוליסטים.

מדינת ישראל קטנה, אם אוטובוס יחלוף במהירות בעיר אחת אבל ייתקע בשכנתה – זה כאילו לא עשינו כלום. יומנה של רגב מלא בפגישות עם ראשי רשויות מקומיות, בעיקר מהצד הפוליטי הנכון, אבל במשרד מתרשמים שאין לה כוונה לכפות עליהם דבר. לא רוצים נת"צים, בעיקר בשנת בחירות? אז לא יהיו נת"צים חדשים.

יומנה של רגב מלא בפגישות עם ראשי רשויות, בעיקר מהצד הפוליטי הנכון, אבל במשרד מתרשמים שאין לה כוונה לכפות עליהם דבר. לא רוצים נת"צים, בעיקר בשנת בחירות? אז לא יהיו נת"צים חדשים

יש הטוענים ששום דבר עדיין לא גמור. עד ה-29 במאי, המועד האחרון להעברת התקציב, הכול עוד פתוח ונתון לשינויים.

לא יהיו תוספות שירות באוטובוסים ב-2024? איך זה מתיישב עם ההסכם הקואליציוני עם אגודת ישראל, בו יש התחייבות לשדרוגים נדיבים בקווים לחרדים?

האם סגן שר התחבורה אורי מקלב ויו"ר ועדת הכספים משה גפני ייתנו לזה לקרות? שלא לדבר על כך ששכונות חדשות מתאכלסות, הביקוש לאוטובוסים עולה – מישהו יצטרך לספק שירות לכל האנשים הללו. או שלא.

חרדים באוטובוס. אילוסטרציה (צילום: אביר סולטן/פלאש90)

הרוח נושבת לכיוון מאוד ברור. יש כאלה שבוחרים לרדת מהספינה כבר עכשיו – גם אליאס מטר, ראש אגף הרכבות במשרד, הודיע השבוע על עזיבתו – אחרים שוקלים את צעדיהם ואולי יעשו זאת בקרוב.

עדיין לא ברור אם ישראל של עוד כמה שנים תהיה דמוקרטיה או סוג משטר אחר, אבל גם אם עדיין תהיה דמוקרטיה – קרוב לוודאי שהיא תהיה דמוקרטיה פקוקה מאוד, ששקועה במבוי תחבורתי סתום שספק אם יהיה ניתן להיחלץ ממנו.

גם אם ישראל עדיין תהיה דמוקרטיה – קרוב לוודאי שהיא תהיה דמוקרטיה פקוקה מאוד, ששקועה במבוי תחבורתי סתום שספק אם יהיה ניתן להיחלץ ממנו