המחקר החלוצי של בנימין אבלס עזר להניע את החללית ששימשה בכמה מהמשימות הבין־כוכביות הנועזות ביותר של נאס"א, בהן תוכנית ווֹיאג'ר לשיגור גשושיות לחקר כוכבי הלכת צדק ושבתאי.
אולם, כנער, הפיזיקאי היהודי הנודע נאלץ להימלט מצ'כוסלובקיה הכבושה על־ידי הנאצים ולהעביר חלק מתקופת מלחמת העולם השנייה בעבודות מזדמנות ובמקלטים להגנה מפני תקיפות אוויריות בלונדון. חייו והישגיו המדעיים של אבלס צוינו ב־13 ביוני באירוע חגיגי באוניברסיטת סאות'המפטון שבדרום אנגליה. משפחתו תרמה לכבוד האירוע אוצר של תמונות, מכתבים ומסמכים.
אבלס, שהלך לעולמו בגיל 95 בדצמבר 2020, עבד במשך 53 שנים כפיזיקאי בניו ג'רזי. המחקר שערך עבור תאגיד הרדיו של אמריקה, יחד עם ג'ורג' ד' קודי, פיתח את סגסוגות הסיליקון־גרמניום המשמשות בגנרטורים תרמו־אלקטריים רדיואיזוטופיים להנעת חלליות וגשושיות.
ד"ר צ'ארלי ריאן, פרופסור חבר לאסטרונאוטיקה באוניברסיטת סאות'המפטון, אמר בהודעה לתקשורת כי לעבודתו של אבלס הייתה "השפעה משמעותית מאוד על חקר החלל. הוא עזר לפתח סוג של מקור הנעה לחללית, באמצעות דעיכה רדיואקטיבית לייצור כוח דחף, שהוא מקור ההנעה הרווח במשימות חלל שבהן לא ניתן להשתמש בפאנלים סולאריים.
![אילוסטרציה של נאס"א של הרובר פרסווירנס במאדים (צילום: NASA/JPL-Caltech via AP)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/07/AP21082707038562.jpg "אילוסטרציה של נאס"א של הרובר פרסווירנס במאדים (צילום: NASA/JPL-Caltech via AP)")
"הוא עזר לפתח סוג של מקור הנעה לחללית, באמצעות דעיכה רדיואקטיבית לייצור כוח דחף, שהוא מקור ההנעה הרווח במשימות חלל שבהן לא ניתן להשתמש בפאנלים סולאריים"
"הפיתוח הזה שימש בכמה ממשימות החלל פורצות הדרך ביותר ששוגרו אי־פעם, כמו גשושיות הוויאג'ר שחקרו את מערכת השמש החיצונית ומעבר לה". הטכנולוגיה שפיתח אבלס משמשת היום את נאס"א בהנעת הרובר פרסווירנס לחקר מאדים.
תמיד אאוטסיידר
כפי שהסבירה אשתו השנייה של אבלס, הלן, מוטיב חוזר בסיפור חייו המוקדמים של בעלה המנוח היה "להיסחף עם הגאות והשפל של ההיסטוריה". בן אבלס, שנולד בווינה ב־1925 בשם בדריך אבלס לאם אוסטרית, סֶלמה, ולאב צ'כי, ארנסט, העביר את חייו המוקדמים בפולין, שם – על פי זיכרונו המאוחר יותר – המשפחה המתבוללת חוותה אנטישמיות.
אולם, משבר השפל הגדול אילץ את אביו, איש עסקים, לעבור עם משפחתו לפראג, שבה היו לו קשרים. אף שיצר לו חוג חברים קרוב, כיהודי דובר פולנית אבלס הצעיר הרגיש לא לגמרי שייך. במרץ 1939 אבלס חזה בכוחות הצבא הגרמניים כובשים את הבירה הצ'כית.
ארבעה חודשים לאחר מכן הוריו נופפו לבנם לשלום כשהוא הצטרף לקינדר־טרנספורט – משלוח הילדים שיצא לבריטניה. מאמץ ההצלה הזה אפשר ל־10 אלף ילדים, בעיקר יהודים, לחפש מקלט בבריטניה תחת תנאים מחמירים.
ארבעה חודשים לאחר מכן הוריו נופפו לבנם לשלום כשהוא הצטרף לקינדר־טרנספורט – משלוח הילדים שיצא לבריטניה. מאמץ ההצלה הזה אפשר ל־10 אלף ילדים, בעיקר יהודים, לחפש מקלט בבריטניה
דודו של אבלס, צ'ארלס, ששילם את דמי הערבות בסך 50 ליש"ט כפי שדרשה ממשלת בריטניה עבור כל הילדים, נרצח מאוחר יותר עם משפחתו באושוויץ. אבלס לא הסתדר בפנימייה האנגלית שנשלח אליה, ובילה את שנות המלחמה הראשונות בעבודה במטבחים ובתחנות רכבת תחתית, ששימשו כמקלטים מפני תקיפות אוויריות.
אף שרבים מילדי הקינדר־טרנספורט מצאו את עצמם בבתים אוהבים ודואגים בבריטניה, התוכנית ההתנדבותית, שלא הייתה ממש נתונה לפיקוח, גם אפשרה מקרים של אדישות, ניצול והתעללות. לפיכך, היחס שספג בזמנו אבלס בבריטניה היה "לא בלתי טיפוסי", אומר טוני קושנר, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת סאות'המפטון, לזמן ישראל.
"לא תמיד התייחסו אליו בכבוד. הוא הצליח לשרוד, מה שהעיד על חוסן עצום כמתבגר ולאחר מכן כגבר צעיר שהיה צריך לפלס את דרכו. הוא חי חיים בשוליים". בתחילה היה בידו של אבלס לשלוח מכתבים למשפחתו בפראג. במכתב קצר וטלגרפי לארנסט מספטמבר 1941 שנשמר בארכיון הוא כתב: "אני בריא, עובד במטבח. אולי אפתח מזנון קטן בעזרתו של שטפן. אוהב אתכם".
הלן אבלס הדגישה את החשיבות שהייתה למכתבים האלה עבור בעלה המנוח. "בן עבר הרבה ממקום למקום בתקופת המלחמה, אבל כל הזמן הזה הוא שמר אצלו את המכתבים. זה אומר לנו כמה יקרים הם היו ללבו", היא אמרה בהודעה לתקשורת.
"בן תמיד אמר שההורים שלו הם הגיבורים האמיתיים. הם היו האנשים שהעניקו לו חיים פעמיים, על־ידי קבלת ההחלטה הבלתי אפשרית לשלוח אותו בקינדר־טרנספורט"
"בן תמיד אמר שההורים שלו הם הגיבורים האמיתיים. הם היו האנשים שהעניקו לו חיים פעמיים, על־ידי קבלת ההחלטה הבלתי אפשרית לשלוח אותו בקינדר־טרנספורט". התקשורת האחרונה עימם הייתה בדצמבר 1941, באמצעות טופס של הצלב האדום אבלס הבתשר כי אחותו המבוגרת, מארי, התחתנה.
תמונת חתונתה כלולה בארכיון, לצד תמונות אחרות של המשפחה מסוף המאה ה־19 ואילך, שנשמרו על־ידי קרובת משפחה נוצרייה בתקופת המלחמה. אולם, אחרי אותו מברק השתררה דממה. אבלס לא שמע יותר מעולם מהוריו או מאחותו. מאוחר יותר גילה כי הם נספו יחד עם גיסו יאן במחנה הריכוז טרווניקי בפולין.
אחים לנשק
לקראת גיל 18, במאי 1943, אבלס התגייס לטייסת 311 (הצ'כוסלובקית) של חיל האוויר המלכותי כמכונאי קרקע. הדבר העניק לגבר הצעיר תחושת שייכות וגם את העידוד הנחוץ לסיום לימודיו. עד סיום המלחמה הוא כבר השלים את תעודת הבגרות שלו.
אחרי המלחמה אבלס שב לפראג, וכשגילה שחברו הטוב מבית הספר מרצל נוימן עדיין בחיים, הוא החליט שלא לחזור ללונדון, שבה חיכה לו מקום באוניברסיטה. תחת זאת הוא השלים תואר שני בפיזיקה באוניברסיטת קארל.
ימיו של אבלס במדינת היהודים הצעירה היו קצרים: הוא התקשה בלימודי השפה החדשה ולא יכול היה לשאת את החום הקיצוני. ב־1956 הוא עזב לניו ג'רזי
אולם, חייו המיושבים והמאושרים של אבלס – שכמעט אומץ על־ידי משפחת נוימן – הופרעו שוב על־ידי התהפוכות הפוליטיות, כשהקומוניסטים עלו לשלטון ב־1948. האנטישמיות הגואה והחשש כי הוא עלול לשמש מטרה בשל קשריו עם המערב הובילו את אבלס להגר לישראל, שבה השלים את תואר הדוקטור שלו באוניברסיטה העברית.
אף על פי כן, ימיו של אבלס במדינת היהודים הצעירה היו קצרים: הוא התקשה בלימודי השפה החדשה ולא יכול היה לשאת את החום הקיצוני. ב־1956 הוא עזב לניו ג'רזי. המסע של אבלס לאחר המלחמה – מבריטניה לפראג, משם לישראל ולבסוף לארה"ב – היה "לא שגרתי", אומר קושנר, אבל לא "בלתי טיפוסי למסלולים הלא שגרתיים שעשו רבים מילדי הקינדר־טרנספורט".
פחות ממחצית מהילדים הפליטים נשארו בבריטניה, דבר ש"אינו מקרי, היות שבריטניה נתפסה כמקום יישוב זמני עבורם", הוא אומר. שנתיים אחרי שהגיע לארה"ב, אבלס פגש את אשתו הראשונה, אן, פליטה מווינה. השניים הביאו לעולם שלושה ילדים ונשארו נשואים עד מותה של אן ב־2007.
במאמר הספד שפורסם ב"גרדיאן" במרץ 2021 כתב בנו דיוויד: "אבא נהנה לחקור את העולם שבחוץ, וכשירד שלג כבד בניו ג'רזי הוא היה מוציא את מגלשי הסקי שלנו. הייתי גולש אחריו ברחובות, מנסה לעמוד בקצב.
"אהבתו הגדולה לטיולים רגליים ולהרים, עם כובע הברט שלו, המגפיים הבלויים והמנטליות וההומור האאוטסיידריים הנצחיים – הפכה אותו, עבורי, לצ'ארלי צ'פלין שקם לתחייה"
"אהבתו הגדולה לטיולים רגליים ולהרים, עם כובע הברט שלו, המגפיים הבלויים והמנטליות וההומור האאוטסיידריים הנצחיים – הפכה אותו, עבורי, לצ'ארלי צ'פלין שקם לתחייה". בשנה שלאחר מכן אבלס פגש את אשתו השנייה הלן, והחליט, בגיל 83, לעבור לבריטניה כדי לחיות איתה שם. הוא שב לבריטניה ב־2009, כמעט 70 שנה אחרי שהגיע לשם כנער מפראג.
אקטיביזם בסוף החיים
בשלב מאוחר בחייו אבלס הרבה לחשוב על הסבל שחוותה משפחתו במהלך השואה, סיפרה אלמנתו באירוע. הוא סיפר לה כי הוא חושב על כך מדי יום. מעבר לחוויה הצורבת הזאת, אמרה הלן אבלס, הייתה לקינדר־טרנספורט השפעה עמוקה על בעלה המנוח.
"ההקרבה העצומה של הוריו, בכך ששלחו אותו משם, הניעה את הנער הקשה והתלמיד הגרוע שהוא היה עד אז לעשות מעצמו משהו", היא אמרה. "ההנעה הזאת היא שאפשרה לעולם ליהנות מהגנרטור שלו ושל ג'ורג' קודי לחקר החלל".
היא גם עיצבה את היחס שלו למהגרים ולפליטים, מאמינה הלן אבלס. "החוויה של להיות פליט ומהגר והקִרבה האישית לזוועות הרדיפה הגזענית עוררה אצל בן מצפון חברתי ענק וספקנות כלפי עמדות פוליטיות דכאניות", היא אמרה.
"החוויה של להיות פליט ומהגר והקִרבה האישית לזוועות הרדיפה הגזענית עוררה אצל בן מצפון חברתי ענק וספקנות כלפי עמדות פוליטיות דכאניות"
בבריטניה הוא התנדב כמתורגמן עבור משפחות צוענים שהגיעו באותם ימים מסלובקיה ופעל עם ארגוני צדקה למען מסלולים חוקיים בטוחים יותר לבריטניה עבור פליטים צעירים.
משפחתו של אבלס מסרה את הארכיון הפרטי שלו לספריית הארכיון והאוספים המיוחדים של אוניברסיטת סאות'המפטון, הכוללת את הארכיון האנגלו־יהודי – אחד הארכיונים היהודיים הגדולים ביותר במערב אירופה, המכיל יותר מארבעה מיליון פריטים.
הארכיון של אבלס מקיף את כל חייו: אפשר למצוא בו, בין השאר, את התגית שנתלתה על צווארו כאשר עלה למשלוח הילדים ואת מדליית סטיוארט בלנטיין ממכון פרנקלין בארה"ב, שהוענקה לו 60 שנים מאוחר יותר כהוקרה על מחקרו המדעי על הגנרטור התרמו־אלקטרי, שאפשר לאנושות לחקור את החלל החיצון.
לדברי קושנר, אפשר להבין כי חייהם של פליטים שזכו לפרסום כמו אבלס משמשים כדוגמאות לתרומתם של מהגרים למדינות החדשות שלהם. אבל הדבר הזה לבדו לא צריך להניע מדינות לקבל אליהן את מי שבורחים מרדיפות.
"פליטים מגיעים בכל הגדלים והצורות. רובם מנהלים חיים מאוד שקטים ורגילים. אנחנו מקבלים אותם מפני שזה הדבר הנכון לעשות. כל דבר נוסף הוא רווח שולי"
"פליטים מגיעים בכל הגדלים והצורות. רובם מנהלים חיים מאוד שקטים ורגילים", הוא אומר. "יש עדויות מסוימות לכך שפליטים נוטים להישגיות יתר במובן הזה שהם צריכים לבנות לעצמם חיים חדשים, שהם מאוד להוטים להשתלב ולהיות חלק מהחברה, ולכן לפעמים התרומה שלהם היא לא פרופורציונלית.
"אבל", הוא מוסיף, "זאת לא הסיבה לעשות את זה. אנחנו לא צריכים לצפות לזה מכל פליט. השורה התחתונה היא שאנחנו מקבלים אותם מפני שזה הדבר הנכון לעשות. כל דבר נוסף הוא רווח שולי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו