כבר עשרים שנים אנחנו פה באוסטרליה, מנסים להצמיח שרשים קטנטנים ועדינים. ביום שבת ההוא התקשרתי לאבא שלי בפניקה. נראה לי שהערתי אותו מהשינה. מה שלומך? הוא שאל אותי באדישות. מה שלומי? מה שלומך? ישראל מותקפת בטילים! באמת? חכי שנייה, אני אפתח את החדשות.

ככה אנחנו פה באוסטרליה, מחוברים באינפוזיה לכל רחש שקורה בישראל. תמיד צחקתי על סבתי זיכרונה לברכה, שהייתה קוראת בישראל עיתון פולני שהיה מגיע פעם בחודש בדואר הישר מפולין. עכשיו אני כזאת. רק על סטרואידים.

ככה אנחנו פה באוסטרליה, מחוברים באינפוזיה לכל רחש שקורה בישראל. תמיד צחקתי על סבתי ז"ל, שהייתה קוראת בישראל עיתון פולני שהגיע פעם בחודש בדואר הישר מפולין. עכשיו אני כזאת. רק על סטרואידים

בן זוגי בדמעות כבר שלושה שבועות. לא מסוגל יותר לקרוא את החדשות. הואיל ואני לא מסוגלת שלא לקרוא אותן, פניתי לחברתי הישראלית כאן באוסטרליה. אנחנו קבוצת תמיכה של שתי נשים ישראליות אוסטרליות. בסדר הזה.

הפער בין הבעירה הפנימית, הכעס, והכאב לנוכח העולם החיצוני הרגוע והשקט כאן יוצר דיסוננס צורם שאינו ניתן להכלה או הבנה. כמו לצרוח ללא קול. איך דבר כזה קורה והעולם ממשיך? איך העיתונים עברו הלאה? איך האנשים מחייכים בחוץ ומצפים שנחייך בחזרה?

אחרי יום יומיים של דיווחים מישראל העיתונים עברו לתמונות מעזה. אני לא קוראת עיתונים אוסטרלים. לא רוצה להתעצבן. מספיק לי שבבית הספר הציבורי של הילדים שלי הם סופגים קריאות Free Palestine, מדי פעם הצדעה נאצית או צלב קרס.

אז מה את בוחרת, שואל אותי בן זוגי – טילים או אנטישמיות?

לילדנו שנולדו כאן הבהרנו – אל תתעמתו בבית הספר, אל תתווכחו. תשמרו על פרופיל נמוך. אי אפשר להתווכח איתם – אומר לי בן ה-16, הילדים מקבלים את כל המידע שלהם מטיק טוק. העיתונות לדעתם נשלטת על ידי יהודים. נשמע מוכר?

הפער בין הבעירה הפנימית, הכעס, והכאב לנוכח העולם החיצוני הרגוע והשקט כאן יוצר דיסוננס צורם שאינו ניתן להכלה או הבנה. כמו לצרוח ללא קול. איך דבר כזה קורה והעולם ממשיך? איך העיתונים עברו הלאה?

ניסינו להתערב. התקשרנו למנהלת התיכון. התקשרנו למשרד החינוך. הם מבחינתם הולכים על ביצים בין האוכלוסייה המוסלמית הגדולה פה לבין הקהילה היהודית המצומצמת. הוציאו איזה מכתב גנרי שמבקש להתחשב
ברגשותיהם של היהודים והמוסלמים.

ניסינו להסביר להם. זה לא עניין פוליטי. כל בן אנוש – יהודי, ערבי, נוצרי או בודהיסטי צריך להיות מזועזע מטבח של אוכלוסייה אזרחית. תפקידכם הוא לחנך את דור העתיד להבחין ברוע טהור, לגנות ארגון טרור רצחני, הרי אף אחד כאן לא שמח כשנפגעו מגדלי התאומים. התגובה שלהם הייתה מגומגמת, אוסטרלית, אנמית.

אף אחד לא מתעניין באמת. לאף אחד לא אכפת. אנחנו פה לבד. גם קולגות
ואנשים שאני עובדת איתם, בחלקם מעל עשור, לא הביעו התעניינות כלל או שיצאו ידי חובה באמצעות הודעת טקסט לקונית: "מקווים שהמשפחה שלך בארץ בסדר". הם לא קולטים את עוצמת הפגיעה הלאומית, האישית, האנושית. הם לא קולטים. הם לא רוצים לקלוט. הם חיים בבועה. הם לא שם. עדיין.

כשהפגנות פרו-פלסטיניות הגיעו לסידני ומלבורן והחלו בין השאר בקריאות:
"Gas the Jews" הקהילה היהודית והישראלית כאן הזדעזעה קשות. אפילו שלוות האוסטרלים הופרה מעט משהבינו שהאנשים האלה עם הסרט הירוק על המצח נמצאים ממש בתוכם. ולמרות זאת, ההפגנות ממשיכות כאן באין מפריע.

כשהפגנות פרו-פלסטיניות הגיעו לסידני ומלבורן והחלו בין השאר בקריאות:
"Gas the Jews" הקהילה היהודית והישראלית כאן הזדעזעה קשות. אפילו שלוות האוסטרלים הופרה מעט

בשבועיים הראשונים לא הצלחתי לחלץ את עצמי מהמועקה הנפשית המשתקת. ניסיתי לענות לטלפונים, לכתוב אימיילים, לחייך ללקוחות כי אין ברירה אחרת. הכל נראה נראה סוריאליסטי והזוי. לילה אחד חלמתי שאני נוסעת על כביש וממולי מגיע טנדר עם מחבלים. כשהם ירו בי, עצמתי את עיניי ואז התעוררתי.

מעולם הבדידות כאן לא הייתה כל כך מוחשית.

עבודה של איילת ברוקס

איילת ברוקס היא ישראלית שגרה במלבורן קרוב לעשרים שנה. אמא לשני ילדים מתבגרים וחתולה. רוקדת, מציירת וכותבת