ממלכת בחריין עדיין מחויבת באופן מלא למאמצים לשיפור הכלכלה הפלסטינית, כך אמר היום (שלישי) הרב מארק שנייר מניו יורק, שעות ספורות לפני תחילת הכנס על הצעת השלום המתקרבת של הממשל האמריקאי.

שנייר, בעל קשרים קרובים למנהיגי מדינת המפרץ, סבור כי נורמליזציה של היחסים הדיפלומטיים בין בחריין לישראל היא "אפשרית", אך ציין כי הדבר לא יתרחש כל עוד לא יהיה הסכם שלום עם הפלסטינים.

"לדעתי, הכנס ייצור מומנטום אדיר שיניע נושאים קדימה. זהו מפגש מאוד חזק", אמר שנייר בהתייחס לסדנה "שלום למען השגשוג", שמוצגת בתור החלק הראשון והכלכלי בהצעת הממשל האמריקאי, לעסקת שלום בין ישראל לפלסטינים.

"הכנס הזה הוא יותר יוזמה של המפרץ מאשר היוזמה של טראמפ. כבר כמה שנים שמנהיגים שונים במפרץ מדברים על החשיבות של הטיפול במצוקה הכלכלית של הפלסטינים״

היועץ הבכיר לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ג'ארד קושנר, שמוביל את יוזמת השלום, אמר כי החלק השני של ההצעה, העוסק בנושאים הפוליטיים של העימות, צפוי להתפרסם לקראת סוף השנה, לאחר הבחירות בישראל.

"לדעתי ההתמקדות בכלכלה היא הדרך הנכונה לפעול", אמר שנייר בראיון שהתקיים במלון ריץ קרלטון במנאמה.

"הכנס הזה הוא יותר יוזמה של המפרץ מאשר היוזמה של טראמפ. כבר כמה שנים שמנהיגים שונים במפרץ מדברים על החשיבות של הטיפול במצוקה הכלכלית של הפלסטינים, ועל כך שהטיפול בבעיה הזו צריך להיות הצעד הראשון בתהליך. בעצם ממשל טראמפ הגיב למה שמנהיגי המפרץ אומרים כבר כמה שנים. לדעתי אנחנו במסלול הנכון".

טיפוח הקהילה היהודית

שנייר, אדם דתי החובש לראשו הכיפה שחורה סרוגה, הוא מייסד וראש הקרן להבנה אתנית (Foundation for Ethnic Understanding). במשך שנים רבות ניהל שנייר קשרים ענפים עם מדינות מוסלמיות רבות, בהן רוב מדינות המפרץ.

בסוף השנה שעברה מונה שנייר לתפקיד "יועץ מיוחד" של מלך בחריין, חמד בן עיסא אאל ח'ליפה, ללא תמורה כספית. בתפקידו זה, קיבל הרב משימה לסייע למרכז הגלובלי לדו-קיום ללא מלחמה, על שם המלך חמד במנאמה, וכחלק מכך גם לדאוג לטיפוח ושימור הקהילה היהודית הקטנה במדינה.

הרב, שהקים ומנהל קהילה יהודית בהמפטונס, משתתף בסדנה כחבר רשמי של המשלחת מבחריין.

הפגנה בלבנון נגד פסגת בחריין (צילום: AP Photo/Bilal Hussein)

גישה מאוזנת כלפי הפלסטינים

הרשות הפלסטינית מחרימה את הכנס בין היומיים, בטענה כי לא ניתן לדון על הכלכלה הפלסטינית כל עוד השאיפות של העם הפלסטיני למדינה אינן מקבלות יחס. לאור החרם, החליטו בבית הלבן לא להזמין לאירוע גם את נציגי ממשלת ישראל, אך קומץ אנשי עסקים ישראלים הגיע למקום.

על פי שנייר, ההחלטה של ההנהגה הפלסטינית להתנגד לאירוע היא "זמנית".

לדבריו, העוינות כלפי איראן, והסביבה הכלכלית המשתנה, מקרבים את ישראל ומדינות המפרץ, והוא חוזה כי בחריין תהיה הראשונה לבסס יחסים רשמיים עם המדינה היהודית ב-2019.

"לדעתי זה יכול לקרות", הוא הדגיש. "אבל אני גם יודע עד כמה מלך בחריין מחויב למצוקה הכלכלית של העם הפלסטיני. כל מי שרומז כי המפרץ אינו מחויב לפלסטינים, טועה בגדול. הגישה מאוזנת והוגנת".

במקביל, נורמליזציה מלאה של קשרים היא עדיין בגדר התרחשות בלתי אפשרית בהיעדר הסכם שלום, לדבריו. "הם מחויבים למדינה פלסטינית. צריך להיות הסכם שלכם. צריך להגיע לפתרון מסוג כלשהו בין הישראלים לפלסטינים".

שנייר אמר כי הוא אופטימי באשר להסכם שיעניק לפלסטינים סוג של מדינה עד סוף השנה. "הכיוון, או הקו המנחה של הכנס הזה, והתרחיש של מה שעומד להתרחש, הוא מדויק מאוד", לדבריו.

"אי אפשר לדון במדינה ובשטחים כשאנשים חיים במדינה שבה הכלכלה קורסת. וזה ההיגיון הכולל נכון לעכשיו".

ראש עיריית ירושלים טדי קולק מחייך וכורע ברך ליד מרלן דיטריך. קליק.

עזר ויצמן, אשתו ראומה ובנם שאול יושבים סביב שולחן האוכל. סנאפ.

הפתיחה של הכביש מבאר שבע לסדום ב-1950. קליק.

אפרים אילני עבד בתור צלם עיתונות יותר מ-40 שנה. הוא לכד את הפרצופים של העולים ששוחררו ממחנות המעצר בקפריסין ותיעד חיילות בהכשרה בשנות ה-60. הוא כיסה את הפתיחה של תחנות כוח ופיתוח של נמלים על קו החוף.

בהרבה מקרים, בנו פיטר היה צמוד אליו, חמוש במצלמה קטנה משלו.

"אני עדיין חושב על מה שהוא לימד אותי, 'אם אתה לא רואה את הסיפור בתוך המסגרת, אל תצלם את התמונה", אומר פיטר, כשהוא מצביע על האוסף הגדול של אביו, המאוחסן כעת בצורה מסודרת במרתף ביתו במדינת ניו יורק.

גבר מוכר סברס ברחוב בשנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)

פיטר, שעובד כעת בתחום הנדל"ן, סיים לאחרונה לקטלג רבים מאלפי הנגטיבים שהותיר אביו. מאות מתוכם גם נסרקו על-ידו. האוסף המשפחתי כולל גם אלפי שקופיות בצבע וקרוב ל-200 הדפסים בשחור-לבן, שאביו יצר לפני שנים.

על אף שרבים מהצילומים נמצאים בארכיון קק"ל ובאוספים פרטיים, אילני הבן מקווה שמישהו יקנה את הארכיון של אביו, שנמצא במצב מעולה. "הייתי רוצה למכור אותו בשלמותו מתוך כוונה שלציבור תהיה גישה אליו", הוא אומר.

מאחורי העדשה

אפרים אילני, שנולד ב-1910 בשטוטגרט, גרמניה, עבר כנער במפעל המצלמות אגפא במינכן. שם קיבל את המצלמה הראשונה שלו והחל ללמוד צילום.

ב-1933 נאלץ להצטרף למפלגה הנאצית כדי לשמור על המשרה שלו, תוך שהוא מסתיר את עובדת היותו יהודי. שנה לאחר מכן, המנהל של אילני העביר לו הודעה – הגסטפו מחפש אותך, הם סבורים שאתה יהודי. "אני לא יודע אם אתה יהודי", אמר המנהל לעובד הצעיר. "אבל אם אתה כן, עלייך לעזוב".

אפרים מעולם לא חזר לאגפא, אך לפני שעזב את גרמניה ביקר בפעם האחרונה בשטוטגרט, שם ביקש מאביו שיימלט גם הוא לארץ הקודש, עם אחיו הצעיר בני.

אביו של אילני אמר שהוא יבוא ברגע שבני יסיים את בית הספר התיכון. זה לא קרה: אביו ואחיו נעצרו ונשלחו למחנות הריכוז. אביו של אילני לא שרד, אך לאחר שבילה ארבע שנים במחנות, בני הצליח לברוח לשווייץ.

במקביל, אפרים בן ה-24 היגר לפלשתינה, למד עברית והצטרף להגנה, אשר הורתה לצלם המוכשר להתגייס למשטרת המנדט הבריטי ולעבוד שם כסוכן סמוי.

והוא עשה זאת, במשך 12 שנים. אחרי שעזב את המשטרה, מפקדיו של אילני הציעו לו אזרחות בריטית (הצעה לה סירב) ואת האקדח שלו (אותו שמר).

ילדים ישראלים (צילום: אפרים אילני)

ב-1946, ההגנה ביקשה ממנו לתעד רבים מהאירועים שהתרחשו לקראת עצמאותה של ישראל. אילני תיעד את המהומות בעקבות אישור תכנית החלוקה של האו"ם בדצמבר 1947, ואת השרפה של המרכז המסחרי בירושלים.

הוא צילם גם את הפיצוץ ברחוב בן יהודה בירושלים ב-1948 ובבניין הסוכנות היהודית. והוא היה עד לפינוי של מתחם ה"בווינגרד" בירושלים ב-1947, כמו גם לעזיבת המשלחת הבריטית את ארץ ישראל, באפריל 1948.

עשורים של תיעוד

לאחר הקמת המדינה, אילני עבד בתור צלם עיתונות עבור יונייטד פרס אינטרנשיונל. צילומיו הופיעו על שערים של מגזינים כמו Look ו-Life.

ב-1951 הפך לצלם הרשמי של הבונדס, והחל לצלם את ההתפתחות של המדינה. הוא הפנה את עדשתו לעובדי מפעל וחקלאים, השקות כבישים ופעילויות כרייה.

לאורך הדרך הוא צילם גם פוליטיקאים וגם אזרחים משורה. "דוד בן גוריון, או האיש שמטאטא את שוק מחנה יהודה, הוא נתן להם את אותה תשומת לב, הוא התייחס אליהם באופן דומה", אומר פיטר.

"במקום לתעד את מונומנטים, אילני להתרכז בתיעוד הפנים של הישראלים. הצילומים שלו ידעו איך לשלב רגישות ואבחנה עמוקה בתוך הצילום המתועד ואפילו להוסיף הומור קל"

יהודית קפלן, ראש מדור עיזבונות צילום ואוצרת שותפה במחלקת הצילום של מוזיאון ישראל, אומרת כי צילומיו היו חלק חשוב מהתיעוד של הישות הציונית.

"במקום לתעד את מונומנטים, אילני להתרכז בתיעוד הפנים של המשתתפים והעובדים בעבודתם וההקמה של הישובים שלהם, ובמקביל היה ידוע בצילומים שלו של פוליטיקאים ישראלים. הצילומים שלו ידעו איך לשלב רגישות ואבחנה עמוקה בתוך הצילום המתועד ואפילו להוסיף הומור קל", היא אומרת.

כשפיטר גדל, המשפחה גרה בירושלים והייתה חלק מקומץ משפחות שהחזיקו במכונית ובטלפון, שני כלים הכרחיים עבור אילני. במהלך הקריירה שלו, הוא עשה את רוב עבודות המעבדה של עצמו, והפעיל חדר חושך בבית.

לאחר שפרש ב-1977, הוא לא הניח את המצלמה שלו. אחד מהפרויקטים האחרונים שלו היה אלבום של פורטרטים עצמיים.

פיטר אילני (צילום: קתרין ג'יי. פרינס Times of Israel)

"הוא היה אמן במעבדה. הוא היה נדהם מכמה שאפשר לעשות מניפולציות בעזרת טכנולוגיה חדשה – לשנות את הצבע, לשנות את הצלליות", אומר פיטר.

אילני נהרג ב-1999, ביום כיפור, והוא בן 89. מכונית פגעה בו כשחצה את הכביש במעבר חצייה לאחר תום התפילות. עבור פיטר, המורשת של אביו היא כפולה. "הוא הותיר את ההיסטוריה שלו ואת ההיסטוריה של ישראל, אבל מבחינתי, כדי לקבל את תשומת הלב שלו למדתי צילום. הצילום חיברו אותנו", הוא אומר.

הכתבה פורסמה לראשונה ב-The Times of Israel

ג'ארד קושנר אומר דברים ומתכוון אליהם. בחודש שעבר הוא הסתייג בפומבי מהשימוש במונח "שתי מדינות" לתיאור הפתרון הרצוי לסכסוך עם הפלסטינים.

"אם אתה אומר 'שתי מדינות' לישראלים זה אומר משהו אחד, ואם אתה אומר 'שתי מדינות' לפלסטינים זה אומר משהו אחר", הסביר בראיון איתו. "אז אמרנו 'בואו לא נגיד את זה'. בואו נעבוד על הפרטים של המשמעות מאחורי המונח".

ואכן, התכנית הכלכלית בת 40 העמודים שחשף הבית הלבן בשבת לקראת "הסדנה הכלכלית" שתיערך השבוע בבחריין, מלאה בהצעות למימוש הפוטנציאל של הפלסטינים. היא מגיעה עם מסמך נלווה בן 96 עמודים של "תכניות ופרויקטים", המפרט את 50 מיליארד הדולר שיוקצו לרפורמה הכלכלית האזורית עד הדולר האחרון – החל מתכניות הכשרה ועד תיקוני כבישים. אך המסמך לא מציין פתרון של שתי מדינות. הוא לא מדבר על מדינה פלסטינית.

אתם יכולים לעבוד איתנו, אומר ממשל טראמפ לפלסטינים, או שאתם יכולים למנוע מהעם שלכם את ההזדמנות הייחודית הזו

נתון זה לא הפתיע את הנהגת הרשות, שהחליטה בדצמבר 2017 (כאשר דונלד טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל) כי הממשל בארה"ב כל כך נוטה נגד הפלסטינים, וכה אוהד את ישראל, עד שהצעד הראוי היחיד הוא להחרים אותו.

טראמפ כבר גרם לזעם ברמאללה, כאשר מינה שגריר פרו-מתנחלי בישראל, ובכך שהפך להיות הנשיא האמריקאי המכהן הראשון שביקר בכותל המערבי.

מאז המשיך לעורר את זעם הרשות, עם סגירת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון וקיצוץ הסיוע האמריקאי, בעיקר לסוכנות הפליטים הפלסטינית של האו"ם.

זמן קצר אחרי שארצות הברית ובחריין הודיעו על הסדנה שנערכת השבוע, הרשות הפלסטינית הצהירה כי לא תשתתף והפצירה בבנות בריתה לנהוג כמוה.

בדומה, זמן קצר לאחר פרסום התכנית הכלכלית בשבת, הפלסטינים דחו אותה, וביטלו אותה כניסיון לקנות אותם בתמורה לוויתור על שאיפותיהם הלאומיות.

בפני עצמה – התכנית מצוינת

אם מסתכלים עליה בפני עצמה, תכנית "שלום לשגשוג", עשויה להועיל מאוד לפלסטינים. היא מגדירה מסגרת עבודה לשיפור מהפכני בחייהם, לרבות השקעה ב"מסדרון מקשר" בין הגדה המערבית ועזה שיעבור לרוחבה של ישראל.

היא גם מראה אמפתיה לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים. למעשה, התכנית מורה על הכרה באומה פלסטינית. פרק 2 של המסמך המרכזי נקרא: "העצמה של העם הפלסטיני: המשאב הגדול ביותר של כל אומה היא העם שלה".

ועל אף שהמסמך לא מעודד מדינה פלסטינית, הוא גם לא שולל אותה. למעשה, כותבי המסמך הבהירו כי פתרון פוליטי מקובל על שני הצדדים של העימות הישראלי-פלסטיני הוא תנאי מוקדם לחזון זה של מהפכה כלכלית.

התכנית הכלכלית החדשה גם מראה אמפתיה לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים. למעשה, התכנית מורה על הכרה באומה פלסטינית

עם זאת, כמובן שהתכנית לא נולדה בתנאי מעבדה. היא מתפרסמת בחודש ה-29 לכהונת טראמפ, בזמן שראש הממשלה נתניהו לא יכול להתלהב יותר מהיחסים שלו עם הממשל האמריקאי, ובזמן שהפלסטינים לא יכולים להיות פחות שמחים.

ולכן, הגיוני יותר לקרוא לה תכנית "זה מה שאתם מוותרים עליו" לפלסטינים.

אתם יכולים לעבוד איתנו, אומר ממשל טראמפ (הפסקה הפותחת של התכנית מתארת אותה כ"הזדמנות היסטורית של העם הפלסטיני לעתיד טוב יותר לילדים שלו"), או שאתם יכולים למנוע מהעם שלכם את ההזדמנות הייחודית הזו.

למסר הזה, יו"ר הרשות עבאס, כבר הגיב באופן צפוי ומהדהד ב"לך לעזאזל". לכן, השאלה המעניינת באמת היא מה יהיה הצעד הבא של ממשל טראמפ.

שני תרחישים קיצוניים

כשהוא חמוש בחזון לעתיד טוב יותר לפלסטין, ובסיוע חלק מבנות הברית העשירות שלו באזור, ייתכן שממשל טראמפ ישאף לעקוף את הרשות הפלסטינית הסרבנית – ולטפח שם הנהגה חלופית. בשלב זה, המסלול הזה נראה לא סביר. פלסטינים מהימנים שמוכנים ומסוגלים להתנגד לרשות הם מצרך נדיר.

האם הממשל הכין מראש אסטרטגיית גיבוי לאפשרות שעבאס לא ישתף פעולה? ניתן להניח כי התשובה לכך היא כן, אך קשה לדמיין איך מסלול שכזה ייראה.

לחלופין, אולי נראה את טראמפ נוזף בפלסטינים, מרים ידיים בדרמטיות כמוותר על הכל, ומאפשר לנתניהו לספח הדרגתית את ההתנחלויות – מהלך שכנראה יתקבל באהדה אצל השגריר דייוויד פרידמן והשליח למזרח התיכון ג'ייסון גרינבלט.

אם התרחיש האחרון יתממש, הוא עשוי לסלול את הדרך לאסון של מדינה אחת, שבה ישראל והפלסטינים נמצאים במקביל גם בעימות וגם בקשר שלא ניתן להתירו, והאופי היהודי-דמוקרטי המהותי של ישראל יעמוד תחת סכנה.

המאמר פורסם לראשונה ב-The Times of Israel