במחשבים ובקופסאות הנעליים המאובקות, המונחים בערבוביה בחדר אחד בצפון ישראל, ישנם גברים צעירים, מחייכים ומסתוריים בג'יפים צבאיים, רקדניות שחורות שיער, נפחים, דייגים, כובסות – תמונות ממדינה אבודה בשחור-לבן, היסטוריה ייחודית ונוגעת ללב המסופרת דרך רגעים שנצרבו על הפילם.

נדב מן, תושב קיבוץ מרחביה בן 65, בילה את העשור האחרון בהתרוצצות ברחבי ישראל ובסריקת אוספים פרטיים של תמונות.

מן נבר בקופסאות ובארונות, לרוב לבדו, ללא מימון חיצוני או גיבוי ממסדי, ומצא יותר מ-100 אלף תמונות, רובן מהעשורים שהובילו להקמתה של מדינת ישראל ב-1948. התוצאה היא אוצר של היסטוריה חזותית שהייתה אובדת בלעדיו. אין אוסף דומה בשום מקום אחר בישראל.

ילדה בשער הנגב (באדיבות נדב מן)

"אני מבלה את זמני בריצות ממקום למקום, בניסיון לתפוס את הדברים לפני שהם נעלמים", אומר מן.

חלק מהצלמים שמאחורי התמונות באוסף של מן היו אנשי מקצוע שתיעדו במודע את החיים בפלשתינה היהודית ואת שנותיה המוקדמות של המדינה. אחרים היו חובבנים שצילמו תמונות של משפחותיהם וחבריהם.

חלק מהתצלומים מבוימים ונראים כאילו היו יכולים למצוא את מקומם בחוברות המנסות לגייס כסף למגבית היהודית המאוחדת.

אחרים צולמו ללא ידיעת המצולמים, ולכן גם נוגעים ללב הרבה יותר.

בחלק מהמקרים אנחנו יודעים מי מופיע בתצלומים ומתי הם צולמו. במקרים אחרים המידע הזה כבר אבד. ישראל של התמונות האלו היא צרובת שמש, אופטימית, מאופיינת בעבודה קשה, רובה כפרית, ומעל לכול – צעירה.

מן, לשעבר מורה בתיכון, נולד ב-1947 במרחביה וגדל לצד ילדים אחרים בבית הילדים, תקופה שאותה הוא זוכר כתקופה מאושרת. חייו התקדמו במקביל לעלייתו ולירידתו של הסוציאליזם הקיבוצי והוא ראה כיצד הקהילה שלו עוברת מקומוניזם להפרטה.

(צילום: Courtesy)

מקימי קיבוץ מלכיה (צילום: Courtesy)

מרחביה אוכלסה לראשונה ב-1911, ננטשה לאחר מכן ואוכלסה שוב. אחד מהבניינים המקוריים משמש כעת כסטודיו של מן. הוא מעולם לא היה צלם בעצמו אך ניגש למשימה כחובב היסטוריה וכמורה.

"כדי לעורר עניין, במיוחד בקרב צעירים, אתה זקוק לאמצעים חזותיים", הוא אומר. "בתצלומים האלו, החומרים ההיסטוריים קמים לתחייה".

"ישראל של התמונות האלו היא צרובת שמש, אופטימית, מאופיינת בעבודה קשה, רובה כפרית ומעל לכל – צעירה"

הספרייה הלאומית בירושלים, שמבצעת כעת דיגיטציה של אוספי התצלומים, המסמכים ו-5 מיליון הספרים שלה, הכירה בחשיבות המקור ההיסטורי שגיבש מן, וכעת היא פועלת יחד איתו לארגון התצלומים שלו – אשר רובם מאוחסנים בכוננים קשיחים בסטודיו שלו בקיבוץ וחלק קטן בלבד זמין ברשת – והפיכתם נגישים לציבור.

"אנחנו רוצים להיות המקום שמחזיק כל מה שנדב סרק ואנחנו רוצים לעבוד איתו כשהוא ממשיך לאסוף עוד תצלומים", אומר חזי עמיאור, אחד מאוצרי הספרייה.

בכינרת, נערים ונערות מקיבוץ אפיקים (צילום: Courtesy)

פרנק פלג מנגן בשבת בבוקר בקיבוץ עין גב, שנות ה-40 (צילום: Courtesy)

אחד מהאוספים האחרונים שסרק מן היה שייך לאדי הירשביין, צלם ירושלמי. הירשביין, שהגיע לישראל בצעירותו, לאחר שחי עם הפרטיזנים ביוגוסלביה במהלך מלחמת העולם השנייה, עבד בהמשך עבור העיתון הצבאי "במחנה" וכצלם עצמאי עבור גופים בינלאומיים כמו מגזין "Time".

הירשביין נפטר ב-2006, והותיר אחריו עשרות אלפי נגטיבים. בתו מיינה אותם ויצרה קשר עם מן. הוא צילם אישים כמו דוד בן גוריון וגולדה מאיר.

חוץ מגדולי האומה, גם "אנשים רגילים בירושלים, מצחצחי נעליים, מחנות עולים, את המשפחה שלנו", אומרת בתו, תמי לוי.

חגיגות 1 במאי בעמק הירדן בשנות ה-40, אוסף נפתלי אופנהיים (צילום: Courtesy Bitmuna)

"אלו פריטים בעלי ערך היסטורי – הם מראים איך התלבשנו, מה עשינו", היא אומרת. על ידי שימור התצלומים, מן "משמר את ההיסטוריה שלנו".

הכתבה התפרסמה לראשונה ב-Times of Israel ב-27.2.2012