נושא
יום הזיכרון
אוסף הצילומים של נדב מן מספק הצצה נדירה לימי ראשית המדינה

הקיבוצניק שמצא אוצר

במחשבים ובקופסאות הנעליים המאובקות, המונחים בערבוביה בחדר אחד בצפון ישראל, ישנם גברים צעירים, מחייכים ומסתוריים בג'יפים צבאיים, רקדניות שחורות שיער, נפחים, דייגים, כובסות ● תמונות ממדינה אבודה בשחור-לבן, היסטוריה ייחודית ונוגעת ללב

במחשבים ובקופסאות הנעליים המאובקות, המונחים בערבוביה בחדר אחד בצפון ישראל, ישנם גברים צעירים, מחייכים ומסתוריים בג'יפים צבאיים, רקדניות שחורות שיער, נפחים, דייגים, כובסות – תמונות ממדינה אבודה בשחור-לבן, היסטוריה ייחודית ונוגעת ללב המסופרת דרך רגעים שנצרבו על הפילם.

נדב מן, תושב קיבוץ מרחביה בן 65, בילה את העשור האחרון בהתרוצצות ברחבי ישראל ובסריקת אוספים פרטיים של תמונות.

מן נבר בקופסאות ובארונות, לרוב לבדו, ללא מימון חיצוני או גיבוי ממסדי, ומצא יותר מ-100 אלף תמונות, רובן מהעשורים שהובילו להקמתה של מדינת ישראל ב-1948. התוצאה היא אוצר של היסטוריה חזותית שהייתה אובדת בלעדיו. אין אוסף דומה בשום מקום אחר בישראל.

ילדה בקיבוץ שער הנגב (צילום: באדיבות נדב מן)
ילדה בשער הנגב (באדיבות נדב מן)

"אני מבלה את זמני בריצות ממקום למקום, בניסיון לתפוס את הדברים לפני שהם נעלמים", אומר מן.

חלק מהצלמים שמאחורי התמונות באוסף של מן היו אנשי מקצוע שתיעדו במודע את החיים בפלשתינה היהודית ואת שנותיה המוקדמות של המדינה. אחרים היו חובבנים שצילמו תמונות של משפחותיהם וחבריהם.

חלק מהתצלומים מבוימים ונראים כאילו היו יכולים למצוא את מקומם בחוברות המנסות לגייס כסף למגבית היהודית המאוחדת.

אחרים צולמו ללא ידיעת המצולמים, ולכן גם נוגעים ללב הרבה יותר.

בחלק מהמקרים אנחנו יודעים מי מופיע בתצלומים ומתי הם צולמו. במקרים אחרים המידע הזה כבר אבד. ישראל של התמונות האלו היא צרובת שמש, אופטימית, מאופיינת בעבודה קשה, רובה כפרית, ומעל לכול – צעירה.

מן, לשעבר מורה בתיכון, נולד ב-1947 במרחביה וגדל לצד ילדים אחרים בבית הילדים, תקופה שאותה הוא זוכר כתקופה מאושרת. חייו התקדמו במקביל לעלייתו ולירידתו של הסוציאליזם הקיבוצי והוא ראה כיצד הקהילה שלו עוברת מקומוניזם להפרטה.

 (צילום: Courtesy)
(צילום: Courtesy)
מקימי קיבוץ מלכיה (צילום: Courtesy)
מקימי קיבוץ מלכיה (צילום: Courtesy)

מרחביה אוכלסה לראשונה ב-1911, ננטשה לאחר מכן ואוכלסה שוב. אחד מהבניינים המקוריים משמש כעת כסטודיו של מן. הוא מעולם לא היה צלם בעצמו אך ניגש למשימה כחובב היסטוריה וכמורה.

"כדי לעורר עניין, במיוחד בקרב צעירים, אתה זקוק לאמצעים חזותיים", הוא אומר. "בתצלומים האלו, החומרים ההיסטוריים קמים לתחייה".

"ישראל של התמונות האלו היא צרובת שמש, אופטימית, מאופיינת בעבודה קשה, רובה כפרית ומעל לכל – צעירה"

הספרייה הלאומית בירושלים, שמבצעת כעת דיגיטציה של אוספי התצלומים, המסמכים ו-5 מיליון הספרים שלה, הכירה בחשיבות המקור ההיסטורי שגיבש מן, וכעת היא פועלת יחד איתו לארגון התצלומים שלו – אשר רובם מאוחסנים בכוננים קשיחים בסטודיו שלו בקיבוץ וחלק קטן בלבד זמין ברשת – והפיכתם נגישים לציבור.

"אנחנו רוצים להיות המקום שמחזיק כל מה שנדב סרק ואנחנו רוצים לעבוד איתו כשהוא ממשיך לאסוף עוד תצלומים", אומר חזי עמיאור, אחד מאוצרי הספרייה.

בכינרת, נערים ונערות מקיבוץ אפיקים (צילום: Courtesy)
בכינרת, נערים ונערות מקיבוץ אפיקים (צילום: Courtesy)
פרנק פלג מנגן בשבת בבוקר בקיבוץ עין גב, שנות ה-40 (צילום: Courtesy)
פרנק פלג מנגן בשבת בבוקר בקיבוץ עין גב, שנות ה-40 (צילום: Courtesy)

אחד מהאוספים האחרונים שסרק מן היה שייך לאדי הירשביין, צלם ירושלמי. הירשביין, שהגיע לישראל בצעירותו, לאחר שחי עם הפרטיזנים ביוגוסלביה במהלך מלחמת העולם השנייה, עבד בהמשך עבור העיתון הצבאי "במחנה" וכצלם עצמאי עבור גופים בינלאומיים כמו מגזין "Time".

הירשביין נפטר ב-2006, והותיר אחריו עשרות אלפי נגטיבים. בתו מיינה אותם ויצרה קשר עם מן. הוא צילם אישים כמו דוד בן גוריון וגולדה מאיר.

חוץ מגדולי האומה, גם "אנשים רגילים בירושלים, מצחצחי נעליים, מחנות עולים, את המשפחה שלנו", אומרת בתו, תמי לוי.

חגיגות 1 במאי בעמק הירדן בשנות ה-40, אוסף נפתלי אופנהיים (צילום: Courtesy Bitmuna)
חגיגות 1 במאי בעמק הירדן בשנות ה-40, אוסף נפתלי אופנהיים (צילום: Courtesy Bitmuna)

"אלו פריטים בעלי ערך היסטורי – הם מראים איך התלבשנו, מה עשינו", היא אומרת. על ידי שימור התצלומים, מן "משמר את ההיסטוריה שלנו".

הכתבה התפרסמה לראשונה ב-Times of Israel ב-27.2.2012

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 471 מילים

הסתיים טקס הדלקת המשואות; חוגגים עצמאות ברחבי הארץ

הסתיים טקס הדלקת המשואות בהר הרצל ● במהלך הטקס הדליקו משואה בין היתר רחלי פרנקל, בת גלים שער ואיריס יפרח, האמהות של שלושת הנערים החטופים, הזמר יהודה פוליקר, הבמאי אבי נשר ואל"מ שי סימן טוב, פצוע צה"ל

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
אליאס כץ, במדי נבחרת פינלנד באולימפיאדת פריז, 1924

"לאליהו כץ מובטח מקום מכובד בהיסטוריה של הספורט העברי", נכתב על החלל הראשון של רחובות במלחמת העצמאות ● מי שעשה את ריצתו התחרותית הראשונה בנעליים רגילות ובמכנסיים ארוכים עלה לישראל מפינלנד כאלוף אולימפי, והספיק לתרום לספורט העברי בשנות המנדט

"הוא האלוף האולימפי הפיני האלמוני ביותר", אומר ההיסטוריון הפיני רוני סמולר על אליאס (אלו) כץ, וניתן להגיד שהוא גם האלוף האולימפי הישראלי האלמוני ביותר. הוא אמנם לא זכה לראות את הקמת מדינת ישראל, ומת בדצמבר 1947, אבל כץ, שקבור בחלקה הצבאית מספר אחת ברחובות ומונצח באנדרטה לחללי פעולות האיבה בהר הרצל, הספיק לתרום לספורט העברי בשנות המנדט על סף הקמת המדינה.

קברו של אליאס כץ ברחובות (צילום: עודד ישראלי)
קברו של אליאס כץ ברחובות (צילום: עודד ישראלי)

כץ נולד בטורקו בפינלנד ב-1901, בן למשפחה של חיל יהודי מצבא הצאר הרוסי. כמו יהודים אחרים הוא נשלח לפינלנד, ואחרי שירות צבאי ארוך, לעיתים 20 שנה, הורשה להישאר באוטונומיה הרוסית. הוא היה צעיר אתלטי ופעיל מאוד. הוא נהג לבלות במרתוני ריקודים אל תוך הלילה, והצטרף למועדון הספורט היהודי הקטן בטורקו, ושם גם שיחק כדורגל. בגיל 18 הוזמן להשתתף בתחרות ריצה למרחק בינוני. "הוא רץ בנעלים רגילות ובמכנסים ארוכים, ובכל זאת ניצח את האלוף. מישהו חשב שזה רעיון טוב עבורו להפוך לרץ ולהתאמן בצורה מסודרת", מספר סמולר.

זה בהחלט היה רעיון טוב. כץ עבר להתאמן במועדון הספורט הגדול בטורקו ושם פגש את פאבו נורמי, מגדולי האתלטים האולימפים בכל הזמנים וראש ל"פינים המעופפים", ששלטו בתחום הריצות בשנות ה-20. השניים הפכו לחברים ונורמי עזר לרץ חסר הניסיון לשפר את הטכניקה שלו. כץ נהג להתנדנד מצד לצד במהלך ריצתו, ונורמי תיקן את הסגנון של הבחור יהודי המוכשר. הקרירה של הרקדן מטורקו החלה לפרוח.

מעמד של אלילים

להיות חבר נבחרת פינלנד יחד עם נורמי לא היה דבר של מה בכך. נורמי וחברו לנבחרת, וילה ריטולה היו כוכבי ענק שזכו בשנות ה-20 ב-14 מדליות זהב ושש מדליות כסף במשחקים האולימפים. במדינה כמו פינלנד הזכייה הזו הזניקה אותם למעמד של אלילים.

סמולר הוא עיתונאי ותיק שדיווח מירושלים במשך 20 שנה ומשמש כיום כנשיא הקהיליה היהודית בפינלנד. הוא חיבר ספר על ההיסטוריה של הספורט היהודי והקהיליה בפינלנד ומסביר: "פינלנד זכתה בעצמאות זה עתה ב-1917 ורק כחמש – שש שנים מאוחר יותר פאבו נורמי הריץ את פינלנד לתודעה הבין לאומית והיה מקור גאווה לאומית לאורך השנים. מחוץ לאצטדון האולימפי יש פסל של נורמי עד היום.

כץ (מימין) מאחורי פאבו נורמי ואוסקרי ריסאנן ב-1920
כץ (מימין) מאחורי פאבו נורמי ואוסקרי ריסאנן ב-1920

״פינלנד היא אומה של ספורט, ולא רק באתלטיקה קלה. מאז ימי פאבו נורמי וריטולה, בשנות ה-20, פינלנד היא מעצמה בספורט החורף, הוקי קרח ועד יארי ליטמנן. הספר שלי זכה בתואר ספר הספורט של 2016 ועבור מדינת אוהבת ספורט כמו פינלנד זה הישג יפה".

סמולר גאה לציין ששיחק בזמנו יחד עם אבא גינדין, שחקן העבר של הפועל חיפה, ומספר שעל העותק מספר אחת של ספרו חתום לאסה וירן, האלוף האולימפי הגדול בריצות 5,000 ו-10,000 מטרים מאולימפידות מינכן 1972 ומונטריאול 1976. "הוא חבר טוב שלי ושל הקהיליה היהודית. הוא חזר מזועזע מרצח הספורטאים הישראלים במינכן ומאז הוא שומר על קשר חם עם הקהילה". על כריכת הספר מופיע ציור של כץ חוצה את קו הסיום באצטדיון.

כץ התקדם במהירות תחת הדרכתו של נורמי בתחילת שנות ה-20.  הוא כיכב בתחרויות לקביעת הסגל האולימפי ב-1923, וזכה במקום בנבחרת הפינית הגדולה. בפריס הוא ניצח במקצה המוקדם בריצה ל-3,000 מטרים מכשולים בזמן של 9:43.8 דקות, הזמן הטוב ביותר במוקדמות. בגמר הוא היה בחבורת המובילים, אך שני סיבובים לסיום נפל, נסוג למקום החמישי, אבל התאושש ובזכות סיום אדיר זכה במקום השני עם זמן של 9:44.0, עשר וחצי שניות אחרי ריטולה, שזכה בחמש מדליות זהב אולימפיות במהלך הקריירה שלו. השניים שיתפו פעולה עם נורמי וזכו במדלית הזהב במירוץ הקבוצתי למרחק 3,000 מטרים. כץ שרץ את ריצתו התחרותית הראשונה במכנסיים ארוכים הפך לאלוף אולימפי.

איסור על פעילות ספורטיבית ליהודים

ב-1925 הוא עבר לברלין שם הצטרף למועדון בר כוכבא, שבשירותיו כיכבה לילי חנוך המצטיינת. היו אלו שנות החובבנות בספורט וכץ עבד למחייתו בכלבו הגדול KWD. אבל הישגיו הספורטיבים והילת המנצחים האולימפית קידמו את מועדון כר כוכבא ממועדון יהודי מקומי למועדון חשוב בסדר גודל אירופאי.

ב-1926 היה כץ שותף לשיא העולם של הרביעייה הפינית במירוץ השליחים למרחק 1,500 מטרים ולקראת המשחקים האולימפים באמסטרדם לחצה עליו ההתאחדות הפינית כדי שיחזור לייצג אותה. אחרי משא ומתן על התנאים הכלכלים הוא נעתר, אבל נפצע בקרסולו ולא היה שותף לאולימפיאדה בה היה מועמד להצלחה נוספת.

הוא חזר לברלין ואימן באגודת בר כוכבא עד לעליית הנאצים לשלטון, האיסור על פעילות ספורטיבית ליהודים וסגירת המועדון. כץ יכול היה לחזור לפינלנד, אבל העדיף לעלות לארץ ישראל, כמו רבים מחבריו למועדון, שתרמו בישראל לקידום הספורט ומאוחר יותר במדינה הצעירה.

בני קהילתו הישנה אמנם שירתו בצבא הפיני לצד חיילים גרמנים בחזית הרוסית, אבל לא נרדפו על ידי הנאצים (בניגוד ליהודים שהגיעו לפינלנד מאוסטריה וצ'כיה). כץ, שעברת את שמו לאליהו, קיווה להמשיך לעבוד כמאמן גם בארץ ישראל אבל לא זכה לקבל משכורת עבור עבודתו והידע המתקדם שלו. הוא התקשה להתפרנס ועבד כשומר ופועל באצטדיון המכביה ומאחר יותר כפועל בנין ומקרין סרטים במסגרת הצבא הבריטי.

בשעות הפנאי הוא אימן רצים באגודת מכבי והיה אמור לאמן אתלטים ישראלים בהופעתם הראשונה באולימפיאדת לונדון 1948. אבל השתתפות ישראל בוטלה וכץ לא זכה לראות את המדינה העברית העצמאית.

״סמל לנוער הספורטיבי העברי״

ב-24 דצמבר 1947 הקרין כץ סרט במחנה ליד עזה, ואחרי ההקרנה נרצח על ידי שני ערבים, החלל הראשון של רחובות במלחמת העצמאות. "לאליהו כץ מובטח מקום מכובד בהיסטוריה של הספורט העברי", נכתב למחרת היום, "זכרו לא יישכח ויהיה לסמל לנוער הספורטיבי העברי".

למרות שבמשך שנים הוענק גביע על שמו לזוכה בריצה במסגרת אליפות ישראל, שמו נשכח במולדתו ובארצו החדשה. "הציבור בפינלנד כמעט שלא יודע על כץ, בעיקר כי הוא היה רק מספר שנים מצומצם בצמרת האתלטיקה, ואז עבר לברלין וכשהוא חזר לזמן קצר בלבד", אומר סמולר. בבית העלמין ברחובות, בחלקה הצבאית מספר אחת נטמן האלוף האולימפי תחת מצבה שעליה כתוב "אליהו בן שלמה זלמן כץ. מפינלנד. נפל על משמרתו. י"א טבת תש"ח. תנצב"ה".

 

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 859 מילים

מחאה בעוספיה: קרוביהם של חללי צה"ל דרוזים נטשו את הטקס המרכזי

מחאה על תמיכתו של השר איוב קרא בחוק הלאום ● קרובי משפחותיהם של חיילי צה"ל דרוזים, שנהרגו בעת מילוי תפקידם, נטשו את טקס הזיכרון המרכזי בעוספיה עם הגעתו של השר איוב קרא

קרובי משפחותיהם של חללי צה"ל דרוזים, ונציגי פורום נכי צה"ל הדרוזים נטשו היום (א') את טקס הזיכרון המרכזי לחללי צה"ל הדרוזים ביישוב עוספיא.

המשפחות השכולות נטשו את הטקס ברגע ששר התקשורת היוצא איוב קרא, שהוזמן להשתתף בטקס, עלה לבמה והחל לנאום. בזמן נאומו נשמעו צעקות בוז וצעקות. זאת, במחאה על כך שקרא, בן העדה הדרוזית, תמך בחוק הלאום.

"הטקס היום היה קשה מאוד ועורר סערת רגשות ביישוב ובקרב בני העדה", אמר ל"זמן ישראל" יו"ר המועצה המקומית עספיא, בהיג' מנצור, "חלק מהאנשים בחרו לא להיות נוכחים בנאומים וחלק קטעו את דבריו של השר. קשה לי לשפוט את המשפחות השכולות. אני לא יכול להעמיד את עצמי במקומן".

לדברי מנצור: "אני רוצה להבהיר חד משמעית: לכל אדם ובוודאי לכל משפחה שכולה הזכות המלאה להתאבל על יקיריו כפי שהוא מוצא לנכון. אני השתתפתי בטקס עד סופו כיוון שחשוב לי לכבד את זכר הנופלים ואת אבלם של יקיריהם".

השר איוב קרא ספד בטקס לחללי מלחמות ישראל הדרוזים, ולאחר מכן דיבר בשמה של ממשלת ישראל על תוכניותיה לשיפור חייהם של בני העדה. "הממשלה יוזמת בימים אלו תוכנית פיתוח עם תקציבים ראויים שיגשרו על הפערים והמצוקות", אמר קרא.

תת-אלוף (במיל') אמל אסעד, שנאם בטקס, אמר: "אני מתבייש שנציג הממשלה לטקס הוא אחד שתמך ללא סייג בחוק המפלה".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 195 מילים

נתניהו בטקס יום הזיכרון: "המערכה בעזה לא הסתיימה, אנו מחשבים את צעדינו"

מוקדם יותר הגיב בחריפות ראש הממשלה לאיומים של איראן על כוונתה לחזור ולהעשיר אורניום ● ״"לא נאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני"

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הגיב בחריפות לאיומיה של איראן לפרוש מהסכם הגרעין ולחזור להעשיר אוראניום.

נשיא איראן, חסאן רוחאני, הודיע היום כי איראן תפסיק בתוך חודשיים להיות מחויבת להסכם הגרעין, אם המעצמות לא יפסיקו את הסנקציות נגדה. נתניהו הגיב לאיומי רוחאני בנאום שנשא בטקס האזכרה הממלכתי לחללי מערכות ישראל, שהתקיים היום ב-11:00 בהר הרצל בירושלים

"בדרכי לכאן שמעתי שאיראן ממשיכה בתוכנית הגרעין שלה. לא נאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני", אמר נתניהו בטקס.

"אירועי הימים האחרונים ממחישים בבהירות על מה נסוב מאבקינו: על הניסיון של דורשי רעתנו להחריב את מדינתנו, לעקור אותנו מארצנו", אמר נתניהו, "ב-100 השנים האחרונות אויבנו ניסו לעשות זאת פעם אחר פעם, אך הם נכשלו. נוסיף להיאבק במבקשי נפשנו וננעץ את שורשינו עמוק עוד יותר באדמת המולדת".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 116 מילים

ליד הקבר כעסתי בגלל המוות המיותר של אסף

אני אדם ששוכח מהר. אבל יש רגעים בחיים שקשה לי להוציא מהראש. למשל, הרגע שבו נסעתי חזרה הביתה לפני קצת יותר מעשר שנים, ופתאום הודיעו ברדיו ש"הותר לפרסום שמו של חייל צה"ל שנהרג בהתהפכות הנגמ"ש בבוקר. אסף וקסמן, בן 28, מראשון-לציון."

אני אפילו זוכר איך המוח שלי הרכיב את המילים ביחד: "אסף וקסמן"- אני מכיר מישהו כזה. "בן 28"- זה הגיל של האסף שאני מכיר. "מראשון-לציון"- כמעט עפתי עם המכונית ב-90 קמ"ש על קיר ההפרדה של כביש 4.

אסף ואני נפגשנו בטירונות. תמיד היתה בו תמימות שנראתה נורא מוזר באוהל צבאי. פעם הוא אפילו סיפר בתמימות איך ויתר על קבלה למסלול עתודאי בשביל להיות לוחם.

וכשעמדתי עם עוד כמה חברים וראינו את אבא שלו בוכה מול קבר פתוח, ניסינו לברר מה קרה, וגילינו שאסף קיבל פקודה לנהוג נגמ"ש בלילה בציר שקשה גם לנהגים מנוסים. אסף סירב והסביר למ"פ שיש לו רישיון לנגמ"ש רק בגלל שהוא עבר קורס מקוצר, שגם בו הוא בקושי החזיק את ההגה, ומאז כבר עברו תשע שנים. המ"פ התעקש, ואסף שמעולם לא ידע לסרב לסמכות, עלה לנגמ"ש.

לזכות הצבא יאמר, שהוא העמיד לדין את שרשרת הפיקוד שהביאה את אסף לנגמ"ש. אבל חוץ ממפקד הנגמ"ש, כל שאר המפקדים שיש להם אחריות לאסון יצאו ללא עונש: לא נענש מי שנתן לאסף רישיון לנגמ"ש בלי שהוא באמת ידע איך עושים את זה. גם לא הקצין שאישר את התרגיל בלי לבדוק את הציר, ולא הקצין שנתן לאסף פקודה לנהוג למרות שידע שזה מתכון לאסון. אפילו לא מי שאישר לנסוע בנגמ"ש תקול.

ליד הקבר כעסתי בגלל המוות המיותר של אסף. אבל אחרי 10 שנים בערך, אני מבין שהסיפור של אסף הוא גם משל למה שקורה בחברה הישראלית. כי בישראל, מה שקורה בצבא, קורה גם בכל מקום אחר: הרי כמעט כולנו היינו פעם בצבא. ואם בצבא מחנכים לשמור אחד לשני על הגב כדי שאף אחד לא יהיה אשם אף פעם, למה שבאזרחות זה יהיה אחרת?

אז ככה יצא שכששר האוצר שטייניץ יצר גירעון של 5% בתוצר בלי שום סיבה, מינו את מבקר המדינה שיחקור. החקירה הגיעה למסקנות אחרי שנתיים, כששטייניץ כבר היה שר התשתיות. ומה קרה במשרד האוצר בעקבות ההערות של המבקר? שום דבר, מה שמאפשר לשר האוצר הנוכחי להביא את הגרעון ל- 3.8%, והשנה עוד רחוקה מסיום.

כשבנק לאומי הסתבך בחקירה בארה"ב שעלתה לבעלי המניות מיליארדים, המנהלים של הבנק יצאו בלי רבב, כי כנראה שאי אפשר להוכיח שהם היו צריכים לדעת. כשיורים טילים על הדרום כבר עשר שנים, ראש הממשלה שהבטיח שהוא יביא שקט, מקבל עוד קולות.

ומי שאשם זה אנחנו, שכבר התרגלנו ואנחנו אפילו לא מוחים. ואת המחיר של זה שאנחנו נותנים לדברים להמשיך בלי ביקורת ישלם, כרגיל, האזרח הקטן, ששוב יאלץ לשלם בגדול. כי משיח לא בא (אפילו לא מתקשר).

מרצה בבית הספר לבנקאות ושוק ההון במכללה האקדמית נתניה וכלכלן בכיר בבית ההשקעות אינפיניטי

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 422 מילים ו-1 תגובות

כעשרה חיילים בודדים בצה״ל התאבדו בשנה שעברה, או מתו בנסיבות הנחשדות כהתאבדות ● לפי ההערכות, כשליש עד חצי מהחיילים המתאבדים הם חיילים בודדים ● גם השנה, ביום הזיכרון, קולם לא נשמע

עוד 1,175 מילים

לראות את הכאב

אל טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שנוגעים בעצבים הרגישים ביותר, הצטרף – כמעין טקס בתוך טקס – הפולמוס השנתי סביב הטקס הישראלי-פלסטיני המשותף, שהתקיים אמש זו השנה ה-14 ● אמיר בן-דוד היה בפארק הירקון וראה את הכאב משני עברי הגדר

טקס יום הזיכרון המשותף, שנערך זו השנה ה-14, התקיים אמש בפארק הירקון בתל אביב במרחב מאובטח מכל עבר, שלרגעים היה נדמה כי הוא יתקשה לשאת את המתח סביבו.

המתח שבין התקווה העדינה, המהוססת, בנאומים ובשירים על הבמה בפארק הירקון, לבין שירת "התקווה" הצרודה, שבקעה מהמגאפונים של עשרות המפגינים הכועסים, שנשארו מעבר לגדר.

המתח שבין עברית לערבית, שביום הזיכרון מתחדד במיוחד.

המתח בין דברי הפתיחה של יובל רחמים, יו"ר פורום ארגוני השלום, ששכל את אביו במלחמת ששת הימים, ש"עדיין נמשכת, בשני הצדדים ממשיכים להיהרג בגללה, ועדיין כולם בטוחים שניצחנו", לבין שירת "אמא שלכם זונה" מעבר לגדר.

המתח בין קריאות "מוות לערבים" לבין קולו הרועד של מוחמד עלי מוסא דרוויש, ילד פלסטיני בן 14, שהגיע לאירוע ממחנה הפליטים עאידה בבית לחם, וסיפר על חברו הטוב שנהרג בגיל עשר מכדור תועה במהלך עימות עם "הצבא הישראלי שהרס את המשחק שאהבנו", ובשמו של חברו ביקש "להחזיר את האהבה שנולדנו איתה למקומה, ולזנוח את השנאה והקנאה שהורישו לנו“.

ההזמנה לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני
ההזמנה לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני

האירוע מתעצם משנה לשנה. כ-9,000 אנשים הגיעו אליו הפעם. מולם התייצבו כמה עשרות מפגינים. המספרים האלה לא משקפים את התחושות של הנוכחים. ההמון הרב, שהתכנס בתוך הגדרות, מרגיש מיעוט, אפילו מיעוט נרדף. הקומץ, שקילל בחוץ, משוכנע שהעם מאחוריו. בין אלה לאלה חצצו עשרות שוטרים ואנשי משמר הגבול שנשלחו לוודא, שלרשימת החללים ביום הזיכרון הבא לא יצטרפו, חלילה, גם אזרחים נפגעי פעולות איבה.

טקסים לאומיים חושפים את מערכת העצבים המרכזית של כל אומה. אל טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שנוגעים בעצבים הרגישים ביותר, הצטרף – כמעין טקס בתוך טקס – הפולמוס השנתי סביב הטקס הזה. פולמוס שיש לו כבר כללי טקס משלו ועצבים – שלא לומר קריזה – משלו.

זה לא אמור להפתיע. העצבים שנחשפים ביום הזיכרון הם הרגישים ביותר: שכול. זיכרון. נרטיב לאומי. סולידריות. כבוד. שליטה. פחד. למי מותר לבכות, עם מי מותר לבכות, איך מותר לבכות.

הטקס שקודם לטקס נדמה מייגע למדי, ולבטח לא מצטיין במעוף או בהשראה. הוא כולל ויכוחים סוערים אך צפויים מראש ברשתות החברתיות; איסור מינהלי על כניסת המשפחות הפלסטיניות; התערבות של בג"צ שהופכת את ההחלטה; ויכוחים סוערים אך צפויים מראש ברשתות החברתיות על סמכות בג"צ להתערב.

כל אלה גוועים מעצמם עם הצפירה של שמונה בערב.

אווירת קדושה יורדת על הארץ ואז מתחילים הטקסים האמיתיים: אלה המקובלים, שנערכים בכיכרות הערים ומשודרים בטלוויזיה, וזה השנוי במחלוקת, שמתקיים לצד המחנה ומבקש לאתגר אותו (או מתקיים לחלוטין מחוץ למחנה, ממומן על ידי גורמים זרים, נגוע בשנאה עצמית ומאיים על עתידה של ישראל – תלוי מה מביא לכם את העצבים).

המפגינים, לשיטתם, פועלים נכון. הם חוששים שהאירוע הזה יזכה ללגיטימציה, ומתגייסים בגופם ובקולם למנוע את זה. הם אמנם מונים כמה עשרות, אבל הם בוערים מעצבים, ומושכים את רוב תשומת הלב של התקשורת שמסקרת את האירוע. וכך, דווקא בטקס שבמרכזו תקווה למוסס את השנאה – השנאה נדחפת לחזית. ודווקא מי שזועמים על חילול הקודש של הערב הזה, הם אלה שמבזים אותו בצעקות וקללות.

המפגינים יוצרים תמונה מעוותת, כאילו כל מי שהטקס הזה מכעיס אותו, הוא גס רוח ואגרסיבי. זה רחוק מלהיות נכון. הטקס מכעיס רבים-רבים, שלא עולה על דעתם לקלל ולאיים

המפגינים גם מזיקים למטרתם. הם יוצרים תמונה מעוותת, כאילו כל מי שהטקס הזה מכעיס אותו, הוא גס רוח ואגרסיבי. זה רחוק מלהיות נכון. הטקס האלטרנטיבי נוגע בנקודות הכואבות ביותר ומחולל סביבו כאב. הוא מכעיס רבים-רבים, שלא עולה על דעתם לקלל ולאיים.

"תראה את הבבונים האלה", אמרה לידי מישהי בדרכנו החוצה בין הגדרות שמאחוריהם נהדפו המפגינים. "לכו יא בהמות, הלוואי ישחטו אתכם", צעק לעברנו אחד המפגינים.

אם כל מהותו של הטקס הזה היא להוכיח, שהדרך היחידה לפיוס עוברת דרך הכרה בכאבו של הצד השני, הרי שהפיוס עם מתנגדיו הרבים, יחייב את משתתפי הטקס לראות את הכאב של מתנגדיו, גם אם מי שמייצג את הכאב הזה מעבר לגדר, הם דווקא אלה שמתרגמים אותו לשנאה יוקדת.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 582 מילים

קריאות ויריקות על המשפחות השכולות בטקס המשותף; "שמאלנים לגטאות"

אלפים הגיעו לפארק הירקון לאירוע שנערך זו השנה ה-14 ● עשרות מפגינים התייצבו מולם וחלק מהם קראו קריאות כמו "מוות לבוגדים" ו-"מוות לשמאלנים" וירקו ● כוחות יס"מ פרוסים כדי למנוע עימותים

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

משחק הדמים

מה יותר שווה, אבא טייס מת או אח שיריונאי נעדר?

במשחק הפוקר של הילדות שלי, זו היתה שאלה לגיטימית.

אספנו נקודות שכול כמו שילדים אחרים אספו קלפים של העולם המופלא או תוצאות מופלאות בריצת 60 מטר. במשחק הפוקר של השכול לא היו כללים ברורים ולא הוראות בצד הפנימי של העטיפה, ובכל זאת הוא היה מוכרע בדרך כלל בהסכמה, מבלי צורך להכביר מילים.

השאלה הראשונה שעסקנו בה מגיל מאד צעיר היתה מה יותר כואב (שפרושו מה יותר "שווה" במשחק): לאבד אב, אח, בן או בעל? ברור היה שדוד או בן-דוד הם לא קלפים שאפשר לבנות עליהם, אלו היו קלפים "פשוטים", כמעט כמו "שכן שלי" או "החבר של אחותי". אבא + דוד, לעומת זאת, זה כבר היה שילוב מוערך ובהחלט מיקם אותך גבוה למדי בסולם האבל – כמו, נגיד, זוג שביעיות עלוב שכשהוא מצטרף לשלישיה הוא הופך אותה לפול האוס מעורר כבוד.

בנוסף לדירוג המשפחתי, השפיע כמובן הגיל שלך בזמן האובדן. גיל שלוש "אוכל" גיל 12 למרות, שמגיל שלוש אתה בכלל לא זוכר שום דבר, אז זה כאילו פחות כואב.

לאבד אב כשהיית בבטן של אמך זה כמעט נצחון בלי תנאי, גורם לזליגת דמעות אפילו אצל בעלי לב של אבן.

אבל עניין הגיל נותן לך נקודות זכות בעיקר לעניין אבא חלל – במידה פחותה גם אח נחשב – אבל גילך בעת נפילת הדוד, למשל, לא נותן שום נקודות. אז לדוגמא {אבא (גיל 12) + דוד} מול {אבא (גיל 3)} – איך מכריעים יד כזו?

כאן נכנסים למשחק שיקולים נוספים ופחות טהורים, אנחנו כבר לא מדרגים מסכנות אלא מוסיפים תבלין של גבורה למערכה, הכל למען הכרעה ברורה. אם, למשל, אחד האבות היה צנחן והשני שריונאי, צנחן לוקח. טייס לוקח כמעט את כולם, אבל טייס בתאונת אימונים לא לוקח צנחן מהתעלה. אלו דקויות שרק יודעי ח"ן מודעים להן. שלא לדבר על דירוג המלחמות…

את שכולי מלחמת השחרור לא הכרנו, זה היה מזמן מבחינתנו, הרבה מהם עולים חדשים וגלמודים שלא הותירו אחריהם קרובי משפחה שיספסרו בשווי של מותם. מלחמת יום כיפור, לעומת זאת, טרפה לנו את כל הקלפים. פתאום כל העולם איבד מישהו – 3,000 איש בישראל הקטנה של אז, צירפו למעגל השכול חצי מדינה.

הזוהר של להיות יתום צה"ל עומעם משהו כשהצטרפו אליך פתאום אלפי ילדים חדשים מנפנפים באובדנם. מקבוצה אקסקלוסיבית ומוערכת נהפכנו כולנו למין נטל משעמם על החברה, היו פשוט יותר מדי מאתנו. מזכיר קצת את השחיקה במעמד עורכי הדין כשנפתחו המכללות – פתאום כל אחד יכול להיות עורך דין, אז בשביל מה זה טוב?

המאבק בפוקר השכול נהיה קשה ואכזרי מאז יום כיפור. כבר לא היה מקום לכולם. אם פעם היינו מקבלים כל חלל וחלל, פתאום התחילו להשמע מצד קבוצות קיצוניות שהרגישו שהן מאבדות גובה ומעמד, זמירות חדשות – “תראו את זו, אלמנה עאלק, הרי בעלה בכלל נפטר מהתקף לב. אז מה אם בדיוק הוא היה במילואים באותו זמן, זה הופך אותה לאלמנת צה"ל?״

המילה "נפטר" תמיד נחשבה אצלנו למילה חלשה כזו, בלי מטען רגשי, בלי נקודות זכות. נהרג זה טוב, נפל גם הולך, אבל נפטר? זה היה ממש עלבון להגיד על מישהו שהוא נפטר. זה היה גזר דין גירוש למשפחתו מהמועדון היוקרתי שלנו.

את המתחזים אף אחד לא סבל. מה יש לאשתו של רס"ר ג'ובניק שנפטר מסרטן לעשות בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל? ועוד בשורה שלוש… ממש ביזיון, שמישהו יעשה משהו.

והאלמנות שנישאו מחדש? זה היה נושא בפני עצמו. בעיני חלק מהקבוצה הן איבדו עם נישואיהן השניים לא רק את קיצבת האלמנות אלא גם את המעמד של "אלמנה אמיתית". הקרבות שהתחוללו סביב העניין הזה בארגון אלמנות צה"ל יכולים להעמיד בצל כמה מהקרבות שהשתתפו בהם הבעלים ז"ל. מי אלמנה יותר אמיתית, אלמנת גיבור מלחמה שהתחתנה מחדש או אלמנת איש מילואים שנפטר במהלך שירותו ושנשארה בבדידותה?

אני מניח שבשלב הזה חלק משלושת קוראיי חושב שלא רק שיצאתי מדעתי אלא שאני פשוט הוזה דמיונות ממוחי הקודח. ובכן, טעות עמכם יקיריי, הקרבות והדיונים האלה אכן התנהלו במציאות, בגלוי ובמפורש.

באיזה שהוא שלב, עם השתנות המצב הפוליטי והבטחוני, פתאום הצמידו לנו את נפגעי פעולות הטרור וזה כבר ממש היה מוגזם. מה לנו ולהם? כאילו, עם כל הכבוד – ויש כבוד לנפגעי הטרור – מלחמה זה מלחמה, גיבור זה גיבור. אי אפשר ככה לערבב. עשו לנו יום השואה והגבורה. זה לא אותו הדבר שואה וגבורה, על זה אנחנו כבר לא יכולים לעבור לסדר היום.

פתאום הנכד שסבתא שלו התפוצצה בקו 18 בירושלים מוזמן לבית הנשיא לטקס בר המצווה שלו כאילו היה יתום צה"ל.

שיסלח לי, אבל אצלנו בשכונה, כשהייתי ילד, הוא היה מפסיד אפילו למי שחבר של אחותו נפצע קשה בתאונת אימונים.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 698 מילים
סגירה