נושא
יום הזיכרון

אסון השבעה באוקטובר מאתגר את השיח המגדרי בנושא האבל

ב־7 באוקטובר, ביום קרבות הבלימה ומעשי הטבח, פעלו נשים רבות: לוחמות, קצינות, חיילות, שוטרות ופרמדיקיות ● ההצטרפות המצערת והכואבת של נשים למעגל השכול מחייבת את צה"ל להרכיב צוות חשיבה לבניית שפת אבל חדשה המכירה בחיילות הגיבורות בטקסי הזיכרון ● ואולי אף להפסיק לכנותן "חללת" או "חללה" ● פרשנות

עוד 987 מילים

השעות הקשות בלבנון, בין החיים והמוות

גם היום, כמעט 26 שנה אחרי אסון השייטת, עדיין לא ברור מה באמת קרה בליל 4 בספטמבר 1997, שייזכר כאחת הטראומות הגדולות ביותר בצה"ל ● שניים מהלוחמים שהיו שם מספרים לזמן ישראל על הפעולה שהשתבשה ("התברר שהסולמות שהבאנו לא מספיקים"), על הכשלים המודיעיניים ("מישהו חיכה לנו שם עם מטעני רסס") ועל שעות ארוכות של אי־ודאות

עוד 1,702 מילים

בג"ץ הבהיר שגם השלטון מחויב לציית לתקדימי בית המשפט

במצב השלטוני הקיים, החלטות משפטיות פשוטות ומובנות מאליהן הופכות להיות בלתי צפויות ● טקס הזיכרון הישראלי–פלסטיני אולי מעורר מחלוקת מבחינה ציבורית, אבל מבחינה משפטית ההחלטה לאפשר את כניסת הפלסטינים היא טריוויאלית ● על הדרך הודגמה חשיבותם של בית משפט עצמאי וייעוץ משפטי עצמאי, שאינו מתכופף בפני פוליטיקאים אופורטוניסטים ● פרשנות

עוד 994 מילים ו-2 תגובות
אנדרטת הזיכרון לחללי מהערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה בבית שמש. עובד העירייה מכין את המקום ללוחית של שני הנופלים האחרונים בני העיר. מאי 2022

במהלך השנים היו מספר מקרים בהם שר הביטחון הכיר במי שגילו גבורה באירועים לא צבאיים כחללי מערכות ● ייתכן שכך יקרה גם במקרה של ויאצ'סלב גולב, המאבטח מאריאל שהגן בגופו על המאבטחת שהייתה איתו ● חוקר צבא: "קרוב ל-90% מחללי צה"ל בשוטף נהרגים בנסיבות לא מבצעיות. כיום, המלחמה האמיתית היא בעורף"

עוד 1,477 מילים

טיול לחג מחווה לזרים שנלחמו למען עצמאות ישראל

יום הזיכרון ויום העצמאות הם הזדמנות טובה לבקר באנדרטת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ובחורשה סביבה, המוקדשים לאלה שנתנו את חייהם למען מדינת ישראל ● לטייל ולזכור

עוד 1,194 מילים

מאות אבנים עושות את דרכן לישראל בדואר דיפלומטי

משבר הקורונה מונע ממשפחות שכולות שחיות בחו"ל להגיע לישראל ביום הזיכרון ● במסגרת יוזמה, שהחלה ביום הזיכרון בסגר הראשון, יוטסו השנה לארץ בסיוע משרד החוץ מאות אבנים ועימם מסרים אישיים ● חלוקי הנחל יונחו על הקברים על ידי מתנדבים, שידאגו לצלם את הרגע ולשלוח למשפחות את התיעוד

עוד 290 מילים

הרועה, הטייס, הקבר שכבר נחשב לאבוד

יום הזיכרון מאות ישראלים מתו בקרבות על ירושלים, בהם לוחמים ותיקים ובני נוער שרק עלו לישראל ● היום, אתרי הקרבות והאנדרטאות שהוקמו לזכרם מסביב לעיר עומדים ריקים, במסגרת הנחיות הריחוק החברתי ● אביבה ושמואל בר-עם כותבים על אתרי ההנצחה באזור הבירה, ועל האנשים שלזכרם הם הוקמו

עוד 1,048 מילים

במחשבים ובקופסאות הנעליים המאובקות, המונחים בערבוביה בחדר אחד בצפון ישראל, ישנם גברים צעירים, מחייכים ומסתוריים בג'יפים צבאיים, רקדניות שחורות שיער, נפחים, דייגים, כובסות ● תמונות ממדינה אבודה בשחור-לבן, היסטוריה ייחודית ונוגעת ללב

במחשבים ובקופסאות הנעליים המאובקות, המונחים בערבוביה בחדר אחד בצפון ישראל, ישנם גברים צעירים, מחייכים ומסתוריים בג'יפים צבאיים, רקדניות שחורות שיער, נפחים, דייגים, כובסות – תמונות ממדינה אבודה בשחור-לבן, היסטוריה ייחודית ונוגעת ללב המסופרת דרך רגעים שנצרבו על הפילם.

נדב מן, תושב קיבוץ מרחביה בן 65, בילה את העשור האחרון בהתרוצצות ברחבי ישראל ובסריקת אוספים פרטיים של תמונות.

מן נבר בקופסאות ובארונות, לרוב לבדו, ללא מימון חיצוני או גיבוי ממסדי, ומצא יותר מ-100 אלף תמונות, רובן מהעשורים שהובילו להקמתה של מדינת ישראל ב-1948. התוצאה היא אוצר של היסטוריה חזותית שהייתה אובדת בלעדיו. אין אוסף דומה בשום מקום אחר בישראל.

ילדה בקיבוץ שער הנגב (צילום: באדיבות נדב מן)
ילדה בשער הנגב (באדיבות נדב מן)

"אני מבלה את זמני בריצות ממקום למקום, בניסיון לתפוס את הדברים לפני שהם נעלמים", אומר מן.

חלק מהצלמים שמאחורי התמונות באוסף של מן היו אנשי מקצוע שתיעדו במודע את החיים בפלשתינה היהודית ואת שנותיה המוקדמות של המדינה. אחרים היו חובבנים שצילמו תמונות של משפחותיהם וחבריהם.

חלק מהתצלומים מבוימים ונראים כאילו היו יכולים למצוא את מקומם בחוברות המנסות לגייס כסף למגבית היהודית המאוחדת.

אחרים צולמו ללא ידיעת המצולמים, ולכן גם נוגעים ללב הרבה יותר.

בחלק מהמקרים אנחנו יודעים מי מופיע בתצלומים ומתי הם צולמו. במקרים אחרים המידע הזה כבר אבד. ישראל של התמונות האלו היא צרובת שמש, אופטימית, מאופיינת בעבודה קשה, רובה כפרית, ומעל לכול – צעירה.

מן, לשעבר מורה בתיכון, נולד ב-1947 במרחביה וגדל לצד ילדים אחרים בבית הילדים, תקופה שאותה הוא זוכר כתקופה מאושרת. חייו התקדמו במקביל לעלייתו ולירידתו של הסוציאליזם הקיבוצי והוא ראה כיצד הקהילה שלו עוברת מקומוניזם להפרטה.

 (צילום: Courtesy)
(צילום: Courtesy)
מקימי קיבוץ מלכיה (צילום: Courtesy)
מקימי קיבוץ מלכיה (צילום: Courtesy)

מרחביה אוכלסה לראשונה ב-1911, ננטשה לאחר מכן ואוכלסה שוב. אחד מהבניינים המקוריים משמש כעת כסטודיו של מן. הוא מעולם לא היה צלם בעצמו אך ניגש למשימה כחובב היסטוריה וכמורה.

"כדי לעורר עניין, במיוחד בקרב צעירים, אתה זקוק לאמצעים חזותיים", הוא אומר. "בתצלומים האלו, החומרים ההיסטוריים קמים לתחייה".

"ישראל של התמונות האלו היא צרובת שמש, אופטימית, מאופיינת בעבודה קשה, רובה כפרית ומעל לכל – צעירה"

הספרייה הלאומית בירושלים, שמבצעת כעת דיגיטציה של אוספי התצלומים, המסמכים ו-5 מיליון הספרים שלה, הכירה בחשיבות המקור ההיסטורי שגיבש מן, וכעת היא פועלת יחד איתו לארגון התצלומים שלו – אשר רובם מאוחסנים בכוננים קשיחים בסטודיו שלו בקיבוץ וחלק קטן בלבד זמין ברשת – והפיכתם נגישים לציבור.

"אנחנו רוצים להיות המקום שמחזיק כל מה שנדב סרק ואנחנו רוצים לעבוד איתו כשהוא ממשיך לאסוף עוד תצלומים", אומר חזי עמיאור, אחד מאוצרי הספרייה.

בכינרת, נערים ונערות מקיבוץ אפיקים (צילום: Courtesy)
בכינרת, נערים ונערות מקיבוץ אפיקים (צילום: Courtesy)
פרנק פלג מנגן בשבת בבוקר בקיבוץ עין גב, שנות ה-40 (צילום: Courtesy)
פרנק פלג מנגן בשבת בבוקר בקיבוץ עין גב, שנות ה-40 (צילום: Courtesy)

אחד מהאוספים האחרונים שסרק מן היה שייך לאדי הירשביין, צלם ירושלמי. הירשביין, שהגיע לישראל בצעירותו, לאחר שחי עם הפרטיזנים ביוגוסלביה במהלך מלחמת העולם השנייה, עבד בהמשך עבור העיתון הצבאי "במחנה" וכצלם עצמאי עבור גופים בינלאומיים כמו מגזין "Time".

הירשביין נפטר ב-2006, והותיר אחריו עשרות אלפי נגטיבים. בתו מיינה אותם ויצרה קשר עם מן. הוא צילם אישים כמו דוד בן גוריון וגולדה מאיר.

חוץ מגדולי האומה, גם "אנשים רגילים בירושלים, מצחצחי נעליים, מחנות עולים, את המשפחה שלנו", אומרת בתו, תמי לוי.

חגיגות 1 במאי בעמק הירדן בשנות ה-40, אוסף נפתלי אופנהיים (צילום: Courtesy Bitmuna)
חגיגות 1 במאי בעמק הירדן בשנות ה-40, אוסף נפתלי אופנהיים (צילום: Courtesy Bitmuna)

"אלו פריטים בעלי ערך היסטורי – הם מראים איך התלבשנו, מה עשינו", היא אומרת. על ידי שימור התצלומים, מן "משמר את ההיסטוריה שלנו".

הכתבה התפרסמה לראשונה ב-Times of Israel ב-27.2.2012

עוד 471 מילים

הסתיים טקס הדלקת המשואות; חוגגים עצמאות ברחבי הארץ

הסתיים טקס הדלקת המשואות בהר הרצל ● במהלך הטקס הדליקו משואה בין היתר רחלי פרנקל, בת גלים שער ואיריס יפרח, האמהות של שלושת הנערים החטופים, הזמר יהודה פוליקר, הבמאי אבי נשר ואל"מ שי סימן טוב, פצוע צה"ל

אליאס כץ, במדי נבחרת פינלנד באולימפיאדת פריז, 1924

"לאליהו כץ מובטח מקום מכובד בהיסטוריה של הספורט העברי", נכתב על החלל הראשון של רחובות במלחמת העצמאות ● מי שעשה את ריצתו התחרותית הראשונה בנעליים רגילות ובמכנסיים ארוכים עלה לישראל מפינלנד כאלוף אולימפי, והספיק לתרום לספורט העברי בשנות המנדט

"הוא האלוף האולימפי הפיני האלמוני ביותר", אומר ההיסטוריון הפיני רוני סמולר על אליאס (אלו) כץ, וניתן להגיד שהוא גם האלוף האולימפי הישראלי האלמוני ביותר. הוא אמנם לא זכה לראות את הקמת מדינת ישראל, ומת בדצמבר 1947, אבל כץ, שקבור בחלקה הצבאית מספר אחת ברחובות ומונצח באנדרטה לחללי פעולות האיבה בהר הרצל, הספיק לתרום לספורט העברי בשנות המנדט על סף הקמת המדינה.

קברו של אליאס כץ ברחובות (צילום: עודד ישראלי)
קברו של אליאס כץ ברחובות (צילום: עודד ישראלי)

כץ נולד בטורקו בפינלנד ב-1901, בן למשפחה של חיל יהודי מצבא הצאר הרוסי. כמו יהודים אחרים הוא נשלח לפינלנד, ואחרי שירות צבאי ארוך, לעיתים 20 שנה, הורשה להישאר באוטונומיה הרוסית. הוא היה צעיר אתלטי ופעיל מאוד. הוא נהג לבלות במרתוני ריקודים אל תוך הלילה, והצטרף למועדון הספורט היהודי הקטן בטורקו, ושם גם שיחק כדורגל. בגיל 18 הוזמן להשתתף בתחרות ריצה למרחק בינוני. "הוא רץ בנעלים רגילות ובמכנסים ארוכים, ובכל זאת ניצח את האלוף. מישהו חשב שזה רעיון טוב עבורו להפוך לרץ ולהתאמן בצורה מסודרת", מספר סמולר.

זה בהחלט היה רעיון טוב. כץ עבר להתאמן במועדון הספורט הגדול בטורקו ושם פגש את פאבו נורמי, מגדולי האתלטים האולימפים בכל הזמנים וראש ל"פינים המעופפים", ששלטו בתחום הריצות בשנות ה-20. השניים הפכו לחברים ונורמי עזר לרץ חסר הניסיון לשפר את הטכניקה שלו. כץ נהג להתנדנד מצד לצד במהלך ריצתו, ונורמי תיקן את הסגנון של הבחור יהודי המוכשר. הקרירה של הרקדן מטורקו החלה לפרוח.

מעמד של אלילים

להיות חבר נבחרת פינלנד יחד עם נורמי לא היה דבר של מה בכך. נורמי וחברו לנבחרת, וילה ריטולה היו כוכבי ענק שזכו בשנות ה-20 ב-14 מדליות זהב ושש מדליות כסף במשחקים האולימפים. במדינה כמו פינלנד הזכייה הזו הזניקה אותם למעמד של אלילים.

סמולר הוא עיתונאי ותיק שדיווח מירושלים במשך 20 שנה ומשמש כיום כסגן נשיא המועצה המרכזית של הקהילות היהודיות בפינלנד. הוא חיבר ספר על ההיסטוריה של הספורט היהודי והקהיליה בפינלנד ומסביר: "פינלנד זכתה בעצמאות זה עתה ב-1917 ורק כחמש – שש שנים מאוחר יותר פאבו נורמי הריץ את פינלנד לתודעה הבין לאומית והיה מקור גאווה לאומית לאורך השנים. מחוץ לאצטדון האולימפי יש פסל של נורמי עד היום.

כץ (מימין) מאחורי פאבו נורמי ואוסקרי ריסאנן ב-1920
כץ (מימין) מאחורי פאבו נורמי ואוסקרי ריסאנן ב-1920

"פינלנד היא אומה של ספורט, ולא רק באתלטיקה קלה. מאז ימי פאבו נורמי וריטולה, בשנות ה-20, פינלנד היא מעצמה בספורט החורף, הוקי קרח ועד יארי ליטמנן. הספר שלי זכה בתואר ספר הספורט של 2016 ועבור מדינת אוהבת ספורט כמו פינלנד זה הישג יפה".

סמולר גאה לציין ששיחק בזמנו יחד עם אבא גינדין, שחקן העבר של הפועל חיפה, ומספר שעל העותק מספר אחת של ספרו חתום לאסה וירן, האלוף האולימפי הגדול בריצות 5,000 ו-10,000 מטרים מאולימפידות מינכן 1972 ומונטריאול 1976. "הוא חבר טוב שלי ושל הקהיליה היהודית. הוא חזר מזועזע מרצח הספורטאים הישראלים במינכן ומאז הוא שומר על קשר חם עם הקהילה". על כריכת הספר מופיע ציור של כץ חוצה את קו הסיום באצטדיון.

כץ התקדם במהירות תחת הדרכתו של נורמי בתחילת שנות ה-20.  הוא כיכב בתחרויות לקביעת הסגל האולימפי ב-1923, וזכה במקום בנבחרת הפינית הגדולה. בפריס הוא ניצח במקצה המוקדם בריצה ל-3,000 מטרים מכשולים בזמן של 9:43.8 דקות, הזמן הטוב ביותר במוקדמות. בגמר הוא היה בחבורת המובילים, אך שני סיבובים לסיום נפל, נסוג למקום החמישי, אבל התאושש ובזכות סיום אדיר זכה במקום השני עם זמן של 9:44.0, עשר וחצי שניות אחרי ריטולה, שזכה בחמש מדליות זהב אולימפיות במהלך הקריירה שלו. השניים שיתפו פעולה עם נורמי וזכו במדלית הזהב במירוץ הקבוצתי למרחק 3,000 מטרים. כץ שרץ את ריצתו התחרותית הראשונה במכנסיים ארוכים הפך לאלוף אולימפי.

איסור על פעילות ספורטיבית ליהודים

ב-1925 הוא עבר לברלין שם הצטרף למועדון בר כוכבא, שבשירותיו כיכבה לילי חנוך המצטיינת. היו אלו שנות החובבנות בספורט וכץ עבד למחייתו בכלבו הגדול KWD. אבל הישגיו הספורטיבים והילת המנצחים האולימפית קידמו את מועדון כר כוכבא ממועדון יהודי מקומי למועדון חשוב בסדר גודל אירופאי.

ב-1926 היה כץ שותף לשיא העולם של הרביעייה הפינית במירוץ השליחים למרחק 1,500 מטרים ולקראת המשחקים האולימפים באמסטרדם לחצה עליו ההתאחדות הפינית כדי שיחזור לייצג אותה. אחרי משא ומתן על התנאים הכלכלים הוא נעתר, אבל נפצע בקרסולו ולא היה שותף לאולימפיאדה בה היה מועמד להצלחה נוספת.

הוא חזר לברלין ואימן באגודת בר כוכבא עד לעליית הנאצים לשלטון, האיסור על פעילות ספורטיבית ליהודים וסגירת המועדון. כץ יכול היה לחזור לפינלנד, אבל העדיף לעלות לארץ ישראל, כמו רבים מחבריו למועדון, שתרמו בישראל לקידום הספורט ומאוחר יותר במדינה הצעירה.

בני קהילתו הישנה אמנם שירתו בצבא הפיני לצד חיילים גרמנים בחזית הרוסית, אבל לא נרדפו על ידי הנאצים (בניגוד ליהודים שהגיעו לפינלנד מאוסטריה וצ'כיה). כץ, שעברת את שמו לאליהו, קיווה להמשיך לעבוד כמאמן גם בארץ ישראל אבל לא זכה לקבל משכורת עבור עבודתו והידע המתקדם שלו. הוא התקשה להתפרנס ועבד כשומר ופועל באצטדיון המכביה ומאחר יותר כפועל בנין ומקרין סרטים במסגרת הצבא הבריטי.

בשעות הפנאי הוא אימן רצים באגודת מכבי והיה אמור לאמן אתלטים ישראלים בהופעתם הראשונה באולימפיאדת לונדון 1948. אבל השתתפות ישראל בוטלה וכץ לא זכה לראות את המדינה העברית העצמאית.

"סמל לנוער הספורטיבי העברי"

ב-24 דצמבר 1947 הקרין כץ סרט במחנה ליד עזה, ואחרי ההקרנה נרצח על ידי שני ערבים, החלל הראשון של רחובות במלחמת העצמאות. "לאליהו כץ מובטח מקום מכובד בהיסטוריה של הספורט העברי", נכתב למחרת היום, "זכרו לא יישכח ויהיה לסמל לנוער הספורטיבי העברי".

למרות שבמשך שנים הוענק גביע על שמו לזוכה בריצה במסגרת אליפות ישראל, שמו נשכח במולדתו ובארצו החדשה. "הציבור בפינלנד כמעט שלא יודע על כץ, בעיקר כי הוא היה רק מספר שנים מצומצם בצמרת האתלטיקה, ואז עבר לברלין וכשהוא חזר לזמן קצר בלבד", אומר סמולר. בבית העלמין ברחובות, בחלקה הצבאית מספר אחת נטמן האלוף האולימפי תחת מצבה שעליה כתוב "אליהו בן שלמה זלמן כץ. מפינלנד. נפל על משמרתו. י"א טבת תש"ח. תנצב"ה".

 

עוד 863 מילים ו-1 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה