העיתונאי עקיבא נוביק פרסם בהארץ מאמר תחת הכותרת "תפקידנו הוא גם להרים את המורל". לאחר שעורר את כעסם של גולשים רבים בטוויטר, טען העיתונאי שהכותרת עיוותה את דבריו. כך או כך, ראוי להתייחס למאמר החושף כיצד נוביק ורבים מהקולגות שלו רואים את תפקידה של התקשורת בזמן מלחמה.

המסר הברור שעולה מטורו של נוביק הוא הציפייה מהתקשורת להבליט סיפורי גבורה והישגים חיוביים במלחמה על פני העיסוק בביקורת ואירועים שליליים שעלולים לפגוע ב"מצב הרוח הלאומי".

"מאז ומעולם עיתונאים משמשים בתפקיד עורכי המציאות", כותב העיתונאי והמגיש, "מחזיקים בידם זרקור עצום שאין בכוחו להאיר הכל, ומחליטים מה יואר ומתי: איך הדיון הציבורי יתקוף כל נושא ומהי השאלה שעליה יידרשו פוליטיקאים לענות".

לנו העיתונאים יש תפקיד חשוב במלחמה הזאת. אנחנו לא מתארים מהיציע מלחמה של אחרים, אלא משתתפים בקביעת המורל הלאומי, אם לא לא בא לנו. כשקצינים ברצועה מבקשים מאיתנו להרים, הם מבקשים סיוע מלחמתי. בידינו ההחלטה מה להאיר וכמה. יש לנו צד. הצד שלנו.

רשימתי המלאה: https://t.co/0PThSDbDkN

— Akiva Novick (@akivanovick) January 14, 2024

עד כאן הגיוני. תיאור שרובנו יכולים לחתום עליו בשקט. אלא שאז מגיש "חדשות הלילה" בכאן 11 חושף את משנתו הפרובלמטית: "העניין פשוט", הוא כותב, "אנחנו חלק מהעם הזה, ממלחמתו ומתחושותיו".

התהייה הראשונה שעלתה בי היא מי זה בדיוק "העם" שנוביק מדבר עליו? מי הסמיך את נוביק, עיתונאי וכותב מוכשר, לשרטט את דיוקנו של "העם" ולקבוע את הלכי רוחו.

השורה לאחר מכן לא פחות בעייתית – "לנו, שמחזיקים את היד על השאלטר של מצב הרוח הלאומי, יש חשיבות". מנין הקביעה הנחרצת כי עיתונאים מכתיבים את מצב הרוח הלאומי? נוביק לא מציג שום ראייה לדבריו ובכל מקרה, לא ברור למה השפעה על מצב רוחו של הצופה אמורה להוות שיקול עריכתי-עיתונאי.

בהמשך כותב נוביק: "איננו עורכים קרים שמעוניינים אך ורק בסיפור העיתונאי החדש, החשוב והמעניין. עלינו להבין את גודל השעה ולהרכיב ליין־אפים שהם פחות נסים ואטורי ועופר כסיף ויותר עידן עמדי וחילי טרופר".

מנין הקביעה הנחרצת כי עיתונאים מכתיבים את מצב הרוח הלאומי? נוביק לא מציג שום ראייה לדבריו ובכל מקרה, לא ברור למה השפעה על מצב רוחו של הצופה אמורה להוות שיקול עריכתי-עיתונאי

התשובה לכך צריכה להיות – כן, עקיבא, להביא לקורא או לצופה את החדש, החשוב והמעניין זה בדיוק התפקיד של עורך או עיתונאי רציני. זה לא הופך אותו ל"קר", כפי שאתה מתאר, אלא לאיש מקצוע שמבין את ייעודו ושליחותו.

עמדי וטרופר מייצגים עבור נוביק את הישראלי היפה, הממלכתי והקונצנזואלי (לעומת ואטורי וכסיף שמייצגים עבורו את השוליים הסהרוריים) אך ממתי עיתונות נדרשת לחתור אל המיינסטרים? עיתונאי הוא לא פוליטיקאי ואיננו אמור לנסות להתחבב על העם. הוא אמור לשקף מציאות, להביא סיפורים, ולהאיר פינות חשוכות.

ואטורי וכסיף הם ח"כים במדינת ישראל. הראשון הוא חבר הקואליציה ומפלגת השלטון. אם ניסים ואטורי אומר בראיון רדיו שמשפחות החטופים "לא צריכות להגזים" בהבעת כאבן, התקשורת אמורה להתעלם מכך? לשיטתו של נוביק, נראה שהתשובה חיובית.

העובדה שחבר קואליציה מפגין אטימות וגסות כלפי משפחות חטופים עלולה לדכדך את העם. בטח בזמן מלחמה. אלא שתקשורת אחראית לא יכולה להתעלם או להצניע אמירה איומה שכזו. היא חייבת לספק את המידע ולסמן לקוראים, למאזינים או לצופים שיש פה התבטאות חריגה.

העובדה שחבר קואליציה מפגין אטימות וגסות כלפי משפחות חטופים עלולה לדכדך את העם. בטח בזמן מלחמה. אלא שתקשורת אחראית לא יכולה להתעלם או להצניע אמירה איומה שכזו. היא חייבת לספק את המידע

כשאזרח ניגש אל הקלפי, ראוי שיידע שח"כ במפלגת השלטון לא מסוגל להפגין רגישות מינימלית כלפי משפחות חטופים בשעתן הקשה ביותר. מה לעשות עם המידע הזה? זה כבר עניינו של האישי של כל אחד.

אולם הציטוט הבא ממאמרו של נוביק הוא בעיניי המקומם מכולם. "איננו מבקרים מהיציע, המתארים מלחמה שמתרחשת בין שני צדדים. איננו משלחת מטעם האו"ם — אנחנו בוחרים צד, חד וחלק. הצד שלנו". תמוה כיצד עיתונאי מנוסה והגון כנוביק לא יודע להבחין בין ממשלת ישראל למדינת ישראל.

כן, עיתונאי ישראלי רוצה בטובת ישראל. זה ברור ומובן מאליו. אבל מה זה אומר לבחור ב"צד שלנו"? פתגם יהודי עתיק אומר כי "במקום שיש שני יהודים, יש שלוש דעות". אזרחים שונים רואים את טובת ישראל באופן שונה לחלוטין. האחד יכול לחשוב שטובת המדינה היא להחזיר את כל החטופים "בכל מחיר", האחר יכול לסבור שהמשך הלחימה בחמאס – בנקודת הזמן הנוכחית – היא מטרה נעלה יותר.

כך או כך, אין זה תפקיד העיתונאי להגדיר או לשפוט מי ב"צד שלנו" ומי ב"צד השני". מדבריו של כותב המאמר ניתן להסיק כי הבלטת הביקורת על ממשלת ישראל, לפחות בזמן מלחמה, משקפת העדפה או הזדהות עם "הצד השני". זו הנחה מקוממת שלא מבחינה בין עיתונות לתועמלנות. במקרים רבים דווקא ביקורת נוקבת על מוסדות השלטון היא הפעולה המשרתת את האינטרס הציבורי. למעשה, בז'רגון של נוביק, היא המעשה הפטריוטי.

אין זה תפקיד העיתונאי לשפוט מי ב"צד שלנו" ומי לא. מדברי הכותב ניתן להסיק כי הבלטת ביקורת על הממשלה בעת מלחמה, משקפת העדפה של "הצד השני", הנחה מקוממת שלא מבחינה בין עיתונות לתועמלנות

דווקא בזמן מלחמה, תקשורת עצמאית, נשכנית ובלתי מגויסת היא קריטית. אם אף עיתונאי לא היה מבקר את משרדי הממשלה המיותרים המתוקצבים על חשבון מטרות לאומיות חשובות, האם צמצומם היה אפילו נשקל על ידי בנימין נתניהו? נדמה לי שהתשובה ברורה.

בהמשך המאמר, נוביק מסייג את דבריו וכותב: "צריך להפנות את הזרקור לפוליטיקאים שמבזים את הקבינט, למחדלים. אבל כל זאת במידת האחריות הראויה. ובכל הנוגע לחיזוק הרוח המינון הנכון הוא כמה שיותר".

כאן המקום לתהות – מה פירוש הביטוי "במידת האחריות הראויה?", אם יש מחדלים או נבחרים שמבזים את הקבינט, אין ספק שהתקשורת חייבת לדווח עליהם ולתת להם בולטות ונפח. עיתונאי הבוחר לנהוג בדרך אחרת, חוטא לשליחותו המקצועית.

ובכלל, ממתי התפקיד של עיתונאי הוא "לחזק את הרוח"? האם הוא קומיקאי או זמר אירועים?

בסיום המאמר כותב העיתונאי הסרוג "גם אם לא נרצה בכך, אנחנו חלק מהמשחק ומחויבים להצלחת הקבוצה שלנו". טעות בסיסית. עיתונאי רציני לא מחויב ל"קבוצה". הוא מחויב לאמת, כפי שהוא רואה אותה. הוא מחויב להביא לציבור את תמונת המציאות המלאה, גם אם התמונה מדכדכת ולא נעימה.

דווקא בזמן מלחמה, תקשורת עצמאית, נשכנית ולא מגויסת היא קריטית. אם אף עיתונאי לא היה מבקר את משרדי הממשלה המיותרים המתוקצבים על חשבון מטרות לאומיות חשובות, האם צמצומם היה נשקל?

אולי אם יותר עיתונאים היו מפנימים את האמת הפשוטה הזו, אם היו נאמנים לשליחות שלהם, ויודעים לאתגר את ראשי הצבא והשלטון – לא היינו חווים את אסון ה-7 באוקטובר.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).