אלי כהן נכנס לתפקיד שר האנרגיה והמים עם, ובכן, הרבה אנרגיה: בהתחלה הוא הודיע על סגירתה הסופית של רידינג בתל אביב. אחר כך הכריז על "מהפכת החשמל" – האפשרות שתינתן החל מהקיץ הקרוב לכל ישראלי לרכוש את החשמל מספק פרטי, בלי קשר לשאלה אם כבר הותקן בביתו מונה חכם. בשאיפה, זה אמור לתת דחיפה משמעותית לתחרות ולהורדת מחירי החשמל.

הפעימה השלישית הגיעה השבוע בדמות פרסום ב"כלכליסט": השר כהן מקדם את סגירת תאגידי המים והחזרת ניהול משק המים לשליטת העיריות.

עם זאת, לפי הגרסה הרשמית, עדיין אין החלטה: "סוגיית תאגידי המים נבחנת. טרם התקבלה החלטה", מסר דוברו של כהן לזמן ישראל. ברשות המים – שמפקחת על התאגידים ושהדרג המקצועי בה סבור שסגירתה תהיה טעות קשה – הלכו על קצות האצבעות. "השר הודיע כי בכוונתו לבחון את הנושא ואנחנו ממתינים להחלטתו", נמסר מהרשות.

אם שני המהלכים הראשונים של כהן היו מהסוג שרוקד על שתי החתונות – גם פופולריים וגם מוצדקים – סגירת התאגידים היא צעד פופוליסטי שאולי יביא לו נקודות ברשתות החברתיות אבל מהווה טעות קשה ופגיעה באינטרס הציבורי.

מנכ"ל חברת חשמל מאיר שפיגלר לצד השר אלי כהן בסיור בתחנת הכוח רידינג, 30 בינואר 2024 (צילום: יוסי וייס, חברת חשמל)

תאגידי המים הוקמו בתחילת המאה (חוק התאגידים חוקק ב־2001) אחרי שמשק המים בניהול העיריות הגיע לתחתית החבית. שום ראש עירייה לא נבחר בזכות החלפת צנרת מתחת לכביש, ורבים מראשי הרשויות המקומיות היטו את התקציבים שיועדו להשקעה בתשתיות המים לטובת נושאים נוצצים יותר.

לפי רשות המים, בתקופה שבה משק המים נוהל על ידי העיריות, פערי ההשקעה בתשתיות המים עמדו על ארבעה מיליארד שקל. התשתיות המוזנחות הביאו לדליפות ולפחת גדול של מים והיה ברור שמשהו חייב להשתנות.

ניהול מערכות המים הוצא מידי העיריות והפך למשק סגור – כל שקל שאנחנו משלמים בחשבון המים חוזר לתוך המערכת. הכסף הולך להחלפת שסתומים חלודים במקום לפרחים בכיכרות

ניהול מערכות המים הוצא מידי העיריות והפך למשק סגור – כל שקל שאנחנו משלמים בחשבון המים חוזר לתוך המערכת. הכסף הולך להחלפת שסתומים חלודים במקום לפרחים בכיכרות. פחות סקסי, יותר חיוני.

הנתונים המופיעים בדוחות של רשות המים, מבקר המדינה ומרכז המחקר והמידע של הכנסת, מלמדים שבכל פרמטר משק המים הישראלי עשה קפיצה דרמטית מאז שהועבר מידי העיריות לתאגידים. היקף הפחת יורד בעקביות וב־2021 עמד על 8%, נתון טוב גם בקנה מידה בינלאומי.

אילוסטרציה: ברז מים (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

המשמעות היא שמדי שנה ישראל חוסכת 100 מיליון מ"ק מים – תפוקה של מתקן התפלה שלם. ההשקעות בתשתיות גדלו מדי שנה בעשור האחרון ב־10%. אם לפני עידן התאגידים היו בישראל 58 אלף בתים שבהיעדר חיבור למערכת מודרנית אגרו את הביוב שלהם בבורות ספיגה, כיום יש רק כמה אלפי בורות ספיגה ברחבי הארץ.

רבים מהתאגידים השתדרגו טכנולוגית והעבירו את הלקוחות למוני קר"מ (קריאה מרחוק), שעוקבים דיגיטלית אחרי צריכת המים ומסוגלים להתריע בזמן אמת על דליפות בצנרת הפרטית של הבניין.

זה לא שהכול מושלם בעולם התאגידים. רחוק מזה. יש הרבה מקום להתייעלות ולצמצום מנגנונים מנופחים. בקרב העוסקים בתחום יש קונצנזוס שמספר התאגידים הנוכחי – 56 – מופרז וראוי לאחד בין תאגידים

זה לא שהכול מושלם בעולם התאגידים. רחוק מזה. יש הרבה מקום להתייעלות ולצמצום מנגנונים מנופחים. בקרב העוסקים בתחום יש קונצנזוס שמספר התאגידים הנוכחי – 56 – מופרז וראוי לאחד בין תאגידים של רשויות מקומיות שכנות.

הכנסת חוקקה חוק שמחייב לצמצם את מספר התאגידים ל־30, אבל זה לא קורה בפועל. מי שמכשיל את המיזוגים, אגב, הם ראשי הערים והרשויות המקומיות. "הפרדוקס הוא", אומר גורם בתחום, "שבמקום לצמצם את מספר התאגידים, רוצים להחזיר אותם לעיריות, מה שאומר שבעצם יהיו 256 תאגידי מים (כמספר הרשויות המקומיות בישראל, א"ל), פי חמישה  מהיום".

מבט על תאגיד המים "מי ברק" בבני ברק (צילום: יעקב נעומי/פלאש90)

טענה נפוצה נגד התאגידים נוגעת לעליית מחירי המים. במידה רבה זה פייק ניוז. בשנים הראשונות לאחר הקמת התאגידים המחירים אומנם עלו בגלל הרפורמה שקבעה שהתעריף צריך לשקף את עלות הפקת המים, אבל בעשור שלאחר מכן ישראל הייתה אחת המדינות היחידות בעולם המפותח שבה מחירי המים ירדו במונחים ריאליים.

בין 2009 ל־2019 מחירי המים בישראל ירדו ב־8.8% במונחים ריאליים, בעוד הממוצע ב־OECD עמד על עלייה של 8.1%. ישראלי שישתה מדי יום שלושה ליטר מים מהברז במשך שנה שלמה, ישלם למדינה כתשעה שקלים. כשהמדינה מספקת מי שתייה לשנה שלמה במחיר של בקבוק קולה אחד, קצת מוגזם להתלונן על התעריף.

מי שעוקב אחרי הקריירה הפרלמנטרית של אלי כהן, לא מופתע מהעובדה שהתאגידים עלו עכשיו על השולחן. כבר כח"כ ב"כולנו" של משה כחלון כהן היה בין המובילים להעברת החוק לצמצום מספר התאגידים

מי שעוקב אחרי הקריירה הפרלמנטרית של אלי כהן, לא מופתע מהעובדה שהתאגידים עלו עכשיו על השולחן. כבר כח"כ ב"כולנו" של משה כחלון כהן היה בין המובילים להעברת החוק לצמצום מספר התאגידים ל־30.

"כנגד כל הסיכויים, כנגד כל הציפיות, כנגד הגורמים האינטרסנטיים והלוביסטים", הוא כתב בדף הפייסבוק שלו בדצמבר 2018, "זה סוף סוף קורה! החוק נועד לעצור את עושק הציבור על ידי תאגידי המים המנופחים והמיותרים". לקינוח הוא הוסיף ספק הבטחה ספק איום: "צמצום של מספר התאגידים ל־30 בלבד הוא צעד ראשון מבחינתי בדרך לביטולם המלא והסופי".

בקבוקי מים מינרלים. אילוסטרציה (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

כבר לפני חמש שנים, אם כן, כהן היה נחוש לבצע את המהלך שכעת הוא בוחן. לזכותו ייאמר, שהוא ביקש אז לקדם גם כמה מהלכים חברתיים והומניים הנוגעים לחשבונות המים: לחייב את המדינה לסייע לבניינים עם אוכלוסייה מוחלשת לשקם את הצנרת, להפחית משמעותית את הסכומים הנגבים במקרים של דליפה בצנרת הבניין ועוד.

אלה צעדים ראויים, רק שאין קשר בינם לבין סגירת התאגידים. כהן, כשר, יכול פשוט לקדם שינוי של הרגולציה במקום לסגור את התאגידים. זה יהיה גם חברתי, גם צודק וגם פופולרי. קל מאוד לרכוב על הסנטימנט הציבורי – כולם שונאים תאגידים ואיש לא אוהב לשלם את חשבון המים.

כהן עדיין יכול לקבל החלטה עניינית לטובת האינטרס הציבורי ולהימנע מ"הרס של משק המים המפואר של ישראל", כפי שהגדיר זאת השבוע בכיר במשק המים

גם מירי רגב, בשיבתה כחברת כנסת, זיהתה בזמנו את הסנטימנט הזה והובילה מסע עתיר דמגוגיה וצעקות בוועדות הכנסת נגד התאגידים. לעומת רגב, שהופכת את משרד התחבורה לאזור אסון, כהן נחשב בממשלה הזו לשר רציני ומקצועי יחסית.

כהן עדיין יכול לקבל החלטה עניינית לטובת האינטרס הציבורי ולהימנע מ"הרס של משק המים המפואר של ישראל", כפי שהגדיר זאת השבוע בכיר במשק המים (שאינו קשור לתאגידים).