חובה לשרטט קו גבול להשחתת המידות שמנסה ממשלת ישראל הנוכחית לעשות לרשויות השלטון ולגופים הציבוריים המצויים תחת שליטתה. זה המסר העולה מפסק דינו של בג"ץ, שקיבל אתמול (חמישי) את עתירת חברת דואר ישראל וביטל את החלטת שר התקשורת שלמה קרעי והשר דוד אמסלם להדיח את יו"ר דירקטוריון הדואר מישאל וקנין.

זהו אחד מאותם רגעים נדירים בבית המשפט העליון, שבו מתאחדים שופטים מכל הזרמים – שמרנים וליברלים כאחד – ומבהירים לשרי הממשלה כי הם אינם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם ביחס למינויים והדחות של בעלי תפקידים – לא ברשויות השלטון ולא בחברות הממשלתיות.

גם באקלים השלטוני הנוכחי, שבו הממשלה רואה עצמה כל-יכולה, בעוד שבית המשפט העליון מורתע ושומר את כוחו המוסדי למקרי קיצון בלבד, מגיע מדי פעם רגע שבו בית המשפט חוסם את הפוליטיקאים בשלטון מלפגוע עוד יותר בכללי מנהל תקין.

ואולם על אף שפסק הדין – שכתב השופט הארכי-שמרן דוד מינץ ואליו הצטרפו גם השופטים יצחק עמית וחאלד כבוב – הוא ראוי ונכון, יש לפחות שתי סכנות הגלומות בו.

המקרה של הדחת וקנין באמת זועק לשמיים. מדובר ביו"ר דירקטוריון מצטיין של חברה ממשלתית, שתפקודו זכה לשבחים מקיר אל קיר ואת הצלחותיו ניתן לראות גם בנתונים המספריים של דואר ישראל.

המקרה של הדחת וקנין באמת זועק לשמיים. מדובר ביו"ר דירקטוריון מצטיין של חברה ממשלתית, שתפקודו זכה לשבחים מקיר אל קיר ואת הצלחותיו ניתן לראות גם בנתונים המספריים של דואר ישראל

מנכ"ל רשות הדואר מישאל וקנין בדיון בבית המשפט העליון בעתירתו נגד פיטוריו, 7 בספטמבר 2023 (צילום: יהונתן זינדל/פלאש90)

בית המשפט נתלה בעובדות אלה בבואו לבטל את החלטת השרים להדיח אותו – אך מתעורר חשש שמא במקרים פחות מובהקים יירתע בית המשפט מלרפא התנהלות פגומה של הדרג הממשלתי כלפי דירקטורים בחברות ממשלתיות.

הסכנה השנייה היא שפסק הדין, המתאר בפרוטרוט את שלל המהלכים הפגומים של השרים קרעי ואמסלם, עלול לשמש במעין קריאה הפוכה מדריך לדרג הממשלתי כיצד לפעול על מנת לבצע מהלכים דורסניים של פיטורים והדחות ברשויות שלטוניות ובחברות ממשלתיות, ולחמוק מביקורת שיפוטית.

המסקנה היא שמלאכתו של בג"ץ לא תמה: עליו לעמוד על המשמר על מנת לוודא שפסק הדין הזה, ואלה שיבואו אחריו, לא ישמשו מתכון להלבנת דרכים יצירתיות חדשות למעשים מושחתים.

המסקנה היא שמלאכתו של בג"ץ לא תמה: עליו לעמוד על המשמר על מנת לוודא שפסק הדין הזה, ואלה שיבואו אחריו, לא ישמשו מתכון להלבנת דרכים יצירתיות חדשות למעשים מושחתים

ההחלטה על סיום תפקידו של דירקטור בחברה ממשלתית יכולה להתקבל, על פי חוק החברות הממשלתיות, רק בהתאם לאחת העילות המנויות בחוק. במקרה של וקנין, ביקשו קרעי ואמסלם להדיחו על יסוד העילה כי הוא "איננו ממלא כראוי את תפקידו" כיו"ר הדירקטוריון.

ואולם קרעי "הפליל" עצמו בכך שהותיר שובל של מסמכים והתבטאויות המלמדים כי הוא החליט להדיח את וקנין זמן רב לפני שנעשתה הפרוצדורה המתחייבת – בין היתר הליכי שימוע, היוועצות עם רשות החברות הממשלתיות ושקילת תפקודו המקצועי על יסוד נתונים אובייקטיביים.

שר התקשורת שלמה קרעי, 14 במאי 2023 (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

כך, במרץ 2023 שוחח קרעי עם וקנין והודיע לו כי הוא סבור שעליו לסיים את תפקידו, מאחר שלשר "אין אמון ביכולותיו ובמדיניות שנקט הדירקטוריון בראשותו". מי שתיעד את השיחה הזו היה קרעי עצמו, במכתב שעליו חתם ושהוכתר בכותרת "טיוטת שימוע".

קרעי ואמסלם הודיעו כי לשיטתם, וקנין אינו ממלא את תפקידו "כמו שצריך" – תהא אשר תהא משמעותו של מונח זה בעיניהם – וכי זו סיבה מספקת להעבירו מכהונתו.

הגדיל לעשות קרעי, כאשר הודיע בראיון בגלי צה"ל בחודש יוני, כי את ההחלטה להדיח את יו"ר דירקטוריון הדואר הוא קיבל שלושה חודשים בלבד לאחר תחילת כהונתו, דהיינו, בחודש מרץ 2023.

הגדיל לעשות קרעי, כאשר הודיע בראיון בגלי צה"ל בחודש יוני, כי את ההחלטה להדיח את יו"ר דירקטוריון הדואר הוא קיבל שלושה חודשים בלבד לאחר תחילת כהונתו, דהיינו, בחודש מרץ 2023

לעומת זאת, בהמשך טענו באי-כוחם של קרעי ואמסלם בבג"ץ (שקיבלו ייצוג נפרד משום שהיועצת המשפטית לממשלה תמכה בטענות העותרים כי יש לבטל את פיטוריו של וקנין) כי ההחלטה לפטר את וקנין התקבלה "רק חודשים לאחר מכן". אך טענה זו אינה מתיישבת עם הראיות שהן פרי מעשה ידיו של קרעי עצמו – וכך קבע גם השופט מינץ.

מכאן החשש: נבחרי ציבור מתוחכמים אך חורשי רעה, עלולים לשייף את התנהלותם המושחתת, להימנע מלהותיר ראיות מפלילות לאורך הדרך ולעבור לשיטות שקטות יותר של חיסול שומרי סף ונושאי משרה בחברות ממשלתיות וברשויות ציבוריות, באופן שלא יאפשר לבג"ץ לקיים ביקורת שיפוטית אפקטיבית.

שופט בית המשפט העליון דוד מינץ (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

הראיות הללו אפשרו לשופט שמרן כמו מינץ לפסול את המינוי על יסוד עילות של היעדר תשתית עובדתית, תוך שהוא עושה מאמץ ניכר להימנע מלהידרש לעילת הסבירות. רק השופט עמית הוא זה שטרח והדגיש כי מדובר בהדחה הנגועה באי-סבירות קיצונית.

עמית עוקץ בעקיפין את מינץ בעניין זה, ומזכיר כי אלמלא ביטל בג"ץ את סעיף הסבירות בחוק יסוד השפיטה, לא ניתן היה כלל לפסוק כעת כי החלטת השרים להדיח את וקנין בטלה.

עמית עוקץ בעקיפין את מינץ בעניין זה, ומזכיר כי אלמלא ביטל בג"ץ את סעיף הסבירות בחוק יסוד השפיטה, לא ניתן היה כלל לפסוק כעת כי החלטת השרים להדיח את וקנין בטלה

אך בהיעדר ראיות חד-משמעיות במקרים עתידיים, עלולים שופטים המבקשים להימנע מלהסתמך על עילת הסבירות – המבוססת יותר על מבחן התוצאה מאשר על ראיות ממשיות לשיקולים זרים או להיבטים אחרת של אי-חוקיות – ולמצוא עצמם ללא כלים אפקטיביים לפסול מהלכים שלטוניים פסולים.

השופטים ביקשו להבין מהשרים מהי אותה "מדיניות" שאותה ביקשו לקדם בדואר ישראל ושאותה כשל וקנין מליישם. לא הייתה לשרים תשובה של ממש, מלבד העובדה שסניפי דואר רבים נסגרו וכי השירות לציבור אינו מספיק טוב. השופט מינץ דחה בבוז את הדברים הללו: "אין צורך לומר כי מתן שירות 'מספיק טוב' לציבור אינו עניין של 'מדיניות' כלל".

בהקשר רחב יותר, בית המשפט הבהיר כי המונח "מדיניות" איננו בגדר מילת קסם המלבינה כל אי-חוקיות בפעולת השרים. כך גם לגבי טענת השר כי "אין לו אמון" ביכולותיו של נושא המשרה. מילים אלה, כתב מינץ, "מבטאות פן של הערכה אישית של יכולות, להבדיל מהערכה המתבססת על תשתית מקצועית".

שופט בית המשפט העליון יצחק עמית (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

גם בפסק הדין הזה, שהתקבל פה-אחד, ניתן לראות את הבדלי הגישות בין השופטים.

לא זו בלבד שהשופט מינץ נמנע משימוש בעילת הסבירות, אלא שהוא גם דוחה את עמדת היועצת המשפטית לממשלה, לפיה עצם העובדה שמעולם לא נעשה שימוש בסעיף המסמיך שרים להדיח דירקטור בחברה ממשלתית על יסוד העובדה שהוא "איננו ממלא את תפקידו כראוי" מלמדת כי יש לעשות בו שימוש רק במקרים חריגים ביותר.

לעומתו, השופט עמית קובע כי לפרקטיקה יש רלוונטיות לעניין, והיא מלמדת שמדובר בצעד מרחיק לכת, לא עניין של יום ביומו.

ובמילים פשוטות: אם שרי הממשלה יבחרו להתחיל לבצע הדחות בהיקף נרחב של נושאי משרה בחברות ממשלתיות או ברשויות שלטוניות אחרות – לעצם העלייה בהיקף השימוש בסמכויות החריגות, תהיה משמעות משפטית בבוא בג"ץ לבחון את חוקיות הפעולות.