לא במקרה האתוס של יוון העתיקה בנוי על טרגדיות. האומה היונית, על שלל שבטיה, הייתה בעת העתיקה אומה יצרנית, חזקה וגאה, שבמעבר בין עידן הברונזה לתקופת הברזל ספגה שורה של טרגדיות קשות אשר מוטטו ושלחו אותה לעידן אפל בן מאות שנים.

עידן שלם נדרש ליוון כדי להתאושש, ובעידן הזה שורת הטרגדיות האלו הולידו פסימיות מובנת באתוס ההלני, וגם סגנון ספרותי חדש – הטרגדיה היוונית. עלילה בה הסוף המר מוכתב לגיבוריו כבר בהתחלה.

עידן שלם נדרש ליוון העתיקה כדי להתאושש משורת טרגדיות, שהולידו פסימיות מובנת באתוס ההלני, וגם סגנון ספרותי חדש – הטרגדיה היוונית. עלילה בה הסוף המר מוכתב לגיבוריו כבר בהתחלה

תמציתו של הסיפור הוא הניסיונות של אותם הגיבורים לחמוק מאותו גורל מר שהוכתב להם, כשכל ניסיון שכזה מתהפך עליהם ודווקא מקרב את מר גורלם עד שלבסוף הבלתי נמנע קורה.

כך לפני שלושת אלפי שנים ביוון, וכך בימינו אלה אצלנו. מה שעובר עלינו יושב היטב על אותו הדפוס. הסוף ממנו אנחנו כל-כך חרדים הוא בלתי נמנע, ואנחנו, בניסיונותינו הבלתי נלאים לחמוק ממנו – דווקא מקרבים אותו, ובמחיר יקר. הסוף ידוע וגם המחיר ידוע, ובכל-זאת אנו נאלצים לעבור באותה דרך ייסורים אל הבלתי נמנע.

בין אם נאהב זאת ובין אם לא, בסופו של יום אנו נאלץ לפנות את מרבית שטחי יהודה ושומרון, ובסופו של יום תקום לפלסטינים מדינה שתהיה מוכרת בעולם. סוף, שכל מי שקצת למד היסטוריה, ואינו מסונוור כוח ואמונה, חייב לדעת כי הוא יקרה.

אין בהיסטוריה ולו דוגמה אחת של קבוצה תרבותית, כמו בני התרבות הפלסטינית, היושבת במרחב טריטוריאלי תחום, עם מוסדות פוליטיים אוטונומיים – שהציבה לעצמה כמטרה שלטון עצמי ולא השיגה אותו, או שהושמדה לחלוטין בניסיון. ומכיוון שהאפשרות השנייה אינה עומדת על הפרק, הרי שהאפשרות הראשונה היא בלתי נמנעת.

אז למה זה לא קורה? מדוע, למרות הסוף הבלתי נמנע, עדיין אנחנו מתעקשים לנסות ולשנותו, ומקצים אנרגיות ומשאבים הולכים וגוברים במאמצים חסרי תוחלת למנוע את הבלתי נמנע? האשמה כמובן נמצאת באופי האנושי שלנו. גם אנחנו זקוקים לאתוס לאומי מגבש, וגם אנחנו לא יכולים אלא להיכנע לו.

תמציתו של הסיפור הוא ניסיונות הגיבורים לחמוק מהגורל המר שהוכתב להם, כשכל ניסיון מתהפך עליהם ומקרב את מר גורלם, עד שהסוף הבלתי נמנע קורה. כך לפני 3000 שנה ביוון, וכך בימינו אצלנו

היתרון הכוחני האדיר שהצלחנו לרכוש מאפשר לנו לבנות את אתוס ה"מגיע לנו". אם מתוך רציונל דתי, או מתוך רציונל ביטחוני, או מתוך רציונל לאומי או של איזשהו צדק עולמי. בכל רציונל שנבחר לא ברור לנו מדוע אנו צריכים לוותר על מה שבכוחנו לאחוז. זו תפיסת עולם מובנת וטבעית שהובילה אותנו לראיית השטחים שתפסנו ב-67' כשטחים "שלנו".

ראייה זו יצרה כר לחלקים בחברה שלנו לראות בשטחים "מרחב מחייה" ראוי להתיישבות, תהליך שייצר מוקדי כוח חברתיים חדשים בחברה הישראלית. קבוצות חברתיות נהנו מפיתוח ויישוב אותם "שטחים ריקים", תוך גיוס המדינה להטבות כלכליות מפליגות, שעיבו את ההתיישבות האידאולוגית באוכלוסיות של מבקשי שיפור בחייהם.

הבעיה היא כי כמו בחוק השלישי של ניוטון בפיזיקה, גם במערכות חברתיות – כל כוח המופעל על מערכת יוצר כוח נגדי לו, וכך, גם אצלנו. לאוכלוסייה הפלסטינית אין סיכוי לייצר כוח צבאי שיוכל להתנגד לנו, והאמת היא כי בפנייה לאלימות הפלסטינים נמצאים במלכוד – כל פנייה לאלימות מצדם מגבירה את הפחד מפניהם, פחד שמגייס את החברה הישראלית נגדם.

אבל אלימות היא לא הפקטור שיפריד אותם מעלינו. מה שכן עתיד לדחוף אותנו לקוראלס הזה שבסופו ויתור למדינה פלסטינית, הוא העומס הכולל שהמשך האחיזה באוכלוסייה הזו מביא עלינו. עומס הולך וגובר שעתיד לחייב אותנו, כמאמר קיסר יפן בנאום הכניעה שלו לאמריקאים – "לקבל עלינו לסבול את הבלתי נסבל". עומס שמורכב לא רק מהעומס הביטחוני ההולך וגובר, הן בשטחים פנימה והן בגבולות החוצה, ש"ניהול הסכסוך" דורש מאיתנו, אלא גם עומס הלחץ הבינלאומי ההולך וגובר עלינו, ועומס התפרעות השוליים המשיחיים שלנו, שגם הוא הולך וגובר.

כל ניסיון פלסטיני להימנע מאלימות מתפרש אצלנו כ"התרגלות" למעמד שהכתבנו להם, ומאפשר לנו להמשיך עם האידאולוגיה לפיה הסכסוך אינו פתיר, ועל-כן אפשר להמשיך באותו וקטור התיישבות

אז מה הדינמיקה שמנתבת אותנו לאותו קוראלס בלתי נמנע?

השמאל הרדיקלי אמנם רואה בהתמוטטות משטר האפרטהייד מודל היסטורי לתהליכים העתידים לעבור עלינו. אבל תנאי היסוד של הסכסוך הדרום-אפריקאי שונים בצורה קיצונית ממצבנו, באופן שפוסל כל השוואה בין השניים.

מנגד, לדעתי, גם אם ההקבלה אינה מושלמת, המודל ההיסטורי שיכול להצביע טוב יותר על הדרך בה אנו הולכים הוא דווקא המודל של נסיגת הצרפתים מאלג'יר. גם שם היה חבל ארץ שהצרפתים חשו כי הוא שייך להם. גם שם התחולל תהליך התנחלות מסיבי וארוך שנים, שגובה בצורה אגרסיבית על ידי חוגי ימין רחבים, וכלל בניית רציונל מפותח הטוען לזכות וצדקת השליטה הצרפתית. וגם שם, ככול שהתפתחה ההתנגדות כך התקשחה העמדה הצרפתית.

ההבדל העיקרי בין הדוגמה האלג'יראית לדוגמה שלנו הוא כי מול הצרפתים לא התפתח לחץ בינלאומי ניכר, אלא כזה שהגיע מהתגברות החיכוך האלים. חיכוך שהסלים להרג נרחב ולמעשי טבח ברוטליים בשני הצדדים.

בהיעדר פיקוח בין-לאומי, לצרפתים לא היו שום עכבות הומניות ביחס לאוכלוסייה המקומית. טבח ועינויים היו נפוצים, והם הרגו כמה מאות אלפי מקומיים. מנגד, גם למתיישבים לא הייתה הגנה מתאימה, והמקומיים בצעו בהם מעשי טבח בסגנון השבעה באוקטובר על בסיס קבוע, בהם נשחטו, נשרפו ונאנסו אלפים רבים.

ככל הנראה לא נגיע לממדים אלו אצלנו, אבל מה שעתיד כן להיות דומה, זו הדרך בה הסכסוך עתיד להיפתר. זהו סכסוך שלא נפתר בהבנה שלווה ורציונלית, אלא במעשה הבגידה הבלתי נמנע שחוותה צרפת, ושאנו עתידים לחוות גם-כן – בגידת הימין בימין.

העלייה בעומס שייצר החיכוך קרעה את דעת הקהל הצרפתית, והובילה לניסיונות של הממשלה לפשרנות מול דרישות הטרוריסטים האלג'יראים. ניסיונות שחוללו מרד של גנרלים לאומניים בדרישה להתפטרות הממשלה ולמינויו של הגנרל דה-גול, משחרר פריז מהנאצים, שהנהיג את צרפת החופשית במלחמת העולם ופרש לכפרו.

מה שעתיד להיות דומה לדוגמה האלג'יראית זה הדרך בה הסכסוך עתיד להיפתר. לא בהבנה שלווה ורציונלית, אלא במעשה הבגידה הבלתי נמנע שחוותה צרפת, ושאנו עתידים לחוות גם – בגידת הימין בימין

דה-גול, שנתפס כאייקון לאומי וכבעל עמדה לאומית תקיפה נגד הכניעה לטרור, נראה בעיני מרבית הצרפתים כדמות המתאימה לדיכוי המרד. ואכן, דה-גול הסכים לקריאה, אבל בתנאי שיוענקו לו סמכויות נרחבות לניהול המשבר. תחת הלחץ האספה הלאומית הסכימה, ודה-גול הפך לראש הממשלה.

כך, הצעד הראשון בו נקט דה-גול היה חיסולו של משטר הרפובליקה הרביעית במשאל עם, ובניית רפובליקה חדשה, בדמות משטר נשיאותי חזק – הרפובליקה החמישית הקיימת עד היום.

מייד לאחר משאל העם, הצעד השני שלו היה בגידה מהירה וחדה בתומכיו וכניעה לדרישות העצמאות של אלג'יר, מהלך שהוביל למרד צבאי כושל נגדו בידי תומכיו מאתמול, לכמה ניסיונות התנקשות בחייו, והסתיים בהגליית קרוב למיליון מתיישבים (פייה-נואר) לצרפת.

כך היה בצרפת, וכך עתיד להיות גם אצלנו, לא השמאל יביא להקמת מדינה פלסטינית אלא בגידת הימין בימין, בהליך אותו כינה אריאל שרון בבגידתו שלו "מה שרואים מכאן לא רואים משם".

יש הרואים את טבח ה-7 באוקטובר כשינוי תמונת העולם, ושואלים כיצד נוכל לתת לפלסטינים "מתנה" שכזו למעשי הזוועה האלו. אולם השאלה האמיתית אינה כזו, אלא עד כמה אנחנו מוכנים להשיל את עקרונותינו לנוכח אותה גאות במחירים שאנו נאלץ לשלם עבור השמירה עליהם.

כך, הימין המשיחי עתיד ללא ספק לעמוד נדהם לנוכח מידת הפשרנות אותה מוכן הישראלי הממוצע לקבל כדי לחמוק מאותם מחירים גואים של נידוי עולמי, עלויות כלכליות ועומס הנטל הביטחוני, ולקבל על עצמו את הבלתי מתקבל על הדעת.

הימין המשיחי עתיד לעמוד נדהם לנוכח מידת הפשרנות אותה מוכן הישראלי הממוצע לקבל כדי לחמוק מהמחירים הגואים של נידוי עולמי, עלויות כלכליות ועומס הנטל הביטחוני – ולקבל על עצמו את הבלתי מתקבל על הדעת

סוף הטרגדיה ידוע, אך במציאות יש חיים גם אחרי הסוף. כך היה ביוון העתיקה, אשר לאחר ימי המשבר חוותה שגשוג והפכה לאם התרבות המערבית, וכך לדעתי יהיה גם כאן. אין לי ספק כי בתום המשבר העומד לפתחנו נדע להתאושש, וכל הנתונים קיימים כדי שבסופו של יום גם אנו נזכה לשגשוג ופריחה. אבל זה לא יקרה לפני שאותה טרגדיה יוונית בה אנו נמצאים תמצה את תוחלתה.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.