בעוד מספר ימים נציין כולנו 76 שנות תקומה למדינת ישראל. 79 שנים אחרי סיום המלחמה הנוראית ההיא. והשנה אירועי הזיכרון והעצמאות לא יהיו כבכל השנים.

אחרי שאולי חשבנו שראינו, שמענו, פגשנו הכל, הגיע ה-7 באוקטובר. יום נוראי, קשה, עצוב, מטלטל ומזעזע שעדיין מלווה אותנו. כבר למעלה מ-200 ימים שאנחנו בתוך מציאות שקשה בה לנשום, מציאות כואבת ובלתי נתפסת.

את אירועי הזיכרון, כבכל שנה, יפתח יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בלתי נמנע לחשוב על כל המושגים וההגדרות המלווים אותנו כחלק מזיכרון השואה, ומתערבבים כעת יחד עם אירועי אוקטובר האחרון. הרבה מזה הרגיש, ואולי עדיין, דומה מדי.

את אירועי הזיכרון, כבכל שנה, יפתח יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בלתי נמנע לחשוב על כל המושגים וההגדרות המלווים אותנו כחלק מזיכרון השואה, ומתערבבים כעת עם אירועי אוקטובר האחרון

כשלרגע עוצרים ומסתכלים על ניצולי השואה שעוד איתנו היום, ומאפשרים להם מקום לדבר ולשתף, חוזרים איתם לימים שהם עברו אז. שנים רבות של מלחמה קשה וארוכה, מחנות ריכוז, עבודה, והשמדה, עינויים קשים והתעללות ממושכת, אובדן ואבל על 6 מיליון שנרצחו ובהם יקיריהם. כעת מתעוררת בי שוב אותה ידיעה והבנה שהולכת איתי כל חיי הבוגרים – אסור לשכוח את מה שהיה. את מה שקרה. את מי שנרצח ובעיקר אסור לנו לשכוח את מי שעדיין כאן.

אסור שנשכח את אחרוני ניצולי השואה, אלו שעלו לישראל אחרי התופת והקימו פה את המדינה, שהפכו מקורבנות למייסדים, שלמרות הכל הקימו משפחות וקהילות, שהביאו איתם רוח חדשה ותשוקה, שהוכיחו כי את החוסן שלהם אי אפשר לשבור.

יש אתנו ניצולי שואה שבעקבות אירועי ה-7 באוקטובר הטראומה מהמלחמה ההיא חזרה אליהם ומצבם הנפשי התערער. ניצולי שואה שאיבדו בני משפחה בטבח הנורא, וכאלו ששכלו נכדים במהלך הלחימה בעזה, ובעיקר ניצולי שואה שהפכו שוב לניצולים מאירועי השבת השחורה ולפליטים בארצם.

ולמרות כל אלו, רוחם לא נשברת ותשוקתם לחיים קיימת, והכוח אותו הם מביאים איתם לכל אחד מאתנו, הוא השראה גדולה ומקור לחיזוק, קבלת אנרגיות ופרופורציות לחיים.

דווקא בימים הקשים האלה, בהם הכל כואב ועצוב, וכולנו עם משפחות החטופים והנופלים, עם פצועי המלחמה, עם המפונים שטרם חזרו לביתם – חשוב שנזכור שניצולי השואה עדיין אתנו כאן וזקוקים לנו, לכולנו. לאוזן קשבת, לחיבוק חם, למילה טובה על הגיבורים שהם, על התקומה שלהם שהביאה אותנו למדינה.

הם פה, חיים בינינו, מזדקנים מאוד, והשנים שעוד יהיו איתנו לא רבות. זהו דור הולך ונעלם. דור שחשוב שיזכה בשנים האלה לעוד קצת חום וחמלה, לעוד הוקרה, לעוד אזרחים במדינה שפשוט יגידו להם תודה.

יש ניצולי שואה שבעקבות ה-7 באוקטובר טראומת המלחמה ההיא חזרה אליהם ומצבם הנפשי התערער. יש שאיבדו בני משפחה בטבח הנורא, וכאלו ששכלו נכדים בלחימה, ויש ניצולי שואה שהפכו שוב לניצולים מאירועי השבת

נפוליאון אמר "עם שאין לו עבר, אין לו עתיד". ניצולי השואה הם התזכורת שלנו מאיפה באנו ואת מה שאסור לנו לעולם לשכוח. הם בסיס קיומנו, כשטוב וכשפחות טוב. וגם אם הכל חנוק וקשה לנו עכשיו, והקשב שלנו מוקצה כרגע למתרחש במציאות שסובבת אותנו, ניצולי השואה אתנו 365 ימים בשנה, ובכל 76 השנים האחרונות של תקומת המדינה, ולא רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. בואו נהיה שם עבורם, איתם. זה חשוב להם, זה חשוב לנו כחברה.

יעל זית, ילידת 1982, מצור יצחק. אמא ל-3 ונשואה ליסף. מנהלת מחלקת התנדבות וקהילה בקרן לרווחת נפגעי השואה מ-2022. לפני כן, התעסקה בניהול ופיתוח קהילות חינוך, נוער ומגזר ציבורי.