כשהתהלכנו בארץ, בתרמיל ובמקל

• העתק קישור

אחד הדברים שאני מתגעגע אליהם היא החירות להסתובב בחופשיות בכל מקום, בלי פחד. אני אוהב ללכת ברגל, וכמה מחוויות גיל ההתבגרות הכי יפות שלי בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים היו טיולי הליכה ברחבי הארץ, לבד ועם חברים וחברות.

גדלתי בירושלים ושוטטתי ימים שלמים ברחובותיה בכל מקום, גם במזרח העיר, בכל שעות היממה. יצאתי לטרקים של כמה ימים עם חבריי, תרמיל ושק"ש על הגב, בהרי ירושלים, מסביב לכנרת, בעמק החולה, נחלי הגולן, דיונות בערבה.

את הדרך לשם ובחזרה עשינו לפעמים בטרמפים. הנערות עמדו על הכביש ונופפו בידן כדי למשוך את הנהגים לעצור, ואנחנו, הנערים, עמדנו על המדרכה וקפצנו אחריהן לתוך האוטו. לרוב, לא היינו חמושים, גם כשהיינו חיילים בחופשה.

את הדרך עשינו בטרמפים. הנערות עמדו על הכביש ונופפו בידן כדי למשוך את הנהגים לעצור, ואנחנו, הנערים, עמדנו על המדרכה וקפצנו אחריהן לתוך האוטו. לרוב, לא היינו חמושים, גם כשהיינו חיילים בחופשה

השאלה האם זה מסוכן, לא עלתה כלל בדעתי, או בשיחות שעמן העברנו את הדרך. אימי סיפרה לי אחר כך שדאגה קצת, אבל אף אחד מההורים שלי ושל חבריי לא שקל לאסור עלינו לצאת. הרי גם הם טיילו כך בצעירותם.

השאננות הזאת לא הייתה שמורה רק לישראל שבתוך קו הירוק, אלא גם לשטחים הכבושים. כשהייתי בכיתה ג', אימי לקחה אותי לטיול הליכה עם חבריה מירושלים למנזר כרמיזן שליד הר גילה.

בכיתה ו' נסעתי עם אימי והחבר שלה לשופינג ובתי קפה ביריחו. הדודים שלי לקחו אותי לשוטט בקסבות של שכם וחברון. בגיל ההתבגרות טיילתי עם חברתי בשמורת עין פשחה במדבר יהודה, ועם חברים בערוץ נחל דרג'ה. המדבר לא הבחין בגבולות הפוליטיים הרעועים, וגם אנחנו לא.

קשה לקבוע אם, ועד כמה, תחושת הביטחון הזאת – שספגנו בטיולי בית הספר ותנועת הנוער – הייתה מבוססת על המציאות. בכרמיזן התרחש ב-1984 פיגוע בו נרצחו שני מטיילים ישראלים צעירים; פיגועים רבים נוספים אירעו בירושלים, בערבה וברבים מהמקומות שטיילתי בהם.

חדירות מחבלים היו מאז שנות החמישים, וירי טילים מאז שנות שישים. ובקבוקי תבערה על כלי רכב. היו גם מטיילים שנחטפו, נאנסו ונרצחו, גם בלי קשר למציאות הביטחונית. בניגוד למיתוסים נוסטלגיים, החיים בארץ לא היו שקטים ושלווים מעולם. אבל מה שאבד מאז, יותר מהביטחון עצמו, הוא בעיקר תחושת הביטחון.

כשהכדרוגל היה משחק נשמה

• העתק קישור

השנה היא 1993. אני בקושי בן 17, מוצא את עצמי משחק פתאום בהרכב הבוגרים של מכבי יפו יחד עם שחקנים שעד לפני כמה שנים ישבתי והערצתי מהיציע.

אצטדיון מכבי יבנה היה מפוצץ עד אפס מקום עם אוהדים שלא דילגו בקללות גם על אמא שלי. דקה 73 למשחק. כדור קרן. אני עולה לנגיחה כדי להרחיק את הכדור. גם השוער עולה יחד איתי אבל מאגרף לי את הראש במקום את הכדור.

אצטדיון מכבי יבנה היה מפוצץ עד אפס מקום עם אוהדים שלא דילגו בקללות גם על אמא שלי. דקה 73 למשחק. כדור קרן. אני עולה לנגיחה כדי להרחיק את הכדור. השוער אגרף לי את הראש במקום את הכדור

את המשחק הראשון שלי בקבוצה הבוגרת סיימתי בבית החולים. מהפציעה התאוששתי. אפילו בעיתון כתבו ש"הילדסהאין הצעיר לא אכזב" (הטעות במקור). הגורל של מכבי יפו היה, לעומת זאת, קצת פחות מזהיר.

במהלך שנות התשעים, הכסף הגדול התחיל להיכנס לכדורגל בישראל. מכבי יפו – שהייתה בנויה ביסודה בעיקר על הנאמנות והתמימות של פעם – לא התאימה לעידן הזה. היא הסתבכה די מהר בצרות כספיות מהן לא יצאה כבר. כמה שנים אחרי אותו משחק ביבנה, ואחרי כחמישים שנות פעילות – המועדון קרס כלכלית.

יחד איתו קרסה גם התמימות של הכדורגל ובכלל הספורט שהכרנו מישראל של פעם. זה שהיה מבוסס על קצת כסף אבל על המון לב, נשמה ובעיקר הרגשת שייכות לסמל והמועדון. הנאמנות לסמל התחלפה עם השנים בנאמנות לכסף. את השחקנים פחות מעניינת היום השאלה באיזו קבוצה לשחק אלא כמה יקבלו בה.

את דרכי במכבי יפו התחלתי בתחילת שנות השמונים כשחקן ואוהד צעיר. בתור ילד, כל שבת הקפדתי לנסוע עם אבי ז"ל לאצטדיון גאון האגדי שהיה הבית של הקבוצה. כמו בטקס קבוע לפני המשחק, ציפיתי תמיד להגעתו של "הרב של הבולגרים" ואחד מייסדי הקבוצה, אברמיקו בכר ז"ל. כילד, הוא היה מבחינתי אטרקציה: רב שמגיע רכוב על וספה עם "סירה" למשחקים בשבת.

כמו בטקס קבוע לפני המשחק, ציפיתי תמיד להגעתו של "הרב של הבולגרים" ואחד מייסדי הקבוצה, אברמיקו בכר ז"ל. כילד, הוא היה מבחינתי אטרקציה: רב שמגיע רכוב על וספה עם "סירה" למשחקים בשבת

"הרב אברמיקו" סיפר שעקר בידיו פרדס יבש כדי להקים עליו את המגרש של יפו – בעיקר כדי להציל מאות ילדים מהרחוב. הוא פסק שמותר להם לבוא לצפות איתו במשחקים של הקבוצה בשבת, העיקר שלא יסתובבו ברחובות וידרדרו לפשע. הוא הסכים לשלם על כך גם את המחיר, שלא יוכר בגלל זה כרב על ידי הרבנות הראשית עד יום מותו.

רגע לפני שנפרד מהעולם ביקש לפגוש בפעם האחרונה את הסמל הגדול של הקבוצה – מוצי ליאון. השניים נפרדו זה מזה בדמעות. ליאון – יחד עם צ'וצ'קו לוי, הרצל קביליו, משה אוננה ואחרים – היו שמות נרדפים למכבי יפו. אותם שחקנים שנתנו את הלב ואת הנשמה בשביל הסמל, והאוהדים החזירו להם בחזרה. חלקם זכיתי שיאמנו אותי. עד שהכסף הכריע את הרוח.

ב-28 ביולי 2009 עיריית תל אביב שלחה דחפורים והרסה סופית את אצטדיון גאון שהיה לי ולרבים כמו בית שני בילדות. אין סמלי יותר מזה, שממש בימים אלה מונחים יסודות לעוד פרויקט נדל"ני עמוס בבטון קר ומנוכר על חורבות האצטדיון שייצג רק עד לפני שלושים שנה את ההפך הגמור. הנה יוצא לדרך עוד פרויקט שנועד להעשיר בכמה מיליוני שקלים את בעלי ההון, ודורס את מה שנשאר מישראל התמימה של פעם.

כשהמילה "שלום" לא הייתה מוקצית

• העתק קישור

ב 19 בנובמבר 1977 אימי דרורה התיישבה בסלון מול הטלוויזיה ובכתה מהתרגשות. "כולם חייבים לראות את זה", היא אמרה מול התמונות שריצד בשחור לבן, במסך טלוויזיה של פעם.

הטלוויזיה, מורכבת מדפנות עץ, עמדה במקום מרכזי בסלון. בחזיתה כפתורים גדולים ופאנל עץ דקורטיבי עשוי פסים. בתמונה על המסך ראו מטוס נוסעים גדול ועליו הכיתוב Arab Republic Of Egypt וכשדלת המטוס נפתחה, יצא ממנו נשיא מצרים אנואר סאדאת, מלווה בפמליה, ונופף לשלום. בתחתית המדרגות שהוצמדו למטוס התגודדו ראשי המדינה, כשראש הממשלה מנחם בגין בראשם וטקס קבלת פנים נערך בשדה התעופה.

בתמונה על המסך ראו מטוס נוסעים גדול ועליו הכיתוב Arab Republic Of Egypt וכשדלת המטוס נפתחה, יצא ממנו נשיא מצרים אנואר סאדאת, מלווה בפמליה, ונופף לשלום

הייתי בת שש וראיתי את אמא בוכה בסלון, מהתרגשות. לימים היא סיפרה לי שלפני הביקור ההיסטורי היו בישראל מי שהזהירו שסאדאת רוקם מזימה מצרית ביטחונית נגד ישראל. אחרי הכול, רק ארבע שנים קודם לכן מלחמת יום הכיפורים קרעה לגזרים את הציבור הישראלי.

ארבעה ימים לפני נחיתת סאדאת, הרמטכ"ל מוטה גור הזהיר בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי הביקור הוא תרמית שנועדה לכסות על התקפה מצרית. שר הביטחון עזר וייצמן נזף ברמטכ"ל. אמא סיפרה לי שחלק מהאנשים (היא דיברה איתם ברחוב ובבניין, לא בנייד או ברשתות) היו משוכנעים שדלת המטוס תיפתח וטרוריסטים יקפצו החוצה וירססו את הנוכחים בירי.

אבל וייצמן ובגין לא היו שבויים בידיהם של קיצונים בני קיצונים. הם חצבו נתיב לפשרה ושלום. בגין ראה את החזון, האפשרויות, התקווה שכדאי לטעת בלב האנשים הפשוטים, אלה שיושבות ישיבה מזרחית על ספה כחולה עם קערית של פיצוחים ודמעות מלוחות יורדות כשהן רואות את השלום האפשרי, זה שיכול לבוא אחרי מלחמה קשה.

אני מתגעגעת למילה "שלום", למהלך פורץ דרך שמחלץ מדינה מדרך ללא מוצא, לימים של ציפייה שמסתיימים באירוע מכונן. לרגעים של חלום ואפשרות. לתחושה שבסוף מלחמה יש גם תקווה.

כשהשכונה הייתה מרכז העולם

• העתק קישור

רחוב שושנה החד-סטרי בשכונת קריית משה בירושלים נועד למעבר כלי רכב, אבל בשנות השישים של המאה הקודמת לא היו כלי רכב. כשהשכן שלנו קנה את הפיאט הראשונה, התאספה כמעט כל השכונה לצפות בפלא, והילדים ביקשו סיבוב על האוטומוביל.

רחוב שושנה החד-סטרי בשכונת קריית משה בירושלים נועד למעבר כלי רכב, אבל בשנות השישים של המאה הקודמת לא היו כלי רכב. כשהשכן שלנו קנה את הפיאט הראשונה, התאספה כמעט כל השכונה לצפות בפלא

בלי מכוניות, הרחוב הפך למגרש ארוך של משחקים שלא קיימים יותר – בעקר סטנגה וסף. סטנגה זה כדורגל עם כדור טניס. בניגוד למשחק הרגיל שבו בעיטה לקורה נחשבת להחמצה גדולה, כאן הכדור שפוגע באבנים שתוחמים את השער נחשב לשני גולים.

סף הוא משחק שבו כדורגל מנופח נזרק בקשת ממדרכה אחת לשנייה ואמור לפגוע בזווית הישרה שמחברת את שני חלקיה. אם הייתה עוברת פעם בחצי שעה איזו מכונית/אטרקציה, היו השחקנים מפנים לה את הכביש בלי חדווה.

הרחוב הוא תמצית השכונה של פעם שלא תהיה כאן יותר. עשרות נערים ונערות מכל העדות והשכבות בורחים מהדירות הצפופות ומתרוצצים ברחוב, ליד בית הספר וסביב המכולת השכונתית שגם הבעלים שלה, ברוך סימן טוב, היה תופעה ארכאית בפני עצמה, עולה חדש מפרס שלא הצליח להשתלט על החנות הקטנה והמבולגנת שלו וכמובן שלא על כמה ערסים שנהנו למרר את חייו.

בהשראת המערבונים של פעם התייחסנו למכולת כמו אל פאב עתיק בעיירה, זרקנו מטבע של לירה על הנירוסטה ודרשנו ויסקי, רק כדי לקבל קינלי תפוז.

בכל יום היינו משחקים כדורגל. ארבע שעות בכל יום. גם זה היה כדורגל של פעם. כדורגל עמודים. כדי להבקיע, אתה צריך לפגוע בעמוד שהחזיק את מבנה הסל.

הכדור היה עף תדיר מחוץ למגרש המאולתר. פעם הוא פגע בעוצמה במר גרינשטיין, שהייתה לו רפדיה בנחלת שבעה. גרינשטיין המבועת פרץ למגרש. "אני אמרוט לכם את האוזניים", צעק הרפד. גם נזיפות מהסוג הזה עברו מן העולם.

הכדור היה עף תדיר מחוץ למגרש המאולתר. פעם הוא פגע בעוצמה במר גרינשטיין, שהייתה לו רפדיה. גרינשטיין המבועת פרץ למגרש. "אני אמרוט לכם את האוזניים", צעק הרפד. גם נזיפות מהסוג הזה עברו מהעולם

רחוב שושנה הוא היום הרחוב המרכזי בקריית משה, שכונה שהפכה בינתיים לדתית-חרדית. הרחוב הצר מפוצץ באוטומובילים שחונים לאורכו. אין סטנגה, אין סף, אין כדורגל עמודים ואין בכלל ילדים שמסתובבים בחוץ.

אבד הקשר הבלתי אמצעי הפשוט, השיחות הישירות בין האנשים, הצעקות בין קבוצות הילדים, השריקות מתחת למרפסות. כל סוד הקסם הפשוט של פעם. קצת חבל לי על הילדים שאין להם חיים – סליחה, שכונה.

כשביקרנו ביריחו ושתינו גזוז פלסטיני

• העתק קישור

"כשתגיעו לפה בעוד כמה שנים, כל רצועת החוף כבר תיראה כמו הריביירה והישראלים יבואו ל'הכל כלול' במקום לנסוע לטורקיה". היזם דיבר בלהט. הוא הציג את הריזורט החדש בהתלהבות ששמורה לאיש עסקים שמדבר על פרויקט חייו.

השולחנות היו מלאים כל טוב, המלצרים המשיכו להזרים מנות והמארחים עשו הכול כדי שנרגיש רצויים. החלונות הגדולים פנו לים התיכון, והנוף הכחול-טורקיז נראה כל כך מוכר מהבית אבל גם כל כך שונה.

באוויר נשבו רוחות של אופטימיות: לא מזמן עברנו בשלום את באג 2000, מילניום חדש יצא לדרך ועזה נראתה כמי שעלתה על האוטוסטרדה לפריחה. אז נסענו לביקור.

באוויר נשבו רוחות של אופטימיות: לא מזמן עברנו בשלום את באג 2000, מילניום חדש יצא לדרך ועזה נראתה כמי שעלתה על האוטוסטרדה לפריחה. אז נסענו לביקור

זו הייתה הפעם היחידה בחיי שהצטרפתי למשהו שנראה כמו טיול מאורגן, עם לו"ז מדוקדק ואוטובוס שמסיע אותך ממקום למקום. בפעם הבאה, הובטח לי, אוכל להגיע לבד, אבל בינתיים זה אפשרי רק בקבוצות, מסיבות בירוקרטיות – במעבר ארז לא ידעו איך לאכול תיירים ישראלים שמבקשים לחצות את הגבול לעזה – ומסיבות ביטחוניות.

כולם כאן שמחים שהישראלים מגיעים לבקר, אמרו לנו המארחים העזתים. יש גם את הדתיים הקיצוניים – החמאס – שפחות רואים את זה בעין יפה, אבל הם לא יעזו לפגוע בכם כל עוד אנחנו מלווים אתכם. ואכן, במתחם הנופש "אל וואחה" (נווה מדבר), החמאסניקים נותרו מחוץ לגדר והסכסוך נראה כמו זיכרון רחוק.

בתפר שבין סוף המאה הקודמת לתחילת הנוכחית, בין הסכמי אוסלו לאינתיפאדה השנייה, היה חלון זמן קצר שבו, לרגע, אפשר היה לטעום מהמזרח התיכון החדש. בחושיי כנראה זיהיתי שמדובר בהזדמנות בלתי חוזרת להסתובב במרחב ולהרגיש כמו צרפתי שלוקח רכבת לספרד או להולנד. החלטתי שזה הזמן להיות תייר במרחב שבין הים לירדן, ויצאתי לדרך.

בתפר שבין סוף המאה הקודמת לתחילת הנוכחית, בין הסכמי אוסלו לאינתיפאדה השנייה, היה חלון זמן קצר שבו, לרגע, אפשר היה לטעום מהמזרח התיכון החדש

לעומת עזה, בערים הפלסטיניות בגדה אפשר היה להיות הרבה יותר ספונטניים. יחד עם הצלם משה שי נסענו ליום כיף ברמאללה. טיילנו ברחובות, עשינו קניות בשוק, אכלנו במסעדה נהדרת, החיים הטובים. לא הסתרנו לרגע את היותנו ישראלים, ובכל מקום התקבלנו בחיוך ובמאור פנים.

אחר כך הגיע תור יריחו. לשם כבר הרגשתי מספיק בטוח כדי לצרף את בת זוגי החדשה ואת אימי הלא צעירה. גם עיר התמרים קיבלה אותנו בחיבוק חמים. שתינו מיץ תמרהינדי וביקשנו לעלות ברכבל למנזר קרנטל – האטרקציה התיירותית המובילה של יריחו. זהו מנזר יווני-אורתודוקסי שנבנה לפני אלפיים שנה ושוכן על מצוק מרהיב בפאתי העיר.

כשהגענו למעלה המתינו לנו גזוז מתוק וקר, מסעדה מצוינת ואנשים אופטימיים שדיברו על שלום ועל תיירות כמפתח לקירוב לבבות. אחד מהם איבד את רגלו בעימות עם צה"ל, אך זה לא הפריע לו להאמין שאפשר להשאיר את הסכסוך מאחור ולפתוח דף חדש.

ברבע המאה שחלפה מאז אני נזכר מדי פעם בטיולים ההם, שערכנו בתפר בין סוף האלף הקודם לתחילת הנוכחי. לרגע קיבלנו הצצה לאיך חיינו כאן היו יכולים להיראות, לכל מה שהחמצנו. הפער בין הפוטנציאל למציאות המדממת שובר את הלב בכל פעם מחדש.

כשראש הממשלה הסתובב בחופשיות

• העתק קישור

בנובמבר 1995 הייתי כתב חדשות ותרבות של "קול ישראל". הסתובבתי עם "סוני" – הטייפ הנייד הנחשק, שאליו היה מחובר המיקרופון של רשת ב', הקלטתי קולות שבהמשך בושלו באולפן לכתבות של דקה וחצי ליומני החדשות והתרבות. כל הטכנולוגיה הזו היא אטלנטיס ששקעה במצולות: כתבי רדיו מקליטים ועורכים את כתבותיהם היום על הטלפונים הניידים שלהם, ומשגרים למערכת בווטסאפ.

בכובעי ככתב תרבות פגשתי באותו שבוע פעמיים, בתוך שלושה ימים, את ראש הממשלה יצחק רבין. מערכת התרבות שיבצה אותי לאירוע של "ילדי ימאהה" בתיאטרון הבימה, שאליו הגיעו לאה ויצחק רבין. בהפסקת האירוע, בחדר ה-VIP, ביקש ראש הממשלה מאשתו שתאשר לו לעזוב כי הזמן דוחק ויש לו עניינים על הראש. היא עשתה פרצוף אבל נשארה לשמוע לבדה את הגאונים הצעירים.

בהפסקת האירוע, בחדר ה-VIP, ביקש ראש הממשלה מאשתו שתאשר לו לעזוב כי הזמן דוחק ויש לו עניינים על הראש. היא עשתה פרצוף אבל נשארה לשמוע לבדה את הגאונים

יומיים לאחר מכן התקיים, אם הזיכרון לא מטעה אותי, טקס פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, בהיכל התרבות בתל אביב. הטקס התחיל ורבין איננו. המארגנים והקהל הפגינו סימני לחץ, וגם אני: בלי רבין, האייטם התרבותי יידחק לשוליים.

יצאתי מהאולם דרך הדלת הצדדית, הצמודה לבמה. בימים ההם עוד לא הייתה "כיכר התרבות", ולא היה חניון תת-קרקעי. החניון היה מעל הקרקע, בשטח שבין היכל התרבות להבימה.

גם תאורה נורמלית לא הייתה. החניון היה חשוך כמעט לגמרי. ומבעד לחשיכה, בקושי אפשר היה לראות חבורה מצומצמת במיוחד, ארבעה או חמישה אנשים בקושי, צועדים לכיוון ההיכל. זיהיתי את רבין לפי הנצנוץ של הסיגריה וצעדתי לעברם. היו שם ראש הממשלה, יועצת התקשורת שלו ועוד עוזר צעיר, ומאבטח אחד, אולי שניים. הם חצו את החניון באלכסון לכיוון הכניסה להיכל התרבות.

באתי לקראתם, הושטתי את המיקרופון של הסוני, ואמרתי – "אדוני ראש הממשלה, אפשר לשאול..", אך רבין קטע אותי. "אני לא מתראיין", אמר באיטיות בקול הבריטון העמוק שלו, והחווה בידו תנועה שאי אפשר לטעות בה. אלה היו המילים היחידות שרבין דיבר אליי אי פעם.

באתי לקראתם, הושטתי את המיקרופון ואמרתי – "אדוני ראש הממשלה, אפשר לשאול..", אך רבין קטע אותי. "אני לא מתראיין", אמר באיטיות בקול הבריטון העמוק שלו, והחווה בתנועה שאי אפשר לטעות בה

רבין נכנס לאולם היכל התרבות מאותה דלת צדדית שלצד הבמה, והתקבל בתשואות רמות. זה היה קהל ביתי, לא היה בכך צל של ספק. מנחה הטקס, מני פאר, הזמין אותו מייד אל הבמה, ותוך שהקהל עומד ומוחא קצובות, ראש הממשלה עלה לברך. ישבתי בשורה הראשונה והקלטתי את הדברים עם ה"סוני", כשהמיקרופון מכוון אל עבר הרמקולים.

רבין היה נבוך אל מול התשואות ומחיאות הכפיים, אמר כמה מילים קצרות, וסיים כשאמר (אני מצטט מהזיכרון): "ועכשיו תסלחו לי שאני לא נשאר, אני חייב ללכת לפגוש איזה אמריקאי אחד". הקהל צחק.

האמריקאי היה השליח המיוחד דניס רוס, והפגישה הייתה בעניין המשא ומתן העקיף שנוהל באותם ימים עם שליט סוריה, חאפז אסד.

ימים אחדים לאחר מכן, במוצאי שבת, רבין נרצח.

כשהשדות היו פתוחים, לפני שקניונים השתלטו עליהם

• העתק קישור

במקום שבו ניצב היום קניון רמת אביב, היה עד אמצע שנות התשעים שדה בור. סתם שטח פתוח עזוב, אפילו עבור חנייה לא לקחו שם תשלום, כי לא הייתה אז מצוקת חנייה. זה היה לוקיישן אידאלי לשבע דקות בגן עדן בשישי בערב, למדורות ל"ג בעומר ודרך שחותכים דרכה. הייתה שם שלולית חורף, משהו שנראה אז טבעי והיום הפך לנדיר שבנדירים.

ראשנים שהפכו לקרפדות וצפרדעים שגשגו שם בחורף והתחפרו בקרקע הלחה בקיץ. אחד מחבריי חשב שיוכל לחצות את השלולית באופניים ומהר מאוד מצא את עצמו שקוע עמוק בבוץ ובמים. החילוץ היה ממושך ומלוכלך.

באותו זמן השדה הזה היה חסר משמעות עבורנו, בטוח שהרבה פחות מקניון איילון ברמת גן, שביקור בו היה הרבה יותר מסעיר. כל השנים ידענו על משפחה אחת, שילדיה היו חברים שלנו ובאותו גיל פחות או יותר, ושיש להם זכויות בשדה היקר הזה, כי סבא שלהם עשה פעם את עסקת חייו כשקנה שם חלק.

כל השנים ידענו על משפחה אחת, שילדיה היו חברים שלנו ובאותו גיל פחות או יותר, ושיש להם זכויות בשדה היקר הזה, כי סבא שלהם עשה פעם את עסקת חייו כשקנה שם חלק

היה ברור שחשרת הפיתוח מאיימת על השדה ושתיכף יהפוך לקניון. התושבים ניסו להתנגד בטענות נימב"י קלאסיות, אבל לא באמת היה סיכוי שפיסת הקרקע הזאת תישאר סתם שטח מת שהיה מרחב המחייה שלנו. ואכן, באמצע שנות התשעים התחילו העבודות להקמת הקניון של "אפריקה ישראל", שעם כל הכבוד למותגים הנוצצים שנמכרו בו, לא ממש היה לנו מה לחפש בו וחיסל פיסת ילדות מתוקה.

כמו השדה שהפך לקניון, היו אז עוד שטחים פתוחים או אפורים בסביבה, כאלה שיכולת להסתובב בהם שעות בלי שלהורים יהיה מושג איפה אנחנו. מדי פעם הגענו לשיח' מוניס כדי לתצפת על הסרטים הכחולים בדרייב אין. בשכונה הקדומה הזאת היו ערבים ויהודים שגרו בבתים צמודי קרקע וגם הם התפנו בתחילת שנות האלפיים. למי שגדל ברמת אביב בשנות השישים, גם האוניברסיטה עצמה הייתה רק גבעות שפורחות באביב ומלאות קוצים בקיץ.

רמת אביב הייתה שכונה חמודה באותן שנים, שכונה שלא שמורה לנחלת המבוססים בלבד. גרו שם שני ראשי ממשלה אבל לא סגרו בשבילם רחובות, גם לא בזמן ההפגנות הגדולות נגד אוסלו. יכולת לראות אחד מהם צועד לשחק טניס בקאנטרי בשבת ואשתו של השני הייתה קונה בסופר השכונתי. בחלק מלילות הקיץ שיחקנו חתול ועכבר עם המאבטחים שלהם שלא אהבו שנערים עושים שטויות בלילה.

בדקנו את הגבולות בכל הכיוונים. בכל יום בצוהריים ירדתי עם הכלב מבית הלוחם באפקה לאיפה שהיום עוברים נתיבי איילון. קשה להאמין, אבל עורק התחבורה הראשי של ישראל עדיין לא היה סלול בחלק שבין רוקח לגלילות. היו שם מטעי פקאן ופרדסים ופסי רכבת שתמיד פחדתי לחצות. היום השטח הזה הוא פקק מתמשך שצר מלהכיל את כל המכוניות ועומד לקבל גם מסילה רביעית בקרוב.

לא רחוק מנחל איילון, הייתי מטייל עם הכלב או רץ בשטח שמצפון לרמת אביב ג' בואכה גלילות, מתקרב למערות הקבורה העתיקות שיש שם ובורח – מהעטלפים ואלוהים יודע מה עוד שחששתי שיהיה בפנים.

לא רחוק מנחל איילון, הייתי מטייל עם הכלב או רץ בשטח שמצפון לרמת אביב ג' בואכה גלילות, מתקרב למערות הקבורה העתיקות שיש שם ובורח – מהעטלפים ואלוהים יודע מה עוד שחששתי שיהיה בפנים

בשדות האלה גם קברתי את הרועה גרמני שבילה איתי את כל שעות השוטטות בשטחים הפתוחים, בתקווה שדחפורים לא יגיעו לנקודה הזאת לעולם. לפני שבועיים חזרתי לשם פעם נוספת, הפעם כדי לקבור חתולה שהרדמתי אצל הווטרינר. מה שהיה סתם שטח פתוח, נחשב היום לשמורת טבע יקרת ערך, עם תיוג תכנוני של "פארק אקולוגי", שהלוואי שיישאר כמו שהוא.

כשהייתה גאווה להיות ליכודניק

• העתק קישור

שנת 1984. אני בגן חובה, אבל יכול להסתובב למטה עם חברים. בכל בית יש מסך אחד גדול בסלון ואולי מסך שחור לבן בחדר שינה של ההורים. חם.

אנחנו לא בגן, זה אולי יום חופש. כמה חברים עומדים בחצר ובחור עם אופניים עוצר לידנו. "תגידו", הוא אומר – אז זה היה לגיטימי לדבר עם בני 5 ברחוב – "רוצים כובעים?" אם אנחנו רוצים. ברור שאנחנו רוצים! איזה ילד לא ירצה כובע, או כל דבר אחר, בחינם מבן אדם זר.

משראה האיש המסתורי שאנחנו בעניין, הוא הוציא קרטונים משקית שהייתה על סבל האופניים שלו ושלף מצחייה לכל אחד מאיתנו, ששם אותה על הראש. עמדנו זקופים בגאווה עם המצחיות, אמרנו תודה (אז זה היה מקובל), האיש נסע ואחד החברים שלי אמר לי בעיניים נוצצות "נכון שהוא היה איש טוב?"

אחרי ההתרגשות הגדולה נפרדנו, וכל אחד עלה הביתה, לארוחת צהריים או להסתכל על מכונת הכביסה. בדרך הראיתי להורים במטבח בשמחה את המתנה שקיבלתי מחסיד אומות העולם למטה, הקוסם באופניים – ואבא שלי היה המום: הילד ירד לשחק וחזר עם כובע של מפלגת המערך.

בדרך הראיתי להורים במטבח בשמחה את המתנה שקיבלתי מחסיד אומות העולם למטה, הקוסם באופניים – ואבא שלי היה המום: הילד ירד לשחק וחזר עם כובע של מפלגת המערך

"אנחנו ליכודניקים!", אבא רשף, ולאחר שחזר לנשום גער: "אתה, ליכודניק!"

אז זה מה שאני. כאילו, מי ידע, כן? אני בן 5. איזו מעמסה. תיכף הוא גם יגיד שאני מזרחי. אני לא יודע אם בכיתי, אני לא זוכר אם היו צעקות, בטוח לא הבנתי שיש בקרוב בחירות, או מה זה, אבל היה ברור לי שזה חשוב, לא חבשתי יותר את מצחיית הקרטון, ותמיד זכרתי שאני ליכודניק, לפחות עד ששטפו לי את המוח בנוער העובד.

כשבסוף כל רחוב היה פרדס

• העתק קישור

רחובות של ילדותי נבדלה מאחיותיה ושכנותיה, כמו נס ציונה וראשון לציון, בזכות שתי פנינות זוהרות: האחת הייתה מכון ויצמן שנותר אי של שפיות מתמדת, סגסוגת נדירה של מדע וקדמה. השנייה הייתה הפרדסים. בכל מקום שהלכת, נתקלת בהם. הם היו הבאפר בין השכונות, השביל המקצר אל הבית, והמקום שאליו מתגנבים כשרוצים קצת שקט.

כמובן, בהתאם לאפקט הפחד הטיפוסי של שנות השמונים (חטיפה של ילדים שנעלמו פתאום) – עם רדת החשיכה עטה הפרדס מראה שחור ומאיים, והאימהות הזהירו אותנו שאולי מסתתרים שם מחבלים ולכן אסור בתכלית האיסור לקצר דרכו.

גרנו בשכונה מבודדת, שבינה לבין השכונות האחרות הפרידו כ-600 מטרים של רצועת פרדסים, שאז נראתה לנו המון. את השביל הזה עברתי פעמיים בשבוע ברגל בדרך למורה לפסנתר שגרה בסופו. ליד הבית של הוריי נגמר הכביש והתחיל פרדס הקלמנטינות המפורסם של הזוג מגד. המגדים הקשישים (בני 40 נחשבו בעינינו חצי רגל בקבר) מכרו לתושבי השכונה קלמנטינות טריות ישר מהעץ.

ליד הבית של הוריי נגמר הכביש והתחיל פרדס הקלמנטינות המפורסם של הזוג מגד. המגדים הקשישים (בני 40 נחשבו בעינינו חצי רגל בקבר) מכרו לתושבי השכונה קלמנטינות טריות ישר מהעץ

הם לא היו נחמדים במיוחד, המגדים – ללמדנו שגם לזוהרה של הנוסטלגיה יש גבולות – והאופן שבו מדדו קילוגרמים של קלמנטינות באמצעות דלי ישן עם חורים נראה לי, אפילו אז, קרתני במקצת. נדמה לי שאפילו בתור ילד תהיתי מה הבעיה שלהם להשתמש במשקל.

שלא לדבר על זה שבניגוד לתפוחי הזהב המנצנצים באור יקרות, קלמנטינות תמיד נחשבו בעיניי פרי הדר נחות ובלתי נסבל, עם גרעינים שאי אפשר לחלץ וקליפה פנימית מיותרת לחלוטין.

אבל הפרדס של המגדים שימש אכסניה לספורט ייחודי: היינו זורקים אבן פנימה והכלבה ליידי הייתה מבצעת קפיצה להטוטנית בעקבותיה וצוללת פנימה אל תוך מה שנראה כמו חצי-תהום (ובחישוב ריאלי כנראה מדרגה של בערך מטר). הפעילות הזאת החזיקה אותנו שעות, ומשום מה גם את ליידי.

בשבתות היינו מטיילים עם החבר'ה מהכיתה לתוך הפרדסים, והחכמולוג התורן (שלמרבה התדהמה לא היה בהכרח אני) לימד אותנו שעל פי כלל כלשהו במשנה מותר להרבות צימאון ורעב מתפוזים על העץ במקום, אך אסור לקחת הביתה. הוא אמר את זה בביטחון מוחלט, וזכה להנהון מכמה נערות ידעניות, ולפיכך איש לא טרח לבדוק אם הוא צודק.

האגדה המשפחתית מספרת שהציעו לסבא חיים לרכוש במחיר נמוך במיוחד דונם בחולות קיסריה, הרבה מאד זמן לפני עידן ביבי וג'יימס פאקר. סבא שאל אם אפשר לגדל שם תפוזי שמוטי, וכשנענה בשלילה החליט לוותר על העסקה. כי מה הוא צריך חלקה של חור בחולות האלה?

כשהציעו לסבא חיים לרכוש במחיר נמוך במיוחד דונם בחולות קיסריה, הרבה מאד זמן לפני עידן ביבי וג'יימס פאקר. סבא שאל אם אפשר לגדל שם תפוזי שמוטי, וכשנענה בשלילה החליט לוותר על העסקה

ברחובות החליפו את מרבית הפרדסים שכונות ועוד שכונות ועוד שכונות. לפעמים, כשאני עובר עם המכונית בין הקוטג'ים והבניינים, אני מחפש את הכביש עם ה-600 מטרים העצומים. וכשאני לא מוצא אותו, אני מנסה לעצום עיניים ולדמיין איך הוא נראה ועד איזה אופק באמת השתרע.

כשהפועל שיחקה בקטמון ובית"ר בימק"א

• העתק קישור

גדלתי בשיכון רכבת בדרום ירושלים. קרית יובל של פעם הייתה מלאה בזוגות צעירים. כניסה ב', קומה 4, דלת ראשונה מימין. בקומה הראשונה גרו אלי ותמי בורוכוב. כדורגל היה הדבק של הילדים בשכונה – כל אחר הצהריים היינו מתקבצים במגרש החנייה המשופע ברחוב חיים חביב. שני אבנים מסמנות את השער ויאללה, יש משחק.

מושאי ההערצה היו מחולקים בין צהוב לאדום: אלי בן רימוז', חיים לוין מהצד האדום של ירושלים, הפועל; ויקטור לוי, אורי מלמיליאן, דני נוימן  – שוקולד מנטה מסטיק – מהצד הצהוב, בית"ר. אני הייתי באמצע, סוג של חסר זהות ושיוך ספורטיביים.  כיאה לילד סנדוויץ', תמיד בין שני קטבים, תמיד לא מחליט למי הוא קרוב יותר, לאחות הבוגרת או לאח הקטן.

אבל אז נפל דבר ראשון. הימים אמצע שנות השבעים, הפועל עוד שיחקה בקטמון ובית"ר בימק"א. אז, בימי התום והאופוריה שאחרי ששת הימים, עוד חגגו בירושלים – ובכרטיס למשחק כדורגל ניתן היה להכניס שניים, אב וילד/ה.

אלה הימים שאת הכרטיס היו מוכרים דרך חור בקיר: מכניסים כסף ויד אלמונית הושיטה כרטיס עם ספח לקריעה. החור בקיר לא קיים יותר, החליפה אותו אפליקציה שגורמת לחור בכיס.

אלא שלאלי בורכוב מקומה 1 יש רק בנות והוא היה בבעיה: אף אחת מהן לא אהבה כדורגל, בטח לא כמו שאלי אהב את הפועל ירושלים.

אלה הימים שאת הכרטיס היו מוכרים דרך חור בקיר: מכניסים כסף ויד אלמונית הושיטה כרטיס עם ספח. החור בקיר לא קיים יותר, החליפה אותו אפליקציה שגורמת לחור בכיס

אני לא אשכח את השבת הראשונה שלי בקטמון, צמוד לגדר ליד דגל הקרן בצד המערבי של האצטדיון. לדעתי זו הייתה הפועל יהוד ששיחקה שם. אין לי מושג מה הייתה תוצאת המשחק אבל יש לי מושג מה הייתה השפעת המשחק: הפכתי לאוהד הפועל ירושלים. זהו, בחרתי והכרזתי.

אני מודה שמאז הקשר שלי לקבוצה ולירושלים התרופף, ביחס ישיר למעמד הביניים החילוני שכבר לא קיים בעיר הבירה. את קטמון וימק"א החליפו מתחמי דירות יוקרתיים, שהשפה המדוברת בהם היא לאו דווקא עברית. הפועל נכנסה לכמה עשורים של דשדוש, עולה ויורדת ליגה, נקנית ונמכרת לבעלי אינטרס.

היום, כמו הפילם של פעם, הפועל היא הפוזיטיב ובית"ר היא הנגטיב. הפועל יציבה, בית"ר עוברת ידיים, לא מפסיקה להיטלטל. קבוצה שנשיאים, ראשי ממשלה ושרי ביטחון לשעבר מאסו בה.

אפשר להפליג מכאן גם הלאה לפוליטיקה, לתופעה החברתית שכל אחת מהקבוצות מייצגת, אבל זה ארוך ואמוציונאלי. לכן אסכם זאת כך: הפועל ירושלים היא סיפור של התחדשות. מודל שבו הדור הצעיר מאס בסיאוב של הדור הישן, לקח אחריות ועשה דבר.

כל קשר בין הדברים הללו למציאות הפוליטית העכשווית על דעת הקורא בלבד.

כשהמורה הקריאה סיפורי אגדות

• העתק קישור

דמותה של רבקה הקטנה תפחה בדמיוני לממדים מיתיים. במרוצת השנים ייחסתי להשפעתה עליי תובנות מאוחרות, בחירות קריירה והחלטות משנות חיים. כה גדולה הייתה רבקה הקטנה שצמחה בזיכרונותיי, שבשלב מסוים התחלתי להטיל ספק ולתהות האם יש בכלל קשר בינה לבין רבקה הקטנה שהייתה באמת.

רבקה הקטנה הייתה מורה מחליפה בבית הספר ויצמן בקריית מוצקין. לפעמים קראנו לה מאחורי הגב "רבקה הגמדה" וצחקקנו ברשעות של תלמידי כיתה א'. טוב, לא ידענו אז מה זה פוליטיקלי קורקט. וגם היינו קטנים, בני שש-שבע-שמונה. תלמידים בכיתות הנמוכות של בית ספר יסודי, בפריפריה הישראלית הנידחת של שנות השבעים, שהייתה כה מנותקת מהעולם, שבאותה מידה יכלה להתקיים על הירח.

רבקה הקטנה הייתה מורה מחליפה בבית הספר ויצמן בקריית מוצקין. לפעמים קראנו לה מאחורי הגב "רבקה הגמדה" וצחקקנו ברשעות של תלמידי כיתה א'. טוב, לא ידענו אז מה זה פוליטיקלי קורקט

רבקה הקטנה הייתה המורה למשימות מיוחדות, שנשלחה לכיתה שלנו בכל פעם שאחת המורות הקבועות חלתה (היו לנו גם מורים – להתעמלות, מלאכה ומוזיקה – אבל אותם רבקה הקטנה לא החליפה. רק את מחנכות הכיתה, שהיו כולן מורות).

בסרט הנוסטלגי שהוקרן מאז שוב ושוב בדרייב-אין של זכרונותיי (אווירה של "סינמה פרדיסו", כולל פס הקול של אניו מוריקונה ברקע), רבקה הקטנה (שהייתה ממש פצפונת) נכנסת לכיתה ואני מרגיש מייד איך הלב שלי מתרחב לעומתה ועיניי מתערפלות מהתרגשות. והכיתה כולה איתי. גואה בהתרגשות ובאסירות תודה.

ורבקה הקטנה מוציאה מתיקה ספר, מתיישבת בנחת על כיסא המורה, מרימה אלינו את מבטה ואומרת בשקט: "המורה שלכם חולה הבוקר. אני אחליף אותה ואספר לכם סיפור. אם לא תפריעו, נגמור אותו עד סוף היום".

הס בכיתה. דממה נדירה. רבקה הקטנה מגוללת את הרפתקאותיו של ג'ק המטפס על אפון הפלא ומצליח להערים (ולבסוף גם להרוג) את הענק הרשע שטורף ילדים. ורבקה הקטנה מספרת בשקט אך בהטעמה. הרגעים המפחידים מקפיאי דם. כשג'ק מצליח להימלט ברגע האחרון מהענק הקניבל, אנחנו מתנשמים במהירות מרוב אימה, כאילו הענק רודף אחרינו.

כל הדמויות בסיפור קמות לתחייה במילותיה. וכל התלמידים – כולל המופרע של הכיתה, שבכלל היה צריך להיות בכיתה טיפולית או להישאר כיתה, אבל אבא שלו מכיר את ראש העיר אז מוותרים לו – שקטים, מרוכזים, עוקבים כמהופנטים אחרי הסיפור הסוחף.

שנים רבות אחר כך, בסשנים פסיכולוגיים ארוכים (ויקרים להחריד), ניסיתי להבין למה סיפור "ג'ק ואפון הפלא" נצרב בי כל כך. ולמה דווקא המורה המחליפה הקטנה – שמעולם לא הייתה המורה שלי באמת – הותירה בי חותם יותר מכל המורים והמורות שלימדו אותי ביסודי. ביחד.

שנים רבות אחר כך, בסשנים פסיכולוגיים ארוכים (ויקרים להחריד), ניסיתי להבין למה דווקא המורה המחליפה הקטנה – שלא הייתה המורה שלי באמת – הותירה בי חותם יותר מכל המורים והמורות שלימדו אותי

הפסיכולוג העלה את האפשרות שבגלל שייעדתי את עצמי עם השנים להיות מספר סיפורים – כותב, עיתונאי, תסריטאי – אולי המצאתי לעצמי מין דמות גדולה מהחיים כזו בילדות, שהראתה לי את הדרך. אולי רבקה הקטנה הייתה לא רק מורה מחליפה, אלא גם קצת חברה דמיונית.

זו לא נשמעה לי תיאוריה מופרכת.

ואז, לפני שבע שנים החלו לצוץ ברשת קבוצות של "זיכרונות ילדות", כולל קבוצה תוססת של "זיכרונות ילדות מקריית מוצקין". רוב הזמן העסק היה טרחני למדי, עם פוסטים בנוסח "מי זוכר את כרמי השרת?" ואז עשרות תגובות של "אני", "אני!" ו"בטח שאני!!!".

ואז מישהו שאל "מי זוכר את רבקה הקטנה" ועשרות יוצאי קריית מוצקין, בגילאים שונים, ממקומות שונים בארץ ובעולם החלו להשתפך ולספר איך המורה המחליפה הקטנה האירה עבורם את שנות בית הספר היסודי. איך היא השפיעה על חייהם. איך הסיפורים שסיפרה הפכו אותם למי שנהיו.

ואז מישהו שאל "מי זוכר את רבקה הקטנה" ועשרות יוצאי קריית מוצקין החלו להשתפך ולספר איך המורה המחליפה הקטנה האירה עבורם את שנות בית הספר היסודי. איך היא השפיעה על חייהם

אל השיחה הנרגשת הצטרפו בני משפחתה של רבקה הקטנה. וכך התברר שהסרט שהרצתי בדמיוני כל השנים היה בכלל סרט תיעודי, שלגיבורה שלו קוראים רבקה שולדברג, ושב-2017 היא כבר הייתה מבוגרת מאוד וחולה. ילדיה ונכדיה, שנכנסו לקבוצת הפייסבוק, הבטיחו לספר לה איזו התרגשות התעוררה סביבה, ובכמה אנשים היא נגעה.

כעבור כמה ימים העלתה בתה את תמונת החתונה של "רבקה הקטנה מבית הספר ויצמן. המורה המחליפה שכל כך אהבתם".

ארבע שנים אחר כך, היא העלתה גם מודעת אבל. רבקה הקטנה מתה. אבל אומרים שליד המצבה שלה בחלקת קריית מוצקים בתל רגב, צומח אפון, שבלילות אפשר לטפס עליו עד השמיים.