לעמיעד לפידות יש נטייה ליצור מקומות שלא דומים לשום דבר שהיה כאן קודם. לפני כ־20 שנה, אחרי שסיים חוזה כקצין בחיל הים והחליט שהמשימה שלו היא להעלות את העולם על המסלול הירוק, הוא בנה בכרם מהר"ל בית מקסים לו ולמשפחתו על בסיס מכולה ישנה של צים. בלי בטון, עם שכבת בידוד מלבני בוץ שיצר במו ידיו בעזרת חברים.

התחנה הבאה הייתה טירת הכרמל, שם התיישב עם בני ביתו בדירת שיכון ישנה. חצר הבניין הפכה עד מהרה לגינה קהילתית ובפאתיה הוצב מכל הביוגז הראשון בארץ בבניין משותף. השכנים השליכו לתוכו שאריות מזון שהפכו לגז בישול שזרם לכיריים שלהם. ועכשיו – חוות "גוונים".

מסביב יהום הסער, חדשות רעות נוחתות בלי הפסקה מכל פינה של המדינה, אבל בפאתי כרם מהר"ל שבמורדות הכרמל שולטת השלווה. שמש חורף אחרונה מלטפת את ערוגות הרוקט והחסה; סוכריות השרי האדומות כבר ממתינות בארגז העץ.

המטרה של לפידות בתחנה הזו, כמו בתחנות הקודמות: לייצר מודל שניתן לחקות אותו. להציע נוסחה שיכולה להיות התרופה לתחלואים של החקלאות והכלכלה הישראלית

השדה מפיק כמויות נדיבות של ירקות מכל הסוגים, אבל לא פחות מכך הוא משרה תחושה של מרחב מרפא. וזו בדיוק המטרה של לפידות בתחנה הזו, כמו בתחנות הקודמות: לייצר מודל שניתן לחקות אותו. להציע נוסחה שיכולה להיות התרופה לתחלואים של החקלאות והכלכלה הישראלית, ועל הדרך לאחות את הנפש הקרועה של כולנו.

"לפני שנתיים בא אליי אלעד בן יצחק, איש נהדר שתורם המון לסביבה", מספר לפידות, "הוא סיפר שקנה פה משק ואמר, 'יש לי 15 דונם, מה כדאי לעשות איתם?' אמרתי לו שאפשר לעשות חקלאות רגילה, אבל מה שאני מציע זה ליצור מודל של חקלאות בת קיימא.

"בעבר גידלו פה חיטה ואחר כך השטח עמד כמה שנים כשדה בור וזה טוב כי האדמה התנקתה מכל הרעלים והריסוסים. עשינו בכמה מקומות בדיקות לאדמה ולצמחים והכל נקי. רשמית כדי להיות מוכרים כאורגניים אנחנו צריכים לחכות שלוש שנים אבל בפועל אנחנו כבר שם".

"בכל שנה מפלס הקרקעות הפוריות בישראל יורד בארבעה מילימטרים. אובדן הקרקעות זו הבעיה הסביבתית הכי חמורה שלא מדברים עליה. יש חוקים שפועלים בחורש הטבעי שאני רוצה להעתיק לחלקה החקלאית המסחרית"

מה זה חקלאות בת קיימא?
"הרעיון הוא ליצור מודל של חקלאות שלוקחת את הערכים של החורש הטבעי ומיישמת אותם בחלקה חקלאית מסחרית. כשאני מסתכל על חלקות חקלאיות רגילות אני רואה שורות של צמחים שכולם אותו דבר וביניהם מדבר.

"ואז כשיורד גשם האדמה נשטפת וכשיש רוח היא נסחפת ועל כל קילו מזון שאנחנו מייצרים אנחנו מפסידים שלושה קילו של אדמה פורייה. בכל שנה מפלס הקרקעות הפוריות בישראל יורד בארבעה מילימטרים. אובדן הקרקעות זו הבעיה הסביבתית הכי חמורה שלא מדברים עליה.

מבט על חוות "גוונים", 2024 (צילום: אביב לביא)

"תסתכל על הגבעה הנהדרת שמולנו", לפידות מצביע על המדרון המיוער של הכרמל המתנשא מעבר לקצה החלקה. "כשאני מסתכל על החורש הטבעי הזה אני רואה בלגן של צמחים גבוהים ונמוכים, גדולים וקטנים, רב שנתיים וחד שנתיים, אף אחד לא מטפל, לא דואג, לא משקה – ובכל זאת זה תמיד ירוק, אין מחלות ומזיקים ויש תוצרת.

"זה שופע. מישהו אוכל את זה. יש חוקים שפועלים בחורש הטבעי שאני רוצה להעתיק לחלקה החקלאית המסחרית".

"כשהעלים נושרים ונחים על הקרקע הם נערמים ואז אלה שלמטה מתחילים להתפרק ונוצר קומפוסט שהמקור שלו הוא עלים וענפים ולא קומפוסט מזבל של פרות או עופות"

 איזה חוקים?
"למשל שכשהעלים נושרים ונחים על הקרקע הם נערמים ואז אלה שלמטה מתחילים להתפרק ונוצר קומפוסט שהמקור שלו הוא עלים וענפים ולא קומפוסט מזבל של פרות או עופות כמו שמפזרים בחלקות חקלאיות.

"אצלנו הקומפוסט הוא 100% ממקור צמחי. הוועד המקומי והקהילה של היישוב נרתמו, אנחנו מקבלים את פסולת הגזם מהגינות והחצרות שלהם. עם הקומפוסט הזה מדשנים את הירקות והצמחים. זה הדבר הכי בריא לאדמה – בלי דשנים כימיים שמחלחלים למי התהום ומזהמים אותם.

עגבניות שרי בחוות "גוונים", 2024 (צילום: אביב לביא)

"כדי לשמור על האדמה אני לא אשתול באותה ערוגה עוד פעם ועוד פעם את אותו גידול, כי כל צמח לוקח משהו מהאדמה ונותן משהו וצריך ליצור תחלופה וגיוון. הערוגות פונות לכיוון דרום כדי שהכול יקבל שמש. כמו שאפשר לראות, הירקות מאושרים".

קשה להתווכח עם שביעות הרצון של הירקות. המגוון מסחרר. על שטח קטן גדלים סלרי וחסה ערבית, חסה אדומה ובצל ירוק, שמיר ופטרוזיליה, מנגולד ותרד, רוקט וחצילים, בטטות ועגבניות.

בשלב הבא הכוונה היא להתרחב לתחום הפירות: גויאבה וקלמנטינה, חרוב, צימוק יפני, תות, פקאן, אגוזי מלך. עוד אנחנו מדברים ואל החווה מגיעות שתי קיבוצניקיות מנווה ים שרוכשות סל מלא ירקות ועלים

בשלב הבא הכוונה היא להתרחב לתחום הפירות: גויאבה וקלמנטינה, חרוב, צימוק יפני, תות, פקאן, אגוזי מלך. עוד אנחנו מדברים ואל החווה מגיעות שתי קיבוצניקיות מנווה ים שרוכשות סל מלא ירקות ועלים ישר מהערוגה. הן לא היחידות שמגיעות לכאן בימי חמישי כדי לרכוש מתוצרת החווה.

השתכנעתי: מקסים פה, בריא פה וממש טעים. אבל האם זה כלכלי? הטענה העיקרית היא שחקלאות כזו לא יכולה להאכיל את העולם. שבלי לרסס ולדשן ולהעמיד פס ייצור המוני אין סיכוי להאכיל את האנושות.
"אתה מערבב בין כלכליות לבין היכולת לגדל מספיק אוכל. אלה שני דברים שונים. העניין הכלכלי הוא באמת האתגר שלנו. כרגע זה ממש לא כלכלי.

"האתגר שלנו הוא להוכיח שזה יכול להיות. כרגע אנחנו מוציאים פי שניים ממה שהחווה מכניסה. אנחנו מאמינים שזה ישתנה בתוך שנה כשעצי הפרי יתחילו לתת תוצרת, כשנוכל להזמין לפה אנשים לקטיף עצמי של פטל וכשנתחיל למכור פה ידע – סדנאות לגידול ירקות, למשל.

"אבל המאזן הכספי זו שאלה נפרדת מהיכולת לייצר מזון. יש לי פה 60 ערוגות של ארבעה מ"ר, וכמות המזון שאני מוציא מהם הרבה יותר גדולה מאשר היו מוציאים בכל שיטה אחרת. אנחנו מספקים סלי ירקות שבועיים לאנשים מהמושב ובכל יום חמישי יש יום שוק ואנשים מגיעים לכאן לקטוף לעצמם או לקנות. כל מה שאנחנו מגדלים – נאכל".

"המדינה לא משלמת לי על זה שאני מעלה ומשפר את המגוון הביולוגי ועל זה שאני עוזר לה לחסוך בהוצאה על בריאות"

אז איפה הכשל?
"הכשל הוא שהמדינה לא משפה אותי על התועלות שאני מביא לה. הכשל הוא שלהאכיל את העולם ולהיות כלכלי זה שני עולמות נפרדים.

עמיעד לפידות (צילום: אביב לביא)

"הכשל הוא שאף אחד לא משלם לי על זה שאני מפנה את פסולת הגזם של היישוב, על זה שאני שומר על כמה דונמים של אדמה שיהיו פוריים לדורות, על זה שאנחנו מקפידים על אפס פסולת, על זה שחפרתי תעלות מים שאוגרות כל שנה 1,000 קוב מי גשמים שמחלחלים למי התהום.

"המדינה לא משלמת לי על זה שאני מעלה ומשפר את המגוון הביולוגי ועל זה שאני עוזר לה לחסוך בהוצאה על בריאות".

זה אולי מתסכל ולא צודק, אבל ככה בנויה הכלכלה היום.
"נכון, וזה בדיוק העניין. הכלכלה הזאת צריכה להשתנות אם חפצי חיים אנחנו. הכלכלה תשתנה אם המדינה תבין שיש לחקלאות ערכים נוספים ותגלם את העלויות השוליות שאני מביא לה. הרי כמות השטחים נתונה, האוכלוסייה גדלה, הלחץ על השטח הולך וגדל. אם לא נשנה את ההתנהלות זה לא יוכל להתקיים לאורך זמן. זו בדיוק המשמעות של המושג 'קיימות'".

כשלפידות מדבר על בריאות הוא לא מתכוון רק לאדמה ולצמחים. בין הערוגות מסתובבים כמה צעירות וצעירים ועסוקים בקטיף והכנת ההזמנות של הלקוחות הקבועים.

"מבחינתי כל ניצולי הנובה היו צריכים להיות כאן", אומרת לוריא־גלברג בתסכול. "קורים פה כל כך הרבה דברים לחבר'ה האלה. כאן יש להם אחריות – הם קוטפים, אוכלים, עושים כיף, הקרקע פה מרפאת"

מדובר במתמודדי נפש שמגיעים לכאן במסגרת תוכנית טיפולית שיזמו יעל לוריא־גלברג והילה אורן, מרפאות בעיסוק שבתקופת הקורונה הבשיל אצלם הרעיון לטפל במתמודדי נפש באמצעות פעילות חקלאית שמפעילה את כל החושים ומחזירה לחיים את הטעם והריח.

השתיים הקימו מיזם בשם "עבודת אדמה" וחמש דקות אחרי שביקרו בחוות גוונים הבינו שזה המקום עבור המטופלים שלהן. הצעירים מגיעים לכאן פעמיים בשבוע, יושבים לשיחה קבוצתית, ואחריה מתחילים לעבוד בשדה.

יעל לוריא־גלברג בחוות "גוונים" (צילום: אביב לביא)

לקראת הצוהריים הם מתכנסים לארוחה משותפת, בה הם נהנים מהתוצרת שקטפו. מישהו מכין חביתת ירק, אחרים דאגו לטחינה טעימה וכמובן לסלט. האווירה נעימה, השיחה קולחת והלבבות נפתחים.

"מבחינתי כל ניצולי הנובה היו צריכים להיות כאן", אומרת לוריא־גלברג בתסכול. "קורים פה כל כך הרבה דברים לחבר'ה האלה. מגיעים צעירים עם חרדה חברתית, הפרעות אכילה, דיכאון, לעיתים התמכרויות. אלה חבר'ה שלא יוצאים מהבית, שלא מכינים לעצמם ארוחה, בדידות נוראית. כאן יש להם אחריות – הם קוטפים, אוכלים, עושים כיף, הקרקע פה מרפאת".

האמת היא שלא צריך להיות מתמודד נפש מאובחן כדי שהשהייה בחוות גוונים תמסך ותאלחש את המכאובים שהצטברו בחודשים האחרונים אצל רוב הישראלים

היא עובדת שנים רבות במערכת הציבורית, היום בהילל יפה, ולא מבינה איך המדינה לא מסבסדת ולא משגרת לחוות כאלה את פגועי הנפש הרבים שהתווספו בחודשים האחרונים ויתקשו לקבל מענה במסלולי הטיפול הרגילים.

האמת היא שלא צריך להיות מתמודד נפש מאובחן כדי שהשהייה בחוות גוונים תמסך ותאלחש את המכאובים שהצטברו בחודשים האחרונים אצל רוב הישראלים. גם האופטימיות של עמיעד לפידות לא מזיקה. "ב־2002 הייתי מיואש מישראל, אמרתי שפה זו ארץ המגבלות הבלתי אפשריות ונסעתי לניו זילנד.

"אחרי תקופה שם הבנתי שעם כל הכבוד לניו זילנד, אם אני רוצה לשנות את העולם אני צריך לעשות את זה בארץ. אם אגשים שם את מודל הבית האקולוגי או את מודל החקלאות בת קיימא מי ישמע עליי? כמה כבשים ועז? מי יידע שאפשר לעשות גם אחרת?

"אז חזרתי לפה ומאז אני אסיר ציון ואסיר תודה. אני עובד 18 שעות ביממה כדי שהסביבה שלי תהיה בריאה ועשירה ומגוונת יותר. העולם מתחלק לבעיות שאתה יכול להשפיע עליהן וכאלה שלא, אני בוחר להתעסק רק במה שאני יכול להשפיע עליו".