סעיד אבו שקרה. נולד באום אל-פחם, 1956. אומן ובן למשפחת אומנים. הקים ב-1996 ומנהל מאז את הגלריה לאומנות באום אל-פחם שקיבלה השבוע הכרה כמוזאון ותהפוך למוזאון הראשון לאומנות ערבית מאז קום המדינה. נשוי לסיהאם, אשת חינוך, ואב לחמישה. זכה בארבעה פרסים על מפעל חיים, ביניהם עיטור האביר במסדר האומנויות והספרות של ממשלת צרפת.

אנחנו נפגשים בצהרי יום לוהט, במבואת חודש יולי, בגלריה שנמצאת באמצע עלייה תלולה באחד מרחובותיה הצרים של אום אל-פחם. אני חונה בעלייה, מרימה חזק את מעצור היד, נכנסת לבניין שחזיתו ישנה ומוזנחת והפְנים שלו – פנינה של אומנות. בית. הוא מקבל את פניי בהתרגשות. הרבה טלפונים מברכים וזרים צבעוניים של פרחים מגיעים במהלך השיחה.

מה שלומך?
"זאת שאלה שלפעמים עוברים עליה ככה, שלום ולהתראות. אבל את בטח מצפה לתשובה שמשקפת מציאות. אז היום, אני מאושר בעקבות ההכרה של ממשלת ישראל בגלריה לאמנות אום אל-פחם כמוזאון. זה משכיח ממני לרגע את המציאות הקשה. עברו הרבה שנים מאז הגשתי את הבקשה והרבה זמן חיכיתי למכתב הרשמי וכבר כמעט איבדתי תקווה.

"אני מאושר בעקבות ההכרה של ממשלת ישראל בגלריה לאמנות אום אל-פחם כמוזאון. זה משכיח ממני לרגע את המציאות הקשה. הרבה זמן חיכיתי למכתב הרשמי וכבר כמעט איבדתי תקווה"

"היו שאמרו שאם אקים מוזאון בחסות מדינת ישראל, זה יפגע בחופש האומנותי. התכנים לא ישרתו את סצנת האומנות הפלסטינית. הפלסטינים חוששים שמוזאון ערבי בישראל יהווה עלה תאנה והיהודים חוששים שהוא יהפוך למוסד חתרני, צינור להעברת תכנים לאומניים. אלה פוחדים ואלה פוחדים.

"אני בוחר להיות בעמדה של אדם שמדליק אור למי שפוחד מהחשכה. אני רוצה להדליק את האור ולהגיד 'לא' לַפַּחד להתעסק בנרטיב שלי. בכאב שלי".

סעיד אבו שקרה בגלריית אום אל-פחם בריאיון לזמן ישראל, 9 ביולי 2024 (צילום: תמר מור סלע)

האם אוֹמן ערבי פלסטיני מחזיק בזכות לצייר "סתם" ציפור, עץ זית, קקטוס, מבלי שיגידו שמדובר באומנות פוליטית מדי, או פוליטית פחות מדי?
"עד הסכמי אוסלו, ב-1993, כולם פעלו במרחב שהייתה בו ציפייה להכניס לאוֹמנות את הכאב הפלסטיני והרוב המוחלט אכן עסק בו. אחרי אוסלו, חשבו שהנה, אפשר להיות חופשיים. הרי יש נשיא פלסטיני אז לא דחוף לגייס את האומנות לטובת הנרטיב. אבל במדינת ישראל המצב קצת שונה.

"רוב האומנים מתעסקים עם הפוליטי בכלים שרכשו באקדמיה הישראלית. אף אחד לא יצייר ילדים מתים או מחנה פליטים כי זה ישיר מדי והאומנות הפוליטית רכה ולא ישירה. אבל יש גם יצירות חריפות כמו אלה של שאריף ואכד, אומן וידיאו שהציג במוזאון ישראל ובמקומות נוספים בעולם ועבודות שלו מוצגות גם באוסף של מוזאון אום אל-פחם לאומנות, על שם האומן המנוח השיח' וליד אבו שקרה".

"רוב האומנים מתעסקים עם הפוליטי בכלים שרכשו באקדמיה הישראלית. אף אחד לא יצייר ילדים מתים או מחנה פליטים כי זה ישיר מדי והאומנות הפוליטית רכה ולא ישירה"

אנחנו מדברים על וליד, אחיך הבכור שמת ב-2019 בגיל 73. הוא היה מחשובי האומנים הפלסטינים שפעלו בארץ ובעולם.
"וליד נולד וגדל באום אל-פחם. הוא היה מבוגר ממני ב-11 שנה ומראשוני האומנים הערבים שלמדו אומנות בישראל, במכון אבני. נולדנו לאותה אימא, ומאוחר יותר אבא נשא אישה שנייה והביא גם איתה ילדים. וליד נישא לאישה אנגלייה, עבר לחיות באנגליה ובשלב מסוים הפך להיות סוּפי שמתעסק בחלק הרוחני של הדת.

"כשהמצב הכלכלי בבית נעשה קשה, וליד יצא לעזור בפרנסת המשפחה. הוא היה בן 16 ועד אז, היה תלמיד מצטיין בתיכון יהודי בעפולה. הוא ואח נוסף שלי, פריד אבו שקרה, שיהיה האוצר הראשי של המוזאון שלנו, היו בין הערבים הבודדים שלמדו שם.

וליד אבו שקרה ב-2011 (צילום: משה שי/פלאש90)

"בהתחלה וליד מצא עבודה בקונדיטוריה בתל אביב והיה ישן בחדרי מדרגות. אחר כך, עבד במס רכוש בחדרה כי ידע קרוא וכתוב בעברית ובערבית. הוא שכר חדר אצל אפרים וחיה קוצ'וק, זוג ניצולי שואה.

"באחד מביקוריו בארץ לקראת תערוכה במוזאון תל אביב, ביקש ממנו אחד העיתונאים להיזכר ברגע מכונן בחייו והוא ענה: 'הרגע שבו אפרים היה נכנס לחדר שלי באישון לילה, על קצות האצבעות, כדי להניח עלי עוד שמיכה'. כשאפרים ראה רישומים של וליד, הוא לקח אותו לחוג אומנות בחדרה.

אחד העיתונאים ביקש מווליד להיזכר ברגע מכונן בחייו והוא ענה: 'הרגע שבו אפרים היה נכנס לחדר שלי באישון לילה, על קצות האצבעות, כדי להניח עלי עוד שמיכה'"

"כשהיה מגיע הביתה, היה וליד מביא לאימא עוגת פרג וזר פרחים. עד אז, לא טעמנו עוגת פרג. הוא הביא איתו את אפשרות החיים האחרים. תרבות שלא הכרנו. הייתי מחכה לו, כולי פרפרי בטן. מפחד שאולי יקרה לו משהו, שימות, שינטוש אותי. כשהוא חלה, נסעתי לאנגליה להיפרד ממנו. כשהוא מת, חזרתי לאום אל-פחם, התאבלתי עליו ואחרי שבועיים נסעתי שוב כדי להחזיר לכאן את רוחו".

מה זה אומר להחזיר את רוחו?
"הבאתי לכאן את כל הציורים והצילומים שלו ורבים מהמכתבים שכתב. הנבירה באוסף אפשרה לי לחיות שוב, ולו לרגע, את המשפחה שהייתה לי לפני שכולם מתו. מצאתי שם קרוב ל-10,000 צילומים שווליד צילם את אום אל-פחם והבאתי גם את בגדי הסוּפי המסורתיים שנהג ללבוש, ומוצגים בגלריה באופן קבוע".

ארון הקבורה הרוחני עם בגדיו של וליד אבו שקרה בגלריית אום אל-פחם, יולי 2024 (צילום: תמר מור סלע)

גם לאימא שלך הייתה השפעה מיוחדת עליך.
"העולם של אימא היה אפוף רוחניות ואור, למרות סיפור חייה. היא התייתמה מאימהּ בגיל חמש ואבא שלה, האימאם יוסוף ג'בארין, שנולד באום אל-פחם ב-1890, נישא לאישה שהתעמרה בה. בגיל 11 היא חותנה עם אבא שלי, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות. כשהייתה בת 29 כבר היו לה שבעה ילדים.

"בבית לא היה חשמל ואני זוכר, בימים של קור, היא הייתה משכיבה אותנו לישון אחד ליד השני, צפופים, מכבה את הפתילייה ונשכבת לידנו. בלילה, היד שלה הייתה מגששת לבדוק מי מכוסה ומי לא, מחבקת, שרה לנו שירים וקוראת פסוקים מהקוראן. בזמן שלא היה מה לאכול, לחיבוק שלה הייתה משמעות.

"בבית לא היה חשמל ואני זוכר, בימים של קור, היד של אימא הייתה מגששת בלילה לבדוק מי מכוסה ומי לא, מחבקת, שרה לנו שירים וקוראת פסוקים מהקוראן. בזמן שלא היה מה לאכול, לחיבוק שלה הייתה משמעות"

"הייתה לנו ילדות שמחה והרבה אהבה, אבל כילד חוויתי גם פחד והייתי ער לקשיי הקיום. ערב אחד, אימא רצתה ללכת לבקר את אח שלה, להיטען קצת. אצלנו, אישה לא יכלה להסתובב בלילה, אלא בליווי גבר. ואני, הילד בן השבע, הייתי הגבר הזה.

"אני זוכר שהיה חשוך וגשום ובוֹצי. לא היו כבישים. לקחנו מקל, קשרנו סמרטוטים בקצה, טבלנו בנפט והכנו לפיד. ואני אוחז בלפיד ומפלס לאימא דרך ובלב שלי – פחד מוות. פחד מפני הצבוֹע שהופיע באגדות הילדות, ומפני הילדה המונגולית שחיה בשכנות וחשבתי שהיא מפלצת. לא גיליתי לה שאני פוחד. היה לי תפקיד, להביא אותה לחוף מבטחים".

אמא, אב ובן בפיקניק באום אל-פחם, בסביבות 1980. תמונה שצילם וליד אבו שקרה (צילום: באדיבות סעיד אבו שקרה)

אפשר לומר, בדיעבד, שאותו לפיד היה רמז מטרים לדרך שאותה פילסת בעולם האומנות?
"לסמן דרך למישהו אחר זו אחריות. כי גם אם אתה נמצא בסיכון, אתה צריך להמשיך ללכת, לא להסס. אולי הייתי היד האוחזת בלפיד בשביל אימא, אבל ללא ספק, היא זו שהייתה עבורי לפיד.

"אימא מעולם לא קיטרה ולא האשימה. על כל דבר, טוב ורע, הייתה אומרת: "זו מתנה מאלוהים. צריך להיות סבלניים, להאמין בטוב ולעשות טוב".

לפני כשנה, יצא לאור הספר האוטוביוגרפי שלך מַרְיָם, בהוצאת שוקן. הקדשת אותו לאימא שלך.
"כשאימא ידעה שהיא הולכת למות, היא ביקשה שאבוא אליה ואמרה, אני רוצה להגיד לך כמה דברים. חשבתי שהיא תגיד לי, שְׁמוֹר על הילדים שלך ועל האחים שלך, יש לי פה קצת זהב, תחלק אותו. אבל היא הסתכלה לי בעיניים, כבר הייתה מתנדנדת מצד לצד ואמרה:

"לכל אדם יש השונאים שלו, האויבים שלו והאנשים שמקנאים לו. אלה החיים. תחבק את האויבים שלך, כי אם תמשיך להילחם בהם תקבל אויבים לעוד מאתיים שנה. במקום לנצח או לחכות לנקמה, צריך לפתח כבוד ושותפות.

"לכל אדם יש השונאים שלו, האויבים שלו והאנשים שמקנאים לו. אלה החיים. תחבק את האויבים שלך, כי אם תמשיך להילחם בהם תקבל אויבים לעוד מאתיים שנה. במקום לנצח או לחכות לנקמה, צריך לפתח כבוד ושותפות"

"אז אני מביא את הסיפור האישי שלי ודרכו, מנסה להתחבר ולחבר. אני רוצה שיח שלא בנוי על התגוששות אלא על הכרה וסקרנות. אל תשאף להשאיר את האחר חלש כדי להיות המלך. תצמיח שותפות. תהפוך אותה לערך".

אום אל-פחם בתחילת שנות השמונים, צילומים של וליד אבו שקרה (צילום: באדיבות סעיד אבו שקרה)

אני חושבת שלכולנו קצת קשה לדבר עכשיו על שותפות.
"זה נכון. אני חי פה מאז שנולדתי ואני מחכה לרגע של שקט. אירועי שבעה באוקטובר הרחיקו ממני אנשים שטענו נגדי שבחרתי לשבת בשקט. ואם בחרתי לשבת בשקט, זה אומר שאני בעד? שאני שמח על מה שקרה? ממש לא. אולי אני נמצא בסיטואציה מורכבת?

"הרי אף אחד לא אוהב את הזהות הכפולה שלי, פלסטיני וישראלי. אבל אני חושב שהזהות הזאת עוזרת לי להיות גשר. להביא את השורשים התרבותיים שעליהם גדלתי. נולדתי פה, האבות שלי נולדו פה, אני לא עוד אדם שכבש אדמות. אני לא מחפש נקמה. אני רוצה שיראו בי שותף".

"הזהות הכפולה שלי עוזרת לי להיות גשר. להביא את השורשים התרבותיים שעליהם גדלתי. נולדתי פה, האבות שלי נולדו פה, אני לא עוד אדם שכבש אדמות. אני לא מחפש נקמה. אני רוצה שיראו בי שותף"

הקמת הגלריה הייתה מבחינתך פעולה שמכוונת לשותפות, או להתבדלות?
"גדלתי באין לחם, בעוני, אבל היה בית, משפחה, תרבות ואהבה. אני לא זוכר את המחסור כי החיבוק היה גדול ממנו. אולי דווקא בגללו, אני מסרב להיות קורבן. מסרב להיות אדם שהקורבנוּת היא התורה שלו. אבא שלי תמיד אמר, כשאתה מאשים, שלוש אצבעות עדיין מופנות אליך עצמך. תבדוק איפה החלק שלך.

"בגיל 27 סיימתי לימודי אומנות במכון אבני. כשרציתי להציג את העבודות שלי, לא היה לי איפה. בן דודי, האומן עאסם אבו שקרה שנפטר בגיל 29, זכה אחרי מותו לתערוכה במוזאון תל אביב.

"הלכתי לשם והרגשתי צביטה בלב. למה אני צריך לחכות שמוזאון יציג את האומנות שלי, אולי, אחרי מותי? החלטתי להרים את הלפיד. הבנתי שאם לא אהיה חלק מהפתרון – אשאר עם הבעיה".

ילדי בסדנה בגלריה לאמנות באום אל-פחם (צילום: עמוד הפייסבוק של הגלריה)

זאת הסיבה שבגללה הקמתם, אתה ופריד, את הגלריה?
"הבנתי שאין תרבות ערבית בארץ כי מדינת ישראל מעדיפה לשכוח אותנו. רציתי להאשים ומצאתי את עצמי עם שלוש אצבעות מופנות פנימה. למה לא יצרנו מנהיגות תרבותית? למה חיכינו? בסדר, המדינה לא עשתה מספיק, אבל איפה אנחנו?

"החלטתי שאני לא רוצה להיות קורבן, אלא לעשות מעשה כדי לקדם את התרבות שלי. אני לא רוצה לחכות לאף אחד ולא רוצה שותפות שמבוססת על פטרונות. אני רוצה שידעו שאני טוב גם אם הדעות שלי שונות".

"החלטתי שאני לא רוצה להיות קורבן, אלא לעשות מעשה כדי לקדם את התרבות שלי. אני לא רוצה לחכות לאף אחד ולא רוצה שותפות שמבוססת על פטרונות. אני רוצה שידעו שאני טוב גם אם הדעות שלי שונות"

ואיפה, בתוך העשייה המוזאלית, משתלבת האומנות שלך?
"כשפתחתי את הגלריה, הבנתי שאני צריך להתפנות רק אליה והנחתי את האומנות שלי בצד. קיבלתי את ההחלטה הזאת בהשלמה ובלי צער, כי הגלריה סיפקה לי את ההנאה כולה וסחפה אותי לתוכה.

"נתנו במה לאוֹמנים פלסטינים, יהודים ובינלאומיים, הוצאנו לאור ספרי אומנות של אומנים פלסטינים וערכנו מפגשי גלריה. היה לנו חשוב שהגלריה לא תישאר נקודה נסתרת, נעלמה, אלא תהווה נקודת מפגש. שכל אחד ירגיש שיש לו בה מקום.

פרסום לגלריה לאמנות של אום אל-פחם בכניסה לעיר, אפריל 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)

לאורך כל השנים אשתי סיהאם עודדה אותי לעלות לסטודיו לצייר. הצגתי בתערוכות בארץ ובעולם וניהלתי את הגלריה ובתקופת הקורונה – הכול עצר. אין יוצאים ואין באים. עליתי לסטודיו ולא מצאתי את עצמי. לא הצלחתי להניח לא קו ולא כתם. אחרי חודשיים של ניסיונות עקרים, התחילה התפרצות יצירתית שלא הייתה לי דוגמתה.

"במקביל, שקעתי בכתיבת הספר, שהוא למעשה אוטוביוגרפיה. הייתי נפגש עם העורכת ענת שינקמן בן זאב, ואחרי כל פגישה הרגשתי שעברתי מסע מפרך. פתחתי את כל החדרים האפלים. לפעמים מצאתי עצמי יושב ובוכה ואז עולה לישון ואז עולה לסטודיו לצייר.

"בספר שילבתי דימויים שיצרתי בעקבות אותן שיחות. זאת הייתה התקופה הכי מאסיבית של היצירה שלי. לראשונה, סיהאם כמעט התחננה שארד מהסטודיו אחרי ששנים דחפה אותי לעלות אליו ולצייר.

"בספר שילבתי דימויים שיצרתי בעקבות אותן שיחות. זאת הייתה התקופה הכי מאסיבית של היצירה שלי. לראשונה, סיהאם כמעט התחננה שארד מהסטודיו אחרי ששנים דחפה אותי לעלות אליו ולצייר"

"בספר, שהיה חלק מתהליך הפרידה מאימא שלי, נגעתי בחששות ובפחדים, בצלקות ובמכאובים. הייתה לי הזדמנות להתבונן בדרך שעברתי מאז שהייתי ילד, על סף אבדון, הולך לעבוד בתל אביב ללא מגן ורואה דברים נוראים ופושעים.

תמר מור סלע מצלמת את סעיד אבו שקרה בגלריית אום אל-פחם, 9 ביולי 2024 (צילום: גלי קדר)

"כשעבדתי במשטרה, הייתי חוזר לאותם מקומות, הפעם כאיש חוק, כדי לראות את הדברים מזווית אחרת. לא רציתי להיות מקובע בתוך הזיכרון שלי. הרגשתי גאה על הדרך שעשיתי.

"אז אני לא בוכה ולא מקטר. יש לי 24 שעות ביממה, מתוכן שמונה שעות שינה ובשאר הזמן אני משלב בין המוזאון לבין האומנות. בקרוב תוצג תערוכה שלי בגלריה מאיה בתל אביב שבה יוצגו ציורים שציירתי בעקבות המלחמה".

ספר לי על אחת העבודות שיוצגו בתערוכה.
"את הציור 'צבוֹע' ציירתי באוקטובר 2023, אחרי פרוץ המלחמה, והוא ביטוי לפחד ולאיוּם שהרגשתי. כאילו זו שעת אמת שבה הפחד מתממש. הרגשתי קריסה רוחנית. שאסור לי לבטא כאב ופחד. שאני צריך לְרַצּוֹת אנשים. שאם מגדירים אותי מגדלור, אני צריך לספק את הסחורה. אבל אני רוצה להיות העצמאי שאני ולבטא את כאב הזהות החצויה".

"את הציור 'צבוֹע' ציירתי באוקטובר 2023, אחרי פרוץ המלחמה, והוא ביטוי לפחד ולאיוּם שהרגשתי. כאילו זו שעת אמת שבה הפחד מתממש. הרגשתי קריסה רוחנית. שאסור לי לבטא כאב ופחד"

הרגשת שהמפעל שעמלת עליו שלושים שנה לא רק בשביל האומנות אלא גם בשביל השותפות – מאבד משמעות?
"לא יודע. הייתי מאוד נסער. אולי עכשיו אני נסער פחות, אבל התחושה היא שייקח המון זמן לשקם את מה שנהרס ואני לא בטוח שיש בי הכוחות לאחות. כל מעגל דמים כזה מעמיד במבחן את העשייה שלנו, מאיים לטרוף אותה.

"צבוע", סעיד אבו שקרה, אוקטובר 2023. טכניקה מעורבת על נייר (צילום: אוסף פרטי תמי כץ פריימן)

"ומתחת לכל זה, לא נמצא מגדלור ולא לפיד,  אלא בן אנוש. הכאב הפרטי שלי. זה שמעטים מוכנים להכיר אותו. אז אני מצייר צבוֹע. ואותו צבוֹע, כשהוא נתקל בטרף, הוא לא משאיר ממנו זכר, שריד, כלום. הוא ממוטט אותו חי.

"לפעמים אני רוצה להיות חיית טרף כדי שאוכל לשרוד. אני ודאי לא רוצה להיות חיית מחמד שטורפים אותה. אבל חיית הטרף מסמלת פחד קיומי. פחד מפני מי שנוהג כמו צבוֹע. מי שנוהג באופן צבוּע. משנה תדיר את צבעו".

"לפעמים אני רוצה להיות חיית טרף כדי שאוכל לשרוד. אני ודאי לא רוצה להיות חיית מחמד שטורפים אותה. אבל חיית הטרף מסמלת פחד קיומי. פחד מפני מי שנוהג כמו צבוֹע. מי שנוהג באופן צבוּע. משנה תדיר את צבעו"