הדרישה לאיסור נגיעה בין פתיתים לכתיתה מוכרת להורים רבים, שילדיהם תובעים להחיל הפרדה מוחלטת בין רכיבי מזון בצלחתם. לרוב מסכימים לכך ההורים ובלבד שילדיהם יאכלו. ומה רע בכך?

אך ב-2013 קם האיגוד האמריקאי לפסיכיאטריה ונקט עמדה לפיה דרישה שכזו להפרדה עלולה לאותת על קיומה האפשרי של הפרעה המכונה "אכילה בררנית", אשר פוגעת בטווחי התזונה וההסתגלות התקינים של הפרט.

ב-2013 קם האיגוד האמריקאי לפסיכיאטריה ונקט עמדה לפיה דרישה לאיסור נגיעה בין רכיבי מזון בצלחת עלולה לאותת על הפרעה המכונה "אכילה בררנית", שפוגעת בטווחי התזונה וההסתגלות התקינים של הפרט

בעוד שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי מפגין שיפוטיות במקום להכיל ולקבל הפרדות וסייגים שמטילים אנשים על מרחב האכילה שלהם, בחרה הסתדרות הפסיכולוגים בישראל לקבל ולהכיל הפרדה – אמנם במרחב האקדמי ולא בצלחת – במסלולי תואר-שני בפסיכולוגיה.

באמצע אוגוסט האחרון פרסמה המועצה הלאומית להשכלה גבוהה (המל"ג) תכנית המאפשרת פתיחתם של מסלולי תואר-שני בפסיכולוגיה ובטיפול-באומנויות בהפרדה מגדרית. בתוכנית תוארה ההפרדה בין נשים לגברים כתנאי, שיאפשר לחרדים ללמוד; בדומה להפרדה בצלחת, שמאפשרת לילדים לאכול. ומה רע בכך?

אולי משום כך בחרה הסתדרות הפסיכולוגים (הפ"י) שלא להתייחס לתוכנית. בתגובה לשאלת עיתונאי "הארץ" מהי עמדתה לגבי הפרדה מגדרית בתואר שני בפסיכולוגיה, ענתה הפ"י שרק לאחר עיון בנושא תחליט אם הוא מצוי בכלל בזיקה לתחומי פעילותה.

בניגוד ללשכת עורכי-הדין, הפ"י אינה גוף סטטוטורי, וחרף שמה, היא אינה חלק מהסתדרות העובדים, אלא עמותה, שמטרותיה קשורות לקידום הפסיכולוגיה בישראל. שכידוע, קודמה פלאים, בפרט בשנים האחרונות.

בימינו, הפסיכולוגיה הציבורית זוכה לשגשוג שאין שני לו; חוק הפסיכולוגים נשמר קלה כחמורה; משרד הבריאות מחיל רגולציה מסורה ומדוקדקת לקידום המקצוע הפסיכולוגיה והמטופלים; ידיעת הציבור לגבי חובותיו ויכולותיו של פסיכולוג ביחס לבעלי (ואף חסרי) הכשרות אחרות ברורה ומלאה; ואך מקרה הוא שמשרד הבריאות וקופות החולים מציעים כעת לפונים לשירותי בריאות-הנפש טיפולים מיְדי עובדים המוגדרים "תומכי חוסן" שהכשרתם דלה ועמומה, במקום בידי פסיכולוגים מורשים, בתואנת "ריבוד מענים".

לאחרונה פרסמה המל"ג מסלולי תואר-שני בפסיכולוגיה ובטיפול-באומנויות בהפרדה מגדרית. ההפרדה בין נשים לגברים בתכנית תוארה כתנאי שיאפשר לחרדים ללמוד. כמו הפרדה בצלחת, שמאפשרת לילדים לאכול

כיוון שהישגי הפ"י בקידום הפסיכולוגיה בארץ כה מרשימים, אפשר היה לצפות שתקצה ולו מעט ממשאביה ותשומת-לבה הטובים גם להצעה הממשלתית שנוגעת בהכשרה בפסיכולוגיה, ותיתן דעתה להשלכות המקצועיות של הפרדת בנים מבנות במסלולי תואר-שני.

בשונה מדיסציפלינות כמו מדעים או הנדסה, הפסיכולוגיה בנויה על פסיפס תיאורטי, מחקרי ומעשי, שביסודו תפיסת נפש-האדם כמכלול, שמהותו ומנגנוניו אינטגרטיביים: בדומה לאוויר ולמים, לא ניתן לפצל ולהפריד תכנים מנטליים משני צדדיו של מתרס.

ניסיונות להעלים רגשות, דחפים, אסוציאציות או חוויות באמצעות הפרדות נפשיות נוקשות – מוכרים כמנגנוני-הגנה דרקוניים. ידוע שהללו גובים מחירים מנטליים כבדים בדמות ריקון כוחות-הנפש והופעת סבל ותסמינים. בגלל שחומרי הנפש כה עזים ונפיצים, כדי לטפל בהם בבטחה מקפידה הפסיכולוגיה על גבולות אתיים ברורים, ועל מסגרת טיפולית ברורה ("Setting").

משום כך, בניגוד להפרדות בנים-בנות במרחבים ציבוריים ואקדמיים אחרים, ההפרדה בלימודי הפסיכולוגיה יכולה לשאת גם משמעות מקצועית, מעבר להיבטיה הציבוריים והמשפטיים של תוכנית המל"ג – כמו הדרת נשים, פגיעה בשוויון תעסוקתי (גברים יוכלו ללמד נשים אך לא להיפך), התעלמות מפסיקות בג"ץ (בג"ץ ההשכלה הגבוהה 2016 שאסר הפרדה בתארים מתקדמים) והדתה ביוזמה ממשלתית.

הפרדה בלימודי הפסיכולוגיה יכולה לשאת גם משמעות מקצועית, מעבר להיבטיה הציבוריים והמשפטיים – הדרת נשים, פגיעה בשוויון תעסוקתי (גברים יוכלו ללמד נשים אך לא להיפך), התעלמות מפסיקות בג"ץ ועוד

למרות כל אלו, למרבה המזל הסתדרות הפסיכולוגים אינה נופלת לסטראוטיפים, אלא מבינה את מהותו האינטגרטיבית והליברלית של המקצוע בצורה מתוחכמת ועמוקה יותר: דווקא משום היותו אינטגרטיבי וליברלי עלולה הייתה ליפול בקונספציית הליברליות ולהדיר בחוסר-ליברליות את ההדרה המגדרית מִטְּעָמִים ליברליים.

דווקא משום ערכיה ההומניים, חזקה על הפ"י שלא תתערב גם בשינוי המסגרת העמוק בהכשרה שיוזמת המל"ג. ואולי לוּ תחפוץ לימים המל"ג להוסיף ולהנגיש את מקצוע הפסיכולוגיה למגוון ציבורים באמצעים נוספים שתעלה בדעתה – מי יודע, אולי מחיצות בד בין מטפלים למטופלים בהכשרה או מחיצות בסגנון תאי-וידוי בכנסייה, הרחבה גילאית של ההכשרה לנוער ולישישים, או קביעת סמינרים ואף אולפנות כמקומות הכשרה מורשים למקצוע – גם אז תדבק הפ"י בשתיקתה הפרמסיבית-ליברלית.

יתכן שבדומה לשרה אורית סטרוק, גם הפ"י מבינה שאנו חיים בתקופה של נס, נס הליברליזם, שלאורך ההיסטוריה התפשט בעולם בעצלתיים וכעת זוכה לדחיפה נחשונית שמגיחה דווקא מהמקור הלא-צפוי של מתקפה פרועה על גבולותיו.

כי כמו הגששים שתהו אם דייג אוהב דגים, עולה כיום בחריפות השאלה אם ליברלים אוהבים ליברליזם; כי אם כן – מדוע הם מדירים דברים שעומדים בניגוד אליו? לפחות, בניגוד לליברלים דוגמטיים נוקטת הפ"י בליברליות גמישה, של אי-הדרת ההדרה בפסיכולוגיה.

לפני כמאה שנה נטל הפסל הצרפתי מרסל דושאן אסלה משומשת ממשתנה ציבורית ודרש להציגה במוזיאון תחת הכותרת "מזרקה". יוזמתו גרמה לאוצְרים ולצופים לתהות מהי אומנות ומה ראוי להיחשב לחופש אומנותי, שאלות שהובילה להרחבתם הבלתי-נמנעת של אופקים וגבולות ולגלישה למחוזות האוונגארד, במסגרתם גם ביקור בחנות אינסטלציה יכול להיחשב לסיור אומנותי.

יתכן שבדומה לשרה סטרוק, גם הסתדרות הפסיכולוגים מבינה שאנו חיים בתקופה של נס, נס הליברליזם, שזוכה כעת לדחיפה נחשונית דווקא מהמקור הלא-צפוי של מתקפה פרועה על גבולותיו

הפרדה שמנגישה ציבורים תוך הדרתם של ציבורים אחרים ושבירתם של כללים וערכים מקצועיים בסיסיים יכולה להיחשב לליברלית ממש כשם שיצירת "המזרקה" של דושאן יכולה להיחשב לאומנות. בדומה למשתנה שהוצבה אחר כבוד בחלל המוזיאון תוצב בגאון ההפרדה בחללי הפסיכולוגיה, ובדומה לה, אולי תתיישב איכשהו עם המושגים, אך בו-זמנית, גם תסריח.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.