אביעד מרקוביץ פרסם באתר העין השביעית רשימת פולמוס נגד מאמרו הפרוגרמטי של דב אלבוים על לימוד התורה בישיבות החרדיות. אלא שטענות ההגנה שלו בעצמן מראות כיצד לימוד התורה הזה אינו מוסרי בעליל.

אלבוים פירט במאמרו את שלל העיוותים המוסריים הבסיסיים העומדים מאחורי סוגיות רבות בתלמוד:

"א. יחס מיזוגיני: האישה נתפסת כרכושו של האב לפני נישואיה וכרכושו של הבעל לאחר מכן. ב. יחס לגויים: הם אינם נכללים בהגדרה של אדם. אין צורך לנסות להציל את חייהם, להחזיר את אבידתם, ולדעת חלק מהחכמים, אף מותר לגזול את ממונם. ג. ענישה גופנית: עונשי מוות עבור כל מי שעובר על חוקי התורה. ד. נידוי וביטול של כל תופעה של הומוסקסואליות, שונות מגדרית ומינית. ה. תפיסות מגוחכות ביחס לעולם הטבע והמציאות, הסותרות באופן צורם את הידע המדעי".

מרקוביץ מתעלם מכל אלה ומצמצם את הוויכוח לדוגמה הקיצונית אותה הביא אלבוים: סוגיית "מוכת עץ" במסכת כתובות. במסגרתה מובאת מימרתו של רבא, הטוען שיחסי מין עם ילדה בת פחות משלוש שנים אינם נחשבים בגדר ביאה – לא כל שכן אינם נחשבים אונס – שכן קרום הבתולים של הילדה יתאחה לאחר מכן. ביחס לדוגמה זו, מרקוביץ מפעיל סדרת התפתלויות לוגיות כדי להסביר למה בעצם אין בעיה עם זה.

לאחר שצמצם את רשימת העיוותים שהציג אלבוים לדוגמה הקיצונית במימרה של רבא בסוגיה, לפיה אונס קטינה אינו נחשב יחסי מין – מפעיל מרקוביץ סדרת התפתלויות לוגיות כדי להסביר למה בעצם אין בעיה עם זה

ראשית, טוען מרקוביץ, המימרה לא נובעת משנאת נשים אלא מתפיסה אחרת של אונס, שלא קשורה בהסכמה אלא רק בהפעלת כוח.

שנית, המימרה של רבא בכלל לא באה להתיר אונס קטינות אלא מובאת רק כדרך אגב, כדי לדון בסוגיה החשובה הרבה יותר – האם נפגם שוויה של הקטינה שנאנסה. זאת מכיוון שהיא איבדה את בתוליה, ולכן הכתובה המינימלית שהיא זכאית לה פחותה, או שבתוליה לא נפגמו ולכן היא שמרה על שוויה.

שלישית, חז"ל אכן מאוד התנגדו לאונס קטינות אבל לא הביעו את התנגדותם בהקשר זה מכיוון שאין הם מתייחסים לשאלות של מוסר אלא לכללים משפטיים בלבד.

הגם שתחום המחקר שלי איננו תלמוד, אני חולק עמוקות לפחות על חלק מהקביעות הללו. התלמוד, כפי שמרקוביץ בוודאי יודע, מלא באמירות מוסריות. אבל האמת היא שמחלוקת זו לא חשובה, מכיוון שבסופו של דבר גם מרקוביץ מסכים כי מה שמופיע בטקסט, אותו לומדים תלמידי הישיבה כטקסט קנוני מחייב, מביע תפיסה לפיה אונס קטינה אינו נחשב אונס. תפיסה זו מזעזעת בעינינו כיום.

וכאן מרקוביץ מגיע בעצם לטיעון העיקרי שלו נגד אלבוים:

"אלבוים אכן צודק ברמה העקרונית שיכול להיות קשר בין הלימוד של בחורי הישיבה ובין הרגישות המוסרית שלהם. אבל הוא שוכח שלחברות מסורתיות יש מנגנוני הגנה אחרים, שמנטרלים חלק מהבעיות המוסריות באופן לא-מודע […]. הלומדים משקיעים בהבנת העקרונות התיאורטיים שעולים מהסוגיות, ומתעלמים מהמציאות שהן מתארות – ממש כמו שהם יכולים (להבדיל) להאמין בערכים גבוהים רק בתיאוריה, בלי ליישם אותם במציאות".

בסופו של דבר גם מרקוביץ מסכים, כי מה שמופיע בטקסט, אותו לומדים תלמידי הישיבה כטקסט קנוני מחייב, מביע תפיסה לפיה אונס קטינה אינו נחשב אונס. כיום, תפיסה זו היא מזעזעת בעינינו

אלא שיש שתי בעיות בטיעון הזה.

ראשית, הגם שאני מאמין למרקוביץ כי לו ולחבריו יש את מנגנון ההגנה הפלאי המדובר, הוא לא באמת יכול לטעון בוודאות שתלמיד ישיבה פדופיל, הקורא בגמרא טקסט קנוני ומחייב, לפיו יחסי מין עם קטינה בת פחות משלוש אינם נחשבים ביאה ולא מותירים בה פגיעה ארוכת טווח – לא עלול לראות בכך היתר מסוים למעשיו.

בפשטות, טענה למנגנון הגנה פלאי שמעולם לא הוכח היא פשוט לא הגנה טובה מספיק. הנה מה שאנחנו יודעים:

1. תלמידי ישיבה נחשפים ארוכות לחומרים מאוד בעייתיים מצד יחסם לנשים ולקטינות בזמן לימודם בישיבה.
2. הם לא נחשפים לשום חומר אחר ביחס ליחסים בין המינים עד להדרכת חתנים לפני ליל הכלולות.
3. שיעור הפגיעות המיניות, בילדים וככלל, באוכלוסייה החרדית גדול משמעותית מאשר באוכלוסייה הכללית.

כמובן שאין כאן הוכחה לקשר סיבתי, אבל כדי לשלול קשר כזה צריך טיעון יותר חזק מ"תלמידי ישיבה מתעלמים מהמשמעות של מה שהם לומדים".

מרקוביץ לא באמת יכול לטעון שתלמיד ישיבה פדופיל, הקורא בגמרא טקסט קנוני ומחייב, לפיו יחסי מין עם בת פחות משלוש אינם נחשבים ביאה ולא מותירים בה פגיעה ארוכת טווח – לא עלול לראות בכך היתר למעשיו

שנית, מנגנון ההגנה שמרקוביץ מציע הוא בעצמו לא מוסרי בעליל. תלמידי הישיבה הם, לטענת מרקוביץ, כאותם סטודנטים בטכניון שחיים חנני טען ב-1963 כי אם יתבקש מהם יתכננו ללא היסוס צינור דם מחיפה לאילת מבלי לשאול כלל למה הוא משמש. לימוד טקסט תוך התעלמות מכוונת ממשמעותו ומהעוולה המוסרית העולה ממנו – הוא כשלעצמו לימוד לא מוסרי בעליל.

התלמוד הבבלי רחב ומקיף, ומכיל הכל מכל. יש בו עמדות סותרות בנושאים רבים ועל כל מימרה שהולמת את נטיותינו המוסריות ניתן כנראה למצוא מימרה מזעזעת נגדית, ולהיפך. השאלה היא מה בוחרים ללמוד, והשאלה היא מה עושים עם החלקים הקשים. התעלמות היא לא פתרון מוסרי.

לפני כשנתיים שמעתי שיעור של ד"ר תהילה אליצור במסגרת מכון הדר, שטיעונו המרכזי היה בדבר רגישות התורה לזכויות העובד. בין השאר, אחד המקורות התייחס לדיני עבדים ופועלים קשי יום. לפני שניגשה למקור, אמרה אליצור (בציטוט חופשי מהזיכרון):

"המקור הזה מדבר על עבדות. זה לא נושא השיעור, אבל אי אפשר לעבור על המקור מבלי להתייחס לכך. צריך להכיר בכך – התורה מכירה בעבדות; ביחס לעבד כנעני יש דינים קשים ביותר; יהודים החזיקו בעבדים ואף סחרו בהם בתקופת חז"ל ועמוק לימי הביניים. זו נקודה קשה וכואבת, וברור שעבורינו כיום היא לא לגיטימית".

התלמוד הבבלי רחב ומקיף ומכיל עמדות סותרות. על כל מימרה שהולמת את נטיותינו המוסריות נמצא מימרה נגדית. השאלה מה בוחרים ללמוד ומה עושים עם החלקים הקשים. התעלמות היא לא פתרון מוסרי

אם בוחרים דווקא ללמוד את סוגיית מוכת עץ, הקדמה מעין זו היא מה שמורה מוסרי היה מקדים לפני שהוא עוסק בסוגיה. ותרשו לי להניח שאין ישיבה חרדית שהקדמה כזו נישאת בה.

אור רפל-קרויזר הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת תל אביב ומכהן כמדען הראשי של המרכז האינטרדיסצילפינרי לחקר הנתונים באוניברסיטה העברית