המיתולוגיה היוונית מספרת, שפעם הוזמן המלך מידאס לשפוט בתחרות נגינה בנבל שנערכה בין האל אפולו לאל פאן. מידאס פסק שהאל פאן זכה בתחרות, פסיקה שהכעיסה את אפולו עד רתיחה. בכעסו וברתחתו הצמיח אפולו למלך מידאס אוזני חמור, בטענה שרק חמור יכול לטעות כך בשיפוט ולפסוק שפאן זכה בתחרות.

מחמת הבושה, החביא המלך מידאס את אוזני החמור שצמחו לו מתחת לכובע גדול, אבל הואיל ומעת לעת נזקק לתספורת, נאלץ המלך מידאס לחשוף את אוזני החמור בפני הספר שלו. על כן איים המלך מידאס על הספר שאם חלילה יפצה את פיו ויגלה למישהו על אוזני החמור של המלך – יותז ראשו מעל כתפיו.

הספר התאפק והתאפק ככל שיכול היה, עד לרגע בו חש שאין הוא עומד עוד באצירת הסוד היושב בקרבו, והוא רץ אל גדת הנחל, חפר שם בור עמוק וקרא אל תוך חלל הבור: "למלך מידאס אוזני חמור! למלך מידאס אוזני חמור!".

הספר התאפק ככל יכולתו, עד שחש כי אין הוא עומד עוד באצירת הסוד שבקרבו, רץ אל גדת הנחל, חפר שם בור עמוק וקרא לתוך חלל הבור: "למלך מידאס אוזני חמור! למלך מידאס אוזני חמור!"

ורווח לו והוקל המשא מעליו.

אז כיסה את הבור והלך לביתו.

אלא שעל הקרקע שמעל לבור צמחו להם עם הזמן קני סוף, ומדי ערב, כשהייתה הרוח נושבת בין קני הסוף, נשמעה המיה מבין הקנים, המיה שהלכה לכל אורך גדת הנחל: "למלך מידאס אוזני חמור! למלך מידאס אוזני חמור!"

ולמה נזכרתי בסיפור הזה?

כי בתשעה בספטמבר 2001, יומיים לפני קריסת מגדלי התאומים, קרתה לנינה בתי – אז חיילת צעירה בתחילת שירותה הצבאי ובחופשה מהצבא – תאונת דרכים קשה, שלאחריה שכבה מספר חודשים ללא הכרה. איש לא ידע לומר לנו מה יעלה בגורלה, האם תתעורר אי-פעם, ואם תתעורר – איך יהיה ומה, והאם תשוב להיות מי שהייתה.

טבע הדברים הוא שהתאונה טלטלה את כל המשפחה, בהם חניה אשתי וארבעת ילדינו האחרים, ואני לקחתי עלי את תפקיד עמוד התווך שיחזיק אותה. אימצתי לי רוח אופטימית והכרחתי את עצמי להתנתק מרגשות, ולפעול באורח קר ושכלתן – שלא להיסחף למקומות של ייאוש, צער ודכאון.

ניהלנו סדר יום קבוע שבו חניה אשתי עזבה את עבודתה כאחות של קיבוץ עין החורש וישבה בשעות הבוקר עד שעות אחר הצהריים המאוחרות ליד מיטתה של נינה בבית החולים לווינשטיין. אלו היו השעות בהן המשכתי לתפקד באורח מלא בתפקידי כמרכז המשק והמזכיר של קיבוץ יד-חנה, ואחר הצהריים, בסביבות השעה שלוש או ארבע, סגרתי את המשרד ונסעתי להחליף את חניה ולשבת ליד מיטתה של נינה עד שעות הלילה, כשהמחלקה נסגרה לאורחים ולבני משפחה.

אז נכנסתי למכוניתי ונסעתי הביתה.

ולמה נזכרתי בסיפור הזה? כי ב-9/9 2001, יומיים לפני קריסת מגדלי התאומים, קרתה לנינה בתי – אז חיילת צעירה בחופשה מהצבא – תאונת דרכים קשה, שלאחריה שכבה מספר חודשים ללא הכרה

כך נמשכו הימים, יום מושך אחריו לילה, לילה מביא אחריו יום, ללא כל שינוי, עד שבאחת הפעמים, כשחזרתי מבית החולים בשעת לילה מאוחרת ונכנסתי כדרכי לקיבוץ דרך מטע האבוקדו של קיבוץ יד-חנה, נוסע בשביל ההולך בין עצי המטע, עצרתי את המכונית בלב-ליבו של המטע וכיביתי את מנוע המכונית.

נכנסתי בהליכה אל בין שורות העצים, אל עומקו של המטע, רחוק מאנשים ובתים, מקום בו איש לא יראה ואיש לא ישמע.

ובמקום ההוא, בין עצי האבוקדו של יד-חנה, נתתי לבכי פורקן.

והוא פרץ בעוצמה. קורע קרביים ולב וריאות, והדמעות מסמאות את הראייה, והנפש בך מיטלטלת בתוכך ומתוכך, לפעמים בבכי ולפעמים בשאגה, עד לרגע ששוב הכל בי נרגע וחזרתי להיות שקט, שוב איש רגוע ומיושב.

ונכנסתי למכונית – והגעתי הביתה.

ואיש לא ידע, ואיש לא ראה, ואיש לא שמע.

ולמה נזכרתי בסיפורו של המלך מידאס ובסיפורו של הספר שלו ובסיפור על הבור שכרה, אתם שואלים?

כי בעשרים וכמה השנים הקשות והלא-פשוטות שעברו מאז הלילה ההוא, ועוד כיום מעת לעת, כשאני מגיע הביתה לעת ערב או לילה, והרוח נושבת בחוץ, ואני עובר ליד עצי המטע ופותח את חלונות המכונית, אני יכול לשמוע את הבכי שלי מאז, חי וקיים כאילו לא עברו עשרים השנים ההן, והוא הולך עם הרוח בין ענפי העצים במטע, עד שלאט-לאט הוא נעלם.

ואני עוצר ומקשיב לבכי ההוא שמאז, ההולך בין ענפי העצים.

מקשיב עד שאני נרגע.

בין עצי האבוקדו של יד-חנה נתתי לבכי פורקן. והוא פרץ בעוצמה. קורע קרביים ולב וריאות, והדמעות מסמאות והנפש מיטלטלת, לפעמים בשאגה, עד לרגע ששוב הכל בי נרגע וחזרתי להיות שקט, רגוע ומיושב

ואני עוצר את המכונית ליד הבית, ואני נכנס אל הבית פנימה, וכמו אז, לפני עשרים שנה – איש לא רואה, איש לא שומע ואיש לא יודע.

רק אתם יודעים עכשיו.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.