המסע שלי לישראליות החדשה החל בנסיעת אוטובוס, בקו 161 מתל אביב לבני ברק. עליתי ליד ביתי, בתחנה שמהווה נקודת ציון היסטורית מרגשת, שדרות בן גוריון פינת רחוב בן יהודה. מול התחנה שוכן ביתו של האיש הצנוע, דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של המדינה. ממש בסמוך נמצא רחוב בן יהודה המפורסם, על שמו של הוגה השפה העברית במדינה הצעירה.

הנסיעה בתל אביב שטופת השמש חולפת על פני חפירות הרכבת הקלה ומתחמי פינוי הבינוי בעיר. עיר שנמצאת בשינוי היסטורי נערכת לקראת אתגרי העתיד. סצנת הרחוב סואנת, בתי קפה מלאים ביושבים. מכל עבר מציצות מודעות החטופים והחללים. על העצים תלויים סרטים צהובים.

הנסיעה בתל אביב שטופת השמש חולפת על פני חפירות הרכבת הקלה ומתחמי פינוי הבינוי בעיר. עיר במהלך שינוי היסטורי נערכת לאתגרי העתיד. סצנת הרחוב סואנת, מכל עבר מציצות מודעות החטופים והחללים

ברחובות מתנופפים בגאווה דגלי ישראל ענקיים שעיריית תל אביב תלתה לרגל יום העצמאות. את מרפסות הבתים מקשטים דגלים מכל עבר.

לאורך כל הדרך, בתחנות השונות, מתמלא האוטובוס בנוסעים מכל גווני הקשת. צעירים וצעירות מלאי אנרגיה בדרכם לעיסוקיהם. אזרחים ותיקים. אימהות צעירות עם ילדיהן התינוקות. בליל שפות זרות נשמע מתיירים נלהבים. כולם מייצגים את הפן הדינמי והחילוני של העיר.

מנתוני הסקר החברתי האחרון של הלמ"ס:
תל אביב-יפו מובילה בשיעור התעסוקה, באחוז הנמוך ביותר של מועסקים במשרה חלקית שלא מרצון, באחוז המועסקים שתפקידם מאפשר קידום, בשיעורי למידה בגילאי 17-15, באחוז הנמוך ביותר של תחושת בדידות ובאחוז הגבוה ביותר של מעורבות אזרחית, הכנסה כספית וכלכלית והמשתמשים באינטרנט.

השינוי באופי הנוסעים מתחיל לקראת תחנת הרכבת סבידור, צומת מרכזית בעיר. בתחנת סבידור, מתרוקן האוטובוס מיושביו התל אביבים ועולים נוסעים בדרך לרמת גן ובני ברק.

משפחות צעירות עם ילדים בעגלות. חיילים דתיים, כיפה סרוגה, עם נשק על הכתף. נערות צעירות עם ספר תפילה ביד, בדרך לסמינר. גבר ואישה בגיל העמידה, יד ביד תומכים זה בזה בכל עצירה פתאומית של האוטובוס.

השינוי באופי הנוסעים בקו 161 מתל אביב לבני ברק מתחיל לקראת תחנת הרכבת סבידור, צומת מרכזית בעיר. בתחנת סבידור, מתרוקן האוטובוס מיושביו התל אביבים ועולים נוסעים בדרך לרמת גן ובני ברק

גורדי שחקים ענקיים נישאים משני עברי האיילון, משקיפים על עורק התחבורה העמוס של גוש דן. על הבניינים פרוסים תמונות ענק של החטופים, שלט זועק "עכשיו כולם".

מהעבר השני של האיילון, רמת גן, עיר הגנים. "כלואה" בין שכנותיה, תל אביב, בני ברק, גבעתיים, פתח תקווה, קריית אונו, חולון. משקיפה על תל אביב, ירוקה ופורחת.

האוטובוס פונה ימינה בצומת עלית ההיסטורי ומטפס באיטיות במעלה רחוב ארלוזורוב בואכה רחובות קריניצי וביאליק. תערובת של בתים נמוכי קומה ובתים שעברו פינוי בינוי. גינות מטופחות בין הבתים.

בהתאם לרוח התקופה ובדומה לאחותה הגדולה ממערב, משנה גם רמת גן את פניה ועוברת מתיחת פנים, טיפול בתשתיות, בבתים. גם כאן ברחובות ובמרפסות הבתים דגלי ישראל, דגלים צהובים ומודעות תמיכה בחטופים.

מנתוני הסקר החברתי  האחרון של הלמ"ס:
רמת גן מובילה באחוז המועסקים שתפקידם תואם את תחום לימודיהם, בשיעור
הנמוך ביותר של הרוגים בתאונות דרכים, בשיעור הנמוך ביותר של תמותת תינוקות ובשביעות רצון מהחיים.

בתחנה הראשונה של האוטובוס בבני ברק השינוי מורגש מייד. עולם אחר. סגנון הלבוש של הממתינים בתחנות האוטובוס משתנה באופן ניכר. השפה המדוברת של העולים לאוטובוס היא אידיש. אברכים צעירים עולים לאוטובוס ובידיהם ספרי תורה. מבטם מופנה כלפי מטה שלא לפגוש חלילה באישה. נשים צעירות עם כיסויי ראש, לבוש צנוע. קשישים בעלי חזות תורנית.

בתחנה הראשונה של בני ברק השינוי מורגש מייד. עולם אחר. לבוש הממתינים בתחנות משתנה באופן ניכר. השפה המדוברת היא אידיש. אברכים צעירים עולים לאוטובוס, מבטם כלפי מטה, שלא לפגוש חלילה באישה

הרחובות צרים וצפופים, מרפסות סגורות באופן פרוביזורי, משמשות כחדר שינה נוסף למשפחות הגדולות. בחצרות הבתים תשתיות מוכנות לחג הסוכות הבא. אין דגלי ישראל, אין אזכור לחטופים.

על כל עמוד וקיר פנוי פשקווילים שונים. לעיתים כתובים בעברית, ברוב המקרים באידיש. בכל פינה בתי כנסת וישיבות. נראה כאילו הזמן עצר מלכת אי שם בעיירה יהודית באירופה.

הנסיעה שלי, שהחלה מול ביתו של בן גוריון, בתל אביב החילונית, הסתיימה בתחנת חזון איש והרבי מגור. בסמוך למרכז רוחני חשוב בבני ברק, תלמוד תורה "תשב"ר".

כמה סמלי. החזון איש, ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בישראל, ליד הרבי מגור, מייסד החסידות הנחשבת לחסידות הגדולה בישראל ובעלת השפעה פוליטית תקשורתית גדולה, שבאה לידי ביטוי בעיקר, במפלגת אגודת ישראל.

מנתוני הסקר החברתי  האחרון של הלמ"ס:
בני ברק עלתה ב-2023 לקבוצת הערים עם ציון כולל בינוני במדדי איכות חיים. היא מובילה באחוז הנמוך ביותר של עודף משקל בכיתות א' ו-ז', בשיעור ההצבעה הגבוה ביותר בבחירות לכנסת ה-25, בציפיות ביחס לעתיד, באחוז המעורבים בפעילות התנדבותית ובתחושת ביטחון בסביבה מקוונת.

פסעתי לאיטי ברחובות הצפופים לעבר מקום המפגש. במוחי צצו ועלו כל הסיסמאות בשיח התקשורתי: "אחים אנחנו", "ביחד ננצח", "מאוחדים", "נושאים בנטל", "חיה ותן לחיות", "סולידריות", "קדושת החיים", "מדינה יהודית", "מדינה דמוקרטית", "דת ומדינה" ועוד ועוד.

הרחובות צרים וצפופים, מרפסות סגורות באופן פרוביזורי, משמשות כחדר שינה נוסף למשפחות הגדולות. בחצרות הבתים תשתיות מוכנות לחג הסוכות הבא. אין דגלי ישראל, אין אזכור לחטופים

שאלתי את עצמי. האומנם? איך? אילו ערכים משותפים או עתיד משותף יש לנו, אם בכלל? לא היו לי תשובות. בסיום הפגישה עליתי על האוטובוס בחזרה הביתה לתל אביב. אין כמו נסיעה באוטובוס בכדי להכיר את הישראליות החדשה. חשבתי לעצמי.

קו 161 בעיניי הוא הרבה יותר מקו אוטובוס. הוא קו שמחבר לא רק ערים, אלא גם תפיסות עולם שונות. פסיפס מיוחד שמרכיב את הישראליות החדשה. לכול אורך הדרך בחזרה הרהרתי, האם אפשר לחיות יחדיו? האם הקו יכול לחבר גם בין ערכים?

וברוח המקום נזכרתי בדבריו של הנביא עמוס,  פרק ג' פסוק ג':

הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.