הפיד שלי התמלא ביומיים-שלושה האחרונים בבקשות, תחנונים, המלצות וחגיגות: גנץ, תעשה לנו ילד ממשלת מיעוט, עם אמא חורגת משותפת שיכולה להסתכל רק מבחוץ.

למה מבחוץ? איזה מין ליברליזם זה שהם רק בחוץ? מה הם נגועים? מצורעים? או ש או ש. בלי צביעות. אם המשותפת בפנים שתהיה בפנים. למנהיג שלהם קוראים איימן עודה, לא מוסא רבנו. מותר לו לדרוך בארץ המובטחת.

הפיד שלי התמלא ביומיים-שלושה האחרונים בבקשות, תחנונים, המלצות וחגיגות: גנץ, תעשה לנו ילד ממשלת מיעוט, עם אמא חורגת משותפת שיכולה להסתכל רק מבחוץ

נדמה לי שהפיד שלי מלא בעיקר באנשים שבחרו בגוש השמאל, במנדטים זה פחות מעשירית מהאוכלוסיה. מעט אנשים שיודעים לעשות רעש ויושבים במקומות שמייצרים הרבה רעש. הדרישה שלהם מגנץ מטרידה. לא קראתי עדיין סקר שמפלח כמה בוחרי גנץ תומכים בממשלה כזו. לא הייתי מהמר על אחוז גדול.

הבוחרים של כחולבן הם בוחרי נמאס לי: נמאס לי מביבי, נמאס לי מהדתיים, נמאס לי מנתניהו, נמאס לי משרה ויאיר, נמאס לי מהערבים ותהליך השלום. תנו להם דחיפה קלה ונמאס להם מהחיים. אני לא רואה שם פוטנציאל לתמיכה בממשלת מיעוט. אני מכיר את האנשים האלו. אלו אוהבים את הערבים. כשהם שם. בחדר השני.

הבוחרים של כחולבן הם בוחרי נמאס לי: נמאס לי מביבי, נמאס לי מהדתיים, נמאס לי מנתניהו, נמאס לי משרה ויאיר, נמאס לי מהערבים ותהליך השלום. תנו להם דחיפה קלה ונמאס להם מהחיים

האיחול לממשלת מיעוט, עם ערבים בחוץ, אבל ליברמן בפנים, הוא שידור של נואשות. שבירת ערכים של השמאל הישראלי. הרצון לסלק את נתניהו עיוות את המוסר השמאלני עד לנקודה שבה הוא מוכן לשבת עם אחד האנשים היותר גזענים שיש לפוליטיקה הישראלית להציע. מי ששוכח עכשיו אמירות עבר של ליברמן, יתעורר יום אחד למציאות ליברמנית.

לא שזה יקרה. בדיוק כמו עם כחולבן, אבל בצורה הרבה יותר קיצונית, לליברמן אין שום מנדט מהבוחרים שלו לשבת עם ערבים או לקבל תמיכה מהם. גם לא עם דתיים.

יוצא שליברמן והמפלגה שלו הוא התמונה המדוייקת ביותר של הרוב הפוליטי בישראל: מרכז ימינה, מסורתיים אבל לא מתנגדים לאיזה סטייק לבן בפיתה ותחבורה ציבורית בשבת, ודי לא סובלים את כל מי שהוא לא אנחנו.

יוצא שליברמן והמפלגה שלו הוא התמונה המדוייקת ביותר של הרוב הפוליטי בישראל: מרכז ימינה, מסורתיים אבל לא מתנגדים לאיזה סטייק לבן בפיתה ותחבורה ציבורית בשבת, ודי לא סובלים את מי שהוא לא אנחנו

השמאל הישראל, שוב, מלבד הערבים מדובר בעשרה אחוז, צריך לאסוף את שבריו. כחול לבן היא לא מפלגת שמאל ואני לא בדיוק רואה איך היא נושאת אי אילו דגלונים מעולם השמאל. חונטה צבאית שהריצה קמפיין בחירות עם קרקפות פלשתינאים מעזה על החגורות שלהם, ביחד עם לווין תל אביבי היא שמאל? היא מייצגת ערכים של השמאל?

הבחירות האחרונות הן קריאה לחשבון נפש. בעד מי אנחנו? אנחנו רק נגד? איך נגרש את החושך, בעוד חושך? לא ניצחנו. הפסדנו. להדיח את ביבי זה לא נצחון, ולא הדחנו אותו. חשבון נפש ערכי. חשבון נפש על שלום פרקטי, על שלום פנימי, על הפסקת הפטרונות כלפי הערבים ותקווה שיתחילו לקחת אחריות על חייהם.

הבחירות האחרונות הן קריאה לחשבון נפש. בעד מי אנחנו? אנחנו רק נגד? איך נגרש את החושך, בעוד חושך? לא ניצחנו. הפסדנו. להדיח את ביבי זה לא נצחון, ולא הדחנו אותו

להפסיק לסתום פיות גם על מה שלא נוח לדבר, לדבר בעיקר עם האחר, השונה, על איך בונים פה איחוד אמיתי, לא ליברמני מזוייף, מושל ומפריד, אלא איחוד שבו דתיים וערבים ממגנטים אחד את השנים, לא דוחים.

זאב אברהמי בן 50, מאז השירות בשטחים לא חי בארץ ולא יחיה עד שזה ייגמר. בהגדרה: יהודי פוסט ישראלי. נולד בימית, נעקר, חי יותר מדי זמן בניו יורק, עכשיו בברלין. נשוי לגרמניה (ומאז הפסיק לפחד מהמוות), שני ילדים ממוקססים היטב (ערסים יקים). כותב כדי לנשום. נושם בשביל לנגב חומוס. חוץ מראשון בלילה בברגהיין, לא אוהב דברים קבועים

בשבוע שעבר צפינו בערוץ "כאן 11" בסרטו של יאיר קדר "הפרק האחרון של א.ב יהושע". הסופר, בן 83, מזכיר בסרט את נכדתו גאיה. לדבריו, גאיה אומרת שבכל העיתונים סבא מדבר על כך שהוא הולך למות, אבל לדבריה היא רואה "שהוא מסתובב, מבלה לו יפה מאוד".

גאיה צודקת. גופו של סבה כבר בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה להתכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית, הולך ונפרד מהעולם. ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים.

גאיה צודקת. גופו של סבה בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה התכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית מהעולם ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים

ובדומה לו הזקן ב"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. זה הזקן שחולק, כנראה, על תפיסתו של קוהלת. מערער על הקביעה "אין חדש תחת השמש":

"והנה אתה בא בימים וזקנת ושבת.
וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים.
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש".

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי.

כי איך אפשר להסתלק מהעולם ביום ככל הימים, יום שבו "פורסים את הלחם/ ואוספים את הפרי אל הטנא", כנאמר בשיר "ביום זה". מוני אמריליו הלחין את השיר, המוכר לציבור בעיקר בביצועיהם של יוסי בנאי ואורה זיטנר.
המשוררת תהתה:

"איכה תמותי נפשי ביום הזה
שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט
שהוא אור, שהוא יום ככל הימים?".

ואכן, אנשים רבים, חלקם משכילים ונאורים, מנסים להדוף כל מחשבה על סופיותם הצפויה.

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי

היצירה היא מעין נעורים, כלשון הקלישאה. גם קלישאות מבטאות לעתים אמיתות עמוקות. "אני עברתי איזה מחסום כתיבה", מעיד א.ב יהושע על עצמו. "וחזרתי לכתוב. אני כל היום משייף. אמרתי: 'זה לא רע בכלל וקיבלתי אומץ להתחיל'". והבמאי, יאיר קדר, אמר בראיון אשר פורסם ב"הארץ" ש"היצירה מחזקת אותו (את יהושע). נותנת לו עוצמה פנימית…הוא תאב חיים וגם מתכונן להיפרד מהם".

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה. כתיבה מאפשרת לה שלא לעשות רק עוד מאותו דבר. בתה של בונדי, העיתונאית לשעבר טל בשן, פרסמה ביום השנה למות אימה (בגיל 94!) רשימה גנוזה של האם שכותרתה: "שיגרה היא סתם פיהוק, עד שמגיעים לזיקנה".

ואז, כדברי רות בונדי:

"השגרה היא משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים…הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר, במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".

ושוב אני חוזרת אל חכמת זקנים נוסח לאה גולדברג. אל פסוק השיר "ותדע: חדש כל יום תחת השמש". ציטטתי את השיר בקבוצת הפייסבוק "לא סופרים – מועדון הקריאה של הארץ". אחד הטוקבקיסטים המגיבים – ערן קרלינסקי – הוסיף הערה אופטימית. לדבריו, האמירה הזאת רלוונטית לכל גיל.

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה

די להיזכר בתמונה החותמת את הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח". הגיבורה, סקרלט אוהרה (בגילומה של ויוויאן לי) כבר יודעת שכל עולמה חרב. ואז היא משמיעה את האמירה הנודעת, האלמותית: "ככלות הכול, מחר יפציע יום חדש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה

עיראק היא לא מדינה דמוקרטית, ולתוצאות בחירות כאלה או אחרות אין ממש בקביעת המדיניות של המדינה, אם בכלל יש מדינה, ואם יש לה מדיניות.

כבר הבחירות הקודמות גרמו להקמת ממשלתו של מוסטפה אל-כאזימי שהייתה מסוייגת מאיראן. הוא דיבר כמו עיראקי עצמאי לכאורה, אבל חדירת איראן כל כך עמוקה במנגנון המדינה, במשטרה ובצבא, עד כי כאזימי אמר מה שבא לו, ואיראן המשיכה לעשות מה בראש שלה.

קודם כל, האם בכלל היו בחירות? מנהלת הבחירות הרשמית אמרה שכן, וגם פרסמה את הנתון של 41% השתתפות בהצבעה. אבל גורמים בתוך עיראק טוענים כי אחוז ההצבעה האמיתי היה רק בסביבות 15% – כלומר כשלון של המהלך כולו. אפילו המשקיפים האירופים, שהיו שמחים להודיע כי הבחירות התנהלו כסדרן, הטילו ספק במספרים הרשמיים וקבעו כי שיעור ההצבעה היה נמוך.

מדוע נמנעו העיראקים מלבוא לקלפיות? מי שעקב אחרי מערכת הבחירות יודע. כשאנו אומרים מערכת בחירות אנו מייד חושבים על ויכוחים, סיסמאות וכו'. בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים.

המאבק בעיראק הוא לא בין מפלגות פוליטיות, אלא בין מיליציות. על הבכורה מתמודדות שתי מיליציות – המיליציה של מוקתדא סדר שזכתה בבחירות, מול החשד א-שעבי – "ההתגייסות העממית" הפרו איראנית. אלה שתי מיליציות שיעיות וההבדל ביניהן הוא שסדר מעדיף את האופי הערבי של עיראק על צביונה השיעי, והחשד א-שעבי מעדיף את הצביון השיעי והוא חלק ממשמרות המהפכה האיראניות.

בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים

החשד א-שעבי כבר הודיע כי לא יכיר בתוצאות הבחירות, ויילחם בהם.

כלומר: מי שהלך לקלפיות בכל זאת, רצה לומר כי הוא רוצה להתנתק מאיראן. אבל זה לא מספיק. ההתנתקות מאיראן – אם היא אפשרית – תוכל להתממש רק במלחמת אזרחים פנים שיעית.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.