את רמי דוידיאן ראיינתי כבר בשבוע הראשון אחרי ה־7 באוקטובר. זה היה בערוץ 97, ערוץ הידברות. כמעט אף אחד לא הכיר אותו אז. למעט כתבה שולית ב"מעריב", שמו לא הוזכר בתקשורת. אלה היו רגעים ספורים אחרי שהוא וחבריו פעלו בשטח כדי להציל חיים, בזמן שכולם עוד ניסו להבין מה קורה.

כעבור כחצי שנה, רמי, שכבר נבחר להשיא משואה ביום העצמאות, חזר אליי לריאיון נוסף. זה היה חודשים רבים אחרי האירועים, וכשהתחיל לדבר – הוא נשנק בבכי. כי הוא עדיין שם. עבורו, 7 באוקטובר לא נגמר. המראות, הקולות, הריחות – הכול ממשיך לרדוף אותו. זו לא הייתה עוד כתבה או דיון אולפני. זו מציאות שהוא חי בתוכה יום-יום, דקה-דקה.

כשהתחיל לדבר – נשנק בבכי. כי הוא עדיין שם. עבורו, 7 באוקטובר לא נגמר. המראות, הקולות, הריחות – הכול ממשיך לרדוף אותו. זו לא הייתה עוד כתבה. זו מציאות שהוא חי בה יום-יום, דקה-דקה

אבל גם גיבורים צריכים לעמוד באור האמת

בימים האחרונים עולות טענות כבדות כלפי רמי: לכאורה, לא רק שניפח את מספר הניצולים, אלא אף ייחס לעצמו פעולות של אחרים, והציג סיפורים שלא היו ולא נבראו. אם הדברים יתבררו כנכונים – זה טרגי. כי גבורה אמיתית לא זקוקה להאדרה או לפברוק. להפך – היא מתרסקת כשמתגלה שהולבשה עליה תחפושת.

זה כמובן לא מוחק את מה שכן עשה. את העובדה שהוא נכנס לשטח מסוכן. את האומץ שגילה באותו יום. אבל זה כן מציב את הסיפור בפרופורציה הנכונה – וגם מזכיר לנו שגבורת אמת לא מתנגשת עם דיוק.

כשגיבורים הופכים לשעירים לעזאזל

נכון, בנוסף, היו דברים שדוידיאן אמר בראיונות שהיו רחוקים מלהיות במקום. הביקורת שהשמיע על ישראל זיו ועל יאיר גולן הייתה מיותרת, ייתכן אף ששקרית. עוז דוידיאן עצמו, אחיינו של רמי, סיפר לי איך פגש את יאיר גולן בשטח וראה במו עיניו איך הוא מסכן את חייו כדי להציל אנשים. גם מספר הניצולים שרמי סיפר עליהם כנראה הוגזם, אולי מתוך סערת רגשות, אולי טעות בזיכרון ואולי רצון בהאדרה עצמית.

אבל הבעיה האמיתית היא לא בפרטים הקטנים. הבעיה היא במנגנון הציני, שמנצל כל גיבור כדי לנגח את הצד השני.

הבעיה העמוקה: הצורך התמידי למצוא גיבור – ולנפץ אותו

בחודשים האחרונים היו אלה אנשי ימין שניסו להקטין את חלקו של האלוף (במיל') יאיר גולן, מי שהיה סגן הרמטכ"ל וכיום עומד בראש מפלגת "הדמוקרטים". העובדה שהוא היה שם, פיזית, מסכן את חייו – לא הסתדרה להם. אז הם חיפשו סדק בסיפור.

אם הדברים שנטענים כלפי דוידיאן יתבררו כנכונים – זה טרגי. גבורה אמיתית לא זקוקה להאדרה או לפברוק. להפך – היא מתרסקת כשמתגלה שהולבשה עליה תחפושת. זה כמובן לא מוחק את מה שהוא כן עשה

ועכשיו? עכשיו זה קורה מהכיוון ההפוך. גורמים אחרים ממהרים להחריב את דמותו של רמי דוידיאן, והשאלה הקשה שעולה האם זה כי אכפת להם מהאמת, או שמא זה נובע ממניעים אחרים.

ברגע ששמעתי את אופירה אסייג זורקת לרמי בשידור חי – "הצלת רק עשרה?" הרגשתי צורך להקיא.

זו אותה אישה שמטיפה לנו כבר שנה וחצי שכל חטוף הוא "עולם ומלואו", שכל פצוע הוא אסון, שכל הצלה היא נס. אבל פתאום, כשזה לא מתאים לנרטיב שלה, כשזה לא מסתדר עם הסיפור שהיא רוצה לקדם, עשרה ניצולים זה "רק"?
גם לרדיפת רייטינג יש גבול. וזה פשוט גועל נפש.

המסר: אל תטיפו מגובה המזגן

הגיע הזמן לומר את זה בצורה הכי ברורה: כל מי שלא היה שם – לא ראוי שישפוט בקלות דעת. לא את דוידיאן, לא את יאיר גולן, ולא אף אחד אחר שפעל באומץ לב תחת אש.

כן, עיתונות צריכה לבדוק. כן, אמת צריכה להיאמר. אבל יש הבדל עצום בין תחקיר עיתונאי לבין טיזר שמזכיר את "המתחזים", או קריאות מבזות שמרסקות את נפשו של אדם.

אפשר וצריך להבחין בין גבורה למיתולוגיזציה. בין אומץ לבין מיתוס. גם אם דוידיאן לא הציל מאות, ואף אם ייחס לעצמו פעולות לא שלו – ברגעי האימה ההם הוא כן פעל. זה מספיק חשוב בפני עצמו.

כן, עיתונות צריכה לבדוק. כן, אמת צריכה להיאמר. אבל יש הבדל עצום בין תחקיר עיתונאי לבין טיזר שמזכיר את "המתחזים", או קריאות מבזות שמרסקות את נפשו של אדם

והאחריות שלנו היא לדעת להפריד בין בירור אמת לבין חיסול ממוקד – בין שאלות לגיטימיות לבין השפלה. אנשים שסיכנו את חייהם הם לא מטרה לציד מכשפות. לא חסרים ניצולי שואה שסיפרו גוזמאות עקב פוסט-טראומה וכדומה. זה לא אומר שהם צריכים לעמוד לתחקיר על "שקרים". הגישה צריכה להיות הרבה יותר מכבדת ורגישה. ככה לא חוקרים בנאדם שהציל אנשים.

יש דרך. ובטוח שהיא לא זו.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.