היום, לו היה בחיים, הגיבור של הסיפור היה חוגג שישים ושמונה שנים. אזרח ותיק. לעיתים קרובות אני תוהה כיצד היו נראים חייו, היכן היה גר, מה היה עושה, האם היה זוכה להקים משפחה? אך למרבה הצער, לעולם לא נדע. סיפורו נקטע בטרם עת. אין כאן סוף טוב.

שנות השבעים בדרום תל אביב, שכונת פועלים, אנשים קשי יום עובדים לפרנסתם. בתים נמוכי קומה עם גינות מטופחות. פסיפס אנושי של דתיים, חילונים, מסורתיים, מזרחים ואשכנזים, חיים בדלתות פתוחות ובחלונות קרובים. האוויר היה ספוג בריחות תבשילים. במקום כזה, סודות לא נותרים זמן רב מאחורי דלתות סגורות.

שנות השבעים בדרום תל אביב, שכונת פועלים, אנשים קשי יום עובדים לפרנסתם. בתים נמוכי קומה עם גינות מטופחות. חיים בדלתות פתוחות ובחלונות קרובים. במקום כזה, סודות לא נותרים זמן רב מאחורי דלתות סגורות

בבניין הסמוך אלינו התגוררה משפחה: אב, אם, אחות ושני אחים, משפחה ככל המשפחות. האבא איש קטן קומה, חזק מאוד. עובד בעבודת כפיים. אמא עקרת בית, אישה ענקית עם לב זהב. משפחה מסורתית.

הבן משה (שם בדוי) היה נער מתבגר יפה תואר באופן יוצא דופן. עיניו בצבע שקד ירוק, שיערו שחור כלילה ללא ירח, תלתלים נופלים ברכות על פניו. גוף חסון ושרירי. למשה, הגיבור של הסיפור, היה סוד. הוא היה הומוסקסואל בתקופה שבה לא היו זכויות לקהילה. תקופה שבה ההומופוביה שלטה ברחובות.

אבל במקום קטן כזה אי אפשר היה לשמור את הסוד. בני הנוער והילדים בשכונה הבינו במהרה את נטייתו והתעללו בו מילולית ופיזית. קללות, מכות, זריקת אבנים. לפעמים הוא החזיר להם, לפעמים לא.

עד מהרה הוא נשר ממסגרת הלימודים. לא הצליח למצוא לעצמו מקום בבית הספר שלא קיבל אותו. בלילות חיפש אחר מעט אהבה וחום בגן העצמאות בתל אביב, מקום מפגש של הקהילה הגאה. עם שחר היה מתגנב בחשאי לביתו. לתפוס תנומה לקראת יום חדש. מדי פעם, כשהיה חוזר הביתה, אביו חיכה לו. אז בקעו מהדירה הצנועה צעקות השבר של אמו, כשאביו "החטיף" לו מכות.

"די, אתה הורג לי את הילד", זעקה אמו והתחננה בפני האב לחוס עליו ולהפסיק. משה לא הוציא הגה מפיו, קיבל את המכות בהכנעה. לא העז להתמודד עם האב.

הבן משה (שם בדוי) היה נער מתבגר יפה תואר באופן יוצא דופן. אבל היה לו סוד. הוא היה הומוסקסואל בתקופה שבה לא היו זכויות לקהילה. תקופה שבה ההומופוביה שלטה ברחובות

בדירה הסמוכה, אחי ואני, בני עשרה צעירים. התכווצנו מכאב כששמענו את הזעקות. היינו חברים טובים, חולקים שיחות קצרות בחצר המשותפת. ידענו על ההתעללויות, על המכות, אבל לא דיברנו עם משה על זה. התביישנו, לא העזנו.

לצבא לא גויס והחל מיד לעבוד במספרה קטנה בשכונה. הפכתי ללקוחה קבועה שלו, מגיעה מדי שבוע לתספורת ולפן. ידיו היו ידי אמן, תמיד יצאתי מהמספרה בהרגשה של "מיליון דולר". למרות שלא זכה להכשרה מסודרת, במספרה הזעירה הוא מצא סוף סוף את ייעודו.

במספרה שלו, כשאני יושבת על כיסא הספר, היו לנו שיחות ארוכות. משה דיבר, אני בעיקר מקשיבה, מבינה, מקבלת. המתנה שלו לחתונתי הייתה תספורת מתאימה ואיפור. זו הייתה הפעם האחרונה שהתראינו. עזבתי את השכונה ודרכינו נפרדו.

לימים נודע לי כי סגר את המספרה ונסע לדרום אמריקה. ניסה לבנות שם חיים עם נערה מקומית. אבל הניסיון לא צלח. הוא לא יכול היה לברוח מעצמו. לאחר תקופה חזר לבד לארץ. אז התברר כי חלה באיידס.

שנות השמונים היו תקופה שבה האיידס פשט כמגפה, תרופות עדיין לא היו בנמצא. הוא אושפז בהוסטל מיוחד לחולי איידס. מדי פעם הגיעה אחותו לבקרו. כעבור מספר חודשים נפטר בייסורים קשים, בבדידות נוראית, ללא בני משפחה לידו.

בשנות ה-80 האיידס פשט כמגפה, תרופות עדיין לא היו בנמצא. הוא אושפז בהוסטל מיוחד לחולי איידס. מדי פעם הגיעה אחותו לבקרו. כעבור חודשים נפטר בייסורים קשים, בבדידות נוראית, ללא בני משפחה לידו

חודש יוני הוא חודש אחד בשנה שבו חוגגים ומציינים את גאוות הקהילה הלהט"בית בכל העולם. בארץ, זה הזמן שבו הקהילה מציינת את ההישגים ואת התקווה לחופש והמאבק לחיים שווים ובעיקר בטוחים.

במדינת ישראל אין נתונים מדויקים על הקהילה הלהט"בית בישראל. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא אוספת בצורה ישירה נתונים על נטייה מינית. מספר סיבות לכך, כשעיקרן: גודלה של האוכלוסייה ופרטיות הנסקר.

גם בעולם אין נתונים מדויקים. נתוני סקרים שמדדו את שיעור אוכלוסיית הלהט"בים במדינות ה-OECD, מראים על שיעור של 1.2%-5.4% מכלל האוכלוסייה, ממוצע של 2.7% – תלוי מדינה וסקר. לדעת כולם מדובר בהערכת חסר, בעיקר בגלל הפרטיות של הנסקרים. ההנחה אומרת כי 1 מתוך 10 משתייך לקהילה הלהט"בית.

זכויות אנשי הקהילה הלהט"בית בישראל, החלו בסוף שנות השמונים עם ביטול  איסור על משכב זכר. הן נחשבות לבין המתקדמות ביותר באסיה והמתקדמות ביותר במזרח התיכון. אבל היחס של הציבור לקהילה נגוע בגילויי הומופוביה ואפליה. בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בהתבטאויות של שנאה ואלימות לאנשי הקהילה. יש גם נסיגה בהקצאת תקציבים של משרדי הממשלה לקהילה.

קשה במיוחד מצבם של להט"בים אזרחים ותיקים בישראל. הם היו הדור הראשון של הלהט"בים בארץ. נרדפו, הוכו, הושפלו. חיו ללא זכויות. שנים חיכו עד שהעזו "לצאת מהארון" בפני משפחתם ובפני החברה. היום רובם מוצאים את עצמם חסרי משפחה וחברים.

יחס הציבור לקהילה נגוע בהומופוביה ואפליה וחלה עלייה משמעותית בהתבטאויות שנאה ואלימות ללהט"ב. יש גם נסיגה בהקצאת תקציבי משרדי הממשלה לקהילה. קשה במיוחד מצב האזרחים הוותיקים בה

מחקרים שנערכו בקרב האוכלוסייה של הזקנים בקהילה, מראים כי הם בודדים יותר מאחרים, סובלים מדעות קדומות בבתי אבות ודיור מוגן. הם חווים הדרה וגילנות גם בתוך קהילתם וגם בחברה בכלל.

אז מה ניתן לעשות בכדי לשפר את מצב האזרחים הוותיקים בקהילה?

• איסוף נתונים מקיף על ידי הלמ"ס – לפי ה-oecd, איסוף נתונים הוא נדבך חשוב בגיבוש מדיניות ציבורית הקשורה לקהילה ובהקצאת משאבים רלוונטיים. הניסיון במדינות שאוספות נתונים מראה כי בניית אמון בין גופי איסוף הנתונים לבין הקהילה, הייתה נדבך חשוב במהימנות הנתונים.
• ביצוע סקרים על ידי הרשויות המקומיות – חלק קטן מהעיריות בארץ מבצעות סקרים בקרב הקהילה וזאת בכדי לתת מענה הולם לצרכים הייחודיים. דוגמה לכך ניתן לראות בעיר תל אביב, שבה קהילת הלהט"ב הגדולה בארץ. העירייה ערכה סקר מקיף בשנת 2024 וממנו עולה כי כ-10% מתושבי העיר מזדהים כשייכים לקהילה.
• הכרה רשמית, טיפול ממוקד ומדיניות מכילה על ידי הממשלה – משרדי ממשלה רלוונטיים (שיכון, רווחה, בריאות) צריכים לפתח מדיניות ברורה ומכילה שתכלול בין היתר, העשרות פרטניות לצוותים.
• פיתוח שירותים קהילתיים ייעודיים – הקמת מרכזים קהילתיים מותאמי צרכים  שיציעו פעילויות, קבוצות תמיכה ועוד. ראו כדוגמה את המרכז הגאה שהקימה עיריית תל אביב בגן מאיר. בנוסף, הקמת דיור מוגן מותאם לזקני הקהילה, שירותי בריאות ורווחה מתאימים.
• הסברה וחינוך ציבורי – שינוי תודעתי וקמפיינים ציבוריים להעלאת המודעות תוך דגש על מניעת אלימות. הכשרות מתאימות של עובדי רווחה, מטפלים, צוותי רפואה בכול הארץ.
• ביטחון סוציאלי וכלכלי – שוויון בזכויות הפנסיה וביטוח לאומי במיוחד לבני הזוג. סיוע כלכלי לנמצאים במצוקה.

מחקרים שנערכו בקרב אוכלוסיית זקני הקהילה, מראים כי הם בודדים יותר מאחרים, סובלים מדעות קדומות בבתי אבות ודיור מוגן. הם חווים הדרה וגילנות גם בתוך קהילתם וגם בחברה בכלל

גם לנו, האזרחים הוותיקים, יש מה לעשות בעניין. אנחנו הדור שבתקופתו וממנו יצאו המתעללים. אנשים אלו חוו בצעירותם מצדנו: השפלות, התעללויות וניכור. אבל אנחנו גם הדור שבתקופתו זכויות הקהילה קודמו לשוויון. עכשיו הגיע הזמן להשלים את התיקון.

חייבים ליצור חיבורים ופעילויות משותפות. להכניס אותם לקהילתנו. בסוף, כולנו אנשים.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.