כשהאדם הקדמון שמע רעש לא ברור בין השיחים, הוא לא שאל אם זה הרוח או נמר. הוא פשוט ברח. ככה שרדנו. היום, כשינון מגל אומר ברמיזה ש"הנסיבות בהן עידן אלכסנדר נחטף בעייתיות מאוד", הוא עושה בדיוק את אותו הדבר – רק שהוא הנמר. אבל לא כזה שטורף. נמר רכילותי.

מגל הוא נמר שמפזר טיפות דם באוויר ומחכה שהמוח שלנו, המאומן היטב לשרוד סכנות מדומיינות, יעשה את העבודה. הרמיזה היא הטריק הכי ישן בספר. לא אמרתי מה קרה, רק אמרתי שקרה משהו. עכשיו תתמודד עם זה לבד.

מגל הוא נמר רכילותי שמפזר טיפות דם באוויר ומחכה שהמוח שלנו, המאומן היטב לשרוד סכנות מדומיינות, יעשה את העבודה. הרמיזה היא הטריק הכי ישן בספר. לא אמרתי מה קרה, רק אמרתי שקרה משהו

זו לא הפעם הראשונה שמישהו בצמרת התקשורת משתמש בנשק הנוראי הזה שנקרא "רמיזה". זו לא המצאה של ינון מגל, רק ביצוע טיפוסי שלו: שגר רעל בלי לקחת אחריות. והוא יודע בדיוק מה הוא עושה. המילים שלו מדודות: הן לא יכניסו אותו לתביעת דיבה, אבל יאפשרו לכל מי שמאזין לדמיין את הזוועה שהוא בעצמו לא העז להגיד בקול.

העוקץ פה הוא כפול: גם פוגע, גם חמקמק. אבל הסכנה האמיתית היא לא באמירה עצמה – אלא במה שהיא מפעילה אצלנו. כי כשמשאירים אותנו עם חצי סיפור, המוח שלנו, הנאמן, החרד, ובעיקר הבדיוני, נכנס לפעולה. הוא שונא ואקום. הוא לא מסוגל לשאת עמימות. אז הוא בונה סיפור. הוא בונה סרט. וככל שהרמיזה עמומה יותר, כך הסרט שנריץ בראש יהיה קודר יותר, מעוות יותר, וגם אישי יותר. למה אישי? כי כל אחד משלים את החסר מהפחדים והדעות הקדומות שלו.

כאן נכנס לתמונה הקורטקס הפרה-פרונטאלי. הוא חלק מהמוח שאחראי על חשיבה מופשטת, על בניית נרטיבים, על פרשנות מוסרית. כשאנחנו שומעים "הנסיבות בעייתיות מאוד", אזור המוח הזה קופץ כמו עורך עיתון רכילותי: "מה בדיוק קרה שם? למה הוא לא מפרט? מה הוא באמת רומז?" – ואז הוא פונה אל האח הגדול הבא, הלא הוא הדמיון.

כשהמוח נותר בלי פרטים, נכנסת כפי הנראה לפעולה מערכת ברירת המחדל (Default mode network) – רשת עצבית שמופעלת כשאנחנו לא עושים כלום באופן פעיל, אלא שוקעים במחשבות, אסוציאציות, דמיונות. זו המערכת של הספקולציות, של התסריטים הדמיוניים. כשהיא פועלת, אנחנו לא בודקים עובדות אלא שואלים שאלות כמו: "מה אם…?" או גרוע מכך: "אולי…?" והרי ידוע ש"אולי" הוא השטן האמיתי. "אולי הוא בגד? אולי הוא שיתף פעולה? אולי קרה לו משהו נורא והוא מסתיר את זה? אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא?"

הרמיזה של מגל היא שגר רעל בלי לקחת אחריות. והוא יודע בדיוק מה הוא עושה. המילים שלו מדודות: הן לא יכניסו אותו לתביעת דיבה, אך יאפשרו למאזיניו לדמיין את הזוועה שהוא עצמו לא העז להגיד בקול

ואז מצטרפת לחגיגה האמיגדלה. מרכז הרגש, הפחד, הסכנה. היא לא שואלת שאלות של אמת או שקר. היא מופעלת על פי אווירה. ואווירה זה בדיוק מה שרמיזה יוצרת. לא עובדה, אלא תחושת איום. האמיגדלה מזהה את האיום ומכניסה את הגוף למצב עוררות: דופק מהיר, תחושות כעס, פחד וחשדנות. לא צריך שום עובדה כדי להרגיש שקרה משהו נורא. מספיק שמישהו זרק משפט מעורפל.

וכאן קורה משהו יפה מדעית ומכוער תרבותית: המוח שלנו, במקום להירגע עם הזמן, רק מחמיר את המצב. כי ככל שהרמיזה נמשכת – כלומר לא מובהרת – ככה ההשלמה נעשית קיצונית יותר. כל שעת שתיקה מוסיפה עוד שכבת ספק, עוד הזיה, עוד שמועה. כמו במשחק "טלפון שבור", רק שבמקום לעוות מסר קיים, אנחנו ממציאים אותו מראש ואז מעוותים אותו עוד.

אגב, זו לא רק בעיה של בורות או רכילות זולה. זהו מנגנון ביולוגי לגמרי. מחקרים מראים שכאשר אנשים נחשפים למידע חסר, המוח מעדיף להשלים אותו בתסריטים שליליים – אפילו כשאין לכך הצדקה. פעולה זו נקראת הטיית השליליות וכפולני אני מאוד מחובר אליה. למה? כי אבולוציונית עדיף להיות חרד מדי מאשר שאנן מדי.

כמובן שהאדם הממוצע לא קורא מחקרים ולא לומד על המוח. הוא פשוט יושב מול ערוץ 14, שומע את ינון מגל אומר ש"הנסיבות בעייתיות מאוד", ושואל את עצמו: מה לעזאזל זה אומר? ובמקום לענות שאלו שטויות, הוא מחפש ביוטיוב, שואל חברים, קורא בפורומים. כל תגובה, כל חצי שמועה, כל תיאוריה – מתקבעת אצלו כעוד שכבת "מידע". גם אם מדובר בהבלים מוחלטים. ואם מישהו יגיד "רגע, זה לא הוגן לדבר על חטוף כך" – תמיד תהיה התשובה: "מה, הוא רק רמז. מה אתה קופץ?"

רמיזה יוצרת אווירה. לא עובדה, אלא תחושת איום. האמיגדלה מזהה את האיום ומכניסה את הגוף לעוררות: דופק מהיר, תחושות כעס, פחד וחשדנות. לא צריך שום עובדה כדי להרגיש שקרה משהו נורא. מספיק משפט מעורפל

אבל הנה הקפיצה האמיתית: רמיזה כזו היא לא רק פגיעה אישית בעידן אלכסנדר, אלא היא אקט חתרני נגד ערך מוסרי בסיסי – חמלה. היא לוקחת את הסיפור הקשה של אדם שחזר מהתופת, סיפור שהיה אמור לעורר סולידריות אנושית, ומסובבת אותו נגדו. מגל הופך את הניצול לחשוד. את הקורבן למי שצריך להתגונן. זה דפוס רטורי מסוכן שמוכר לנו מתקופות חשוכות של ההיסטוריה האנושית. המטרה היא לערער את הלגיטימציה של הקורבן מבלי לומר את זה ישירות. לתת לקהל לעשות את זה בעצמו.

ובואו לא נשכח את ההטיה החביבה עלינו: הטיית השליליות. המוח שלנו פשוט אוהב סיפורים רעים. כשיש סיפור טוב וסיפור רע – הרע תמיד נשמע לנו "יותר אמיתי". כשאנחנו נתקלים ברמיזה, אנחנו לא שואלים: "למה מגל אמר דבר כזה בלי לפרט?" אלא שואלים: "מה הוא יודע ואנחנו לא?" כי עצם הרמיזה נתפסת כגישה למידע פנימי. כאילו ינון מגל הוא איזה שומר סוד מהמודיעין. כשבפועל, הוא בעיקר שומר טינה ומפיץ רעל.

ואם נלך עוד שלב אחד קדימה, נבין שמדובר בטקטיקה פוליטית מושחזת: לא לתקוף ישירות אלא לגרום לציבור לתקוף במקומך. זו שיטה של שליטה תודעתית רכה, שמתאימה למי שלא רוצה לקחת אחריות אבל כן רוצה להזיק. היא מדיפה ניחוח של רמזים על נאמנות, של רמזים על אשמה. ככה הופכים לוחם ששרד שבי – לבעיה. ושוב, לא בגלל מה שהוא עשה, אלא בגלל מה שאתה מדמיין שהוא אולי עשה.

כך עשו לכל החטופים, על ידי רמיזות והפעלת האזורים המתאימים במוח שלכם הפכו אותם מקורבנות לאשמים. ואם הם אשמים, אפשר להפקיר אותם. נכון? העובדה שכל זה נעשה מול מצלמות, בפורום ציבורי, מול עם ישראל, מראה לנו עד כמה התרבות התקשורתית שלנו הידרדרה.

רמיזה לוקחת את הסיפור הקשה של אדם שחזר מהתופת, סיפור שהיה אמור לעורר סולידריות אנושית, ומסובבת אותו נגדו. מגל הופך את הניצול לחשוד. את הקורבן למי שצריך להתגונן

פעם חשבנו שהפייק ניוז הוא המגפה – היום זו הרמיזה. פייק ניוז לפחות אפשר להפריך. רמיזה? היא נמרצת, עמידה, מתעתעת. היא לא צריכה להיות נכונה – רק להישמע כאילו היא יודעת משהו שאתה לא. וככה היא תמשיך לכרסם כתולעת במוח שלך – באמון, בחמלה, באנשים.

אז כן, ינון מגל אולי לא אמר דבר מפורש. אבל הוא אמר המון. והשקט שאחריו רועש מהכול.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.