מאז התחילה המתקפה מאיראן נראה שהזמן עמד מלכת. אני כותב שורות אלו ביום שלישי, חמישה ימים לאחר שהחלה מלחמת ישראל-איראן (הראשונה?) ונראה שנצח עבר מאז הלילה של יום שישי.

הרהרתי על תחושה זו בעודי מבלה עם משפחתי היקרה בממ"ד. על מנת לשעשע את בני המשפחה העייפים, העליתי באוב את זיכרונותיי מהפעם הראשונה שבה חוויתי נפילות של טילים בליסטיים בארץ הקודש.

הרהרתי על התחושה שעבר נצח מאז פרוץ המתקפה, בעודי מבלה עם משפחתי בממ"ד. כדי לשעשע את בני המשפחה העייפים, העליתי באוב את זיכרונותיי מהפעם הראשונה שחוויתי נפילות של טילים בליסטיים בארץ

במלחמת המפרץ הראשונה הייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מתחילת המלחמה הסתובבנו עם קופסאות מסכות הגז לכל מקום. בערב הראשון שבו צץ נחש הצפע לתוך שידורי הטלוויזיה והרדיו, נכנס לחדרי שותפי לדירה, דרור, ושאל מה עלינו לעשות. אחרי דיון קצר חבשנו את המסכות וישבנו מול הטלוויזיה וחיכינו. בשלב מסוים החלטנו להוריד את המסכות.

למרות שמלחמת המפרץ נמשכה כמה שבועות, איני זוכר כיום את כל מה שקרה. את רוב הדברים שכחתי. רק מספר אנקדוטות נשארו לי.

אני זוכר שרצינו באחד הערבים לראות סרט בווידאו אצל בועז ביישוב מיתר. נסענו לבית של חברה לקחת את הקלטת. כשנכנסנו לסלון שלהם ראינו את כולם, לבושים בטרנינגים זהים, יושבים וצופים בחדשות. הם התרגזו עלינו מאוד – איך העזנו לצאת? לקחנו את הקלטת (אינני זוכר מה היה הסרט), נסענו בכבישים חשוכים ונטושים לחלוטין למיתר וצפינו בסרט.

שנים לאחר מכן, כשקראתי את הספר "שירת הסירנה" של עירית לינור (לא תמיד הייתה עירית כרוכיה בערוץ 14, פעם היא הייתה סופרת), נדהמתי לקרוא תיאור ממש דומה של משפחה לבושה בטרנינגים זהים בעודה בוהה במדורת השבט.

אני גם זוכר את הערב שבו יצאנו לשחק ביליארד במועדון ליד האוניברסיטה, ואז הייתה התרעת טילים וכל המועדון התרוקן. לא רצינו לעזוב, אז חבשנו מסכות גז והמשכנו לשחק.

אני גם זוכר את הערב שבו יצאנו לשחק ביליארד במועדון ליד האוניברסיטה, ואז הייתה התרעת טילים וכל המועדון התרוקן. לא רצינו לעזוב, אז חבשנו מסכות גז והמשכנו לשחק

אני גם זוכר שלאחר הבחינות נסענו לכמה ימים לאילת, אבל איני זוכר מי נסע איתי. בדרך חזרה הייתה אזעקה, האוטובוס עצר בשולי הדרך וכולם חבשו מסכות. מהחלונות יכולנו לראות את "מפעל הטקסטיל" ליד דימונה. נוסעים פנו בהיגיון לנהג כדי שימשיך בנסיעה. נדמה לי שהוא סירב. ליד התחנה המרכזית בבאר-שבע ריסס מישהו כתובת "עכשיו תל-אביבים חולמים על באר-שבע".

כשאני נזכר באירועים אלו, אני מגלה שאת רוב אירועי הימים ההם שכחתי. רק אנקדוטות נשארו. אז למה הימים האחרונים מרגישים כאילו הזמן עצר מלכת? למה אני זוכר כמעט כל דקה ודקה מהם?

מחקרים שנעשו באנשים שחוו תאונות דרכים, התקפות טרור או נפילות מגובה רב הראו תופעה עקבית: בזמן אמת הם לא מצליחים לראות או לחשוב מהר יותר, אבל כשהם משחזרים את הרגע לאחר מכן, נדמה להם שהוא נמשך הרבה יותר. כלומר, העיוות בזמן נובע לא מהתפיסה עצמה בזמן אמת, אלא מהאופן שבו המוח מקודד את הזיכרון של האירוע.

אחד מאזורי המוח שאחראים לתופעה זו היא האמיגדלה. אזור קטן במוח, דמוי שקד, שאחראי לעיבוד רגשות ובעיקר פחד. בזמן חירום, האמיגדלה מאותתת לגוף ולעצבים להיכנס לכוננות גבוהה: קצב הלב עולה, האישונים מתרחבים, מתחילים לזרום הורמוני סטרס כמו אדרנלין וקורטיזול, והמערכת כולה מתמקדת במטרה אחת, הישרדות.

אחת ההשפעות של המצב הזה היא ריכוז קיצוני של תשומת הלב בפרטים של הרגע. כל קול, תנועה, צבע וריח נרשמים במערכת. לא כי הזמן עצמו השתנה, אלא כי כל שנייה מתועדת בצורה עשירה הרבה יותר מהרגיל.

מחקרים באנשים שחוו תאונות דרכים, התקפות טרור או נפילות מגובה רב הראו תופעה עקבית: בזמן אמת הם לא מצליחים לראות או לחשוב מהר יותר, אך כמשחזרים את הרגע, נדמה להם שהוא נמשך הרבה יותר

כשהאירוע מסתיים והמוח משחזר אותו, נוצרת תחושת "סלואו מושן". לא כי משהו באמת קרה באיטיות, אלא כי נוצרו כל כך הרבה רשמים בזמן כה קצר, עד שהזיכרון מרגיש כאילו נפרש על פני דקות ארוכות.

הדקות האלה, בפועל, נמשכו אולי רק שניות, אבל התודעה רושמת אותן אחרת. זה דומה לסרט שמקרינים בהילוך איטי, לא שצילמו אותו לאט יותר, אלא שכל פריים מוצג בפירוט רב יותר.

החוויה הזו היא חלק מתגובה הישרדותית עמוקה. היא נועדה לא רק לחדד את התגובה שלנו בזמן סכנה, אלא גם לאפשר למוח ללמוד ולזכור את האיום, כדי שנוכל להימנע ממנו בעתיד. במובן הזה, תחושת הזמן היא לא שעון אלא זיכרון רגשי. היא פועלת על עקרונות שונים לחלוטין מאלה של הפיזיקה. ככל שהאירוע עוצמתי, מפתיע, מאיים או רגשי יותר, כך הוא ייחרת בצורה חריפה יותר בזיכרון, והזמן שבו חווינו אותו ייראה כאילו נמתח.

ולכן, לא מפתיע שתקופות של חירום לאומי, כמו מגפה, מלחמה או מתקפת טרור, מעוותות את תחושת הזמן גם ברמה הקולקטיבית. אנשים מדווחים על תחושת בלבול בזמן, על קושי להיזכר מתי קרו דברים, ועל תחושה שזמן "רגיל" לא מתקיים יותר. יום יכול להרגיש כמו שבוע, ושבוע כמו חודש. זה לא רק עניין של לוח שנה – אלא של עומס רגשי שמכופף את הזמן הפנימי שלנו.

כך שבפעם הבאה שתשמעו מישהו אומר "הזמן עמד מלכת" או "זה הרגיש כמו נצח", אל תמהרו לפטור את זה כדרמה מוגזמת. זו תגובה ביולוגית, נוירולוגית ורגשית אמיתית, שמראה עד כמה תפיסת הזמן שלנו קשורה לחוויה, לזיכרון ולרגש. בעולמנו הפנימי, הזמן הוא לא רק מדידה, הוא תחושה.

להבא, שתשמעו אמירה כמו "הזמן עמד מלכת" או "זה הרגיש כמו נצח", אל תמהרו לפטור זאת כדרמה מוגזמת. זו תגובה ביולוגית, נוירולוגית ורגשית אמיתית, שמראה עד כמה תפיסת הזמן שלנו קשורה לחוויה, לזיכרון ולרגש

כל זאת ועוד הסברתי בעליצות רבה למשפחתי העייפה בזמן שישבנו בממ"ד. כשסיימתי, הרימה הבת הקטנה שלי את הראש מהטלפון, נתנה לי את המבט הזה שלה ושאלה "אבא, אם סיימת לחפור, אפשר לצאת מהחדר?"

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.