בתחנת רכבת אחת בדרך לירושלים, מול לוחות המודעות, נולד הרהור על הדרך שבה אנחנו זוכרים את נופלינו ומה זה אומר עלינו כחברה.

*  *  *

לאחרונה נסעתי מתל אביב לירושלים ברכבת. אני מאוד אוהבת את הדרך הזו ודואגת לנסוע בה לעיתים. יש בה משהו נקי, רגוע, כמעט חו"לי. אבל עוד לפני שעליתי לקרון הרכבת החדש, בתחנת סבידור, מצאתי את עצמי מוקפת מכל עבר בלוחות מודעות עמוסים סטיקרים של הנופלים והנרצחים ממלחמת השבעה באוקטובר.

שטיחים צפופים של פנים מביטים אליך. צעירים, צעירות, לוחמים, לוחמות, וגם אזרחים. ליד כל תמונה: שם, משפט קצר שמאפיין את הנופל או מוטו כלשהו, לעיתים גם סמל היחידה. אי אפשר לברוח מזה. הזיכרון בכל מקום. וזה החזיר אותי לדרך לירושלים של תקופת ילדותי.

שטיחים צפופים של פנים מביטים אליך. צעירים, צעירות, לוחמים, לוחמות, וגם אזרחים. ליד כל תמונה: שם, משפט קצר או מוטו כלשהו, לעיתים גם סמל היחידה. אי אפשר לברוח מזה. הזיכרון בכל מקום

אז, נסעתי לירושלים באוטובוס של אגד. כשהגיע האוטובוס  לשער הגיא והתחיל את עלייתו האיטית הופיעו בשולי הכביש, משני צדי הדרך מכוניות משוריינות. שאריות משיירות 1948, מחוררות ומצולקות. הן עמדו שם, כמו תזכורת אילמת למה שהתחולל.

לא היה צורך במילים. הזיכרון היה שייך לכולנו, ממלכתי, הרואי, קולקטיבי.
היום, משהו אחר קורה לזיכרון. הוא מפורט, אישי, נוגע ללב. הוא השתנה, ממש כמו המדינה.

מאז מלחמת העצמאות ועד היום, עברה ההנצחה בישראל מהפך עמוק. אם בשנותיה הראשונות של המדינה הזיכרון נבנה מלמעלה, מתוך החלטות ממלכתיות, הרי שכיום ההנצחה מתהווה מהשטח, מהרחוב, מהרשתות החברתיות.

בתחילת דרכה של המדינה, בתקופת טרם הקמתה ובשנים הראשונות שלה, ההנצחה הייתה בעיקר קולקטיבית, ממלכתית, מונומנטלית. המטרה הייתה לבסס את האתוס הגבורה הלאומי, לחזק לכידות חברתית סביב הקרבת החיים, למען הקמת המדינה וביטחונה.

הוקמו אנדרטאות לתפארת, בתי יד לבנים, אתרי זיכרון מרכזיים כמו הר הרצל. צורות ההנצחה התאפיינו באחידות ובמסר ממלכתי מובהק. תוך דגש על הקרבה למען הכלל. טקסים רשמיים אחידים, בדגש על הקהילה ולא על היחיד.

למראה שאריות שיירות 1948, המחוררות והמצולקות, לא היה צורך במילים. הזיכרון היה שייך לכולנו, ממלכתי, הרואי, קולקטיבי. היום משהו אחר קורה לזיכרון. הוא מפורט, אישי, נוגע ללב. הוא השתנה, כמו המדינה

בשנות ה־50 וה־60, הנופלים הונצחו בדרכים אחידות: לוחות זיכרון בבתי ספר, אנדרטאות צבאיות, שמות רחובות ותפילה אחידה, "יזכור עם ישראל".

עם התבססותה של החברה הישראלית החל להתפתח השינוי. החברה החלה להיות פחות קולקטיבית והפכה להיות יותר אינדיבידואליסטית. השינוי הזה השפיע גם על אופני ההנצחה, ולצד ההנצחה הממלכתית הופיעה ההנצחה האישית. כזו ששמה דגש על הנופל, על חייו, פועלו, אישיותו.

משפחות החלו ליזום פרויקטים אישיים, קהילתיים, ספרי זיכרון אישיים, פינות זיכרון אישיות. הקמת מצפורים ושבילים בטבע. משפחות הלוחמים הקימו מלגות ע"ש הנופלים. הצורך היה לבטא את האדם הספציפי ולא את הקולקטיב.

המהפכה הדיגיטלית, התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות חוללו שינוי משמעותי נוסף באופן שבו אנו מנציחים וזוכרים.

ההנצחה יצאה מהמרחב הפיזי והגיעה לרשת. נוצרו עמודי זיכרון וירטואליים, תמונות הועלו לרשת, סרטונים, עדויות אישיות וסיפורים על הלוחמים שהמשפחות יצרו. גם משרד הביטחון הקים אתר זיכרון ברשת שמאפשר למשפחות ולחברים לחלוק זיכרונות מהנופלים.

החברה החלה להיות פחות קולקטיבית והפכה יותר אינדיבידואליסטית. השינוי השפיע גם על אופני ההנצחה, ולצד ההנצחה הממלכתית הופיעה ההנצחה האישית. כזו ששמה דגש על הנופל, על חייו, פועלו, אישיותו

הוקמו אתרי אינטרנט כמו: "יזכור", "נזכור את כולם" ועמודי הנצחה בפייסבוק והאינסטגרם, והם שינו את הכללים. כל אדם, כל משפחה, יכולים להעלות, לשתף, לשוחח. ההנצחה הפכה אינטראקטיבית. הגולשים מגיבים, משתפים, יוצרים זיכרון חי.

הזיכרון, שבעבר היה שייך למוסדות, לרשויות המדינה ונשלט על ידם, הפך להיות זמין לכל אחד, בכל רגע. הוא כבר לא טקס של פעם בשנה, הוא יום יומי בפייסבוק, בסטורי, בווטסאפ.

האירועים של 7 באוקטובר 2023 שברו את כל שיאי ההנצחה. אלפי הקורבנות, אזרחים ולוחמים, הונצחו כמעט מיידית במרחב הציבורי. גם הפיזי וגם ברשת.
מדבקות, שלטים, סרטונים, דפי אינסטגרם, מיצגי רחוב, ספסלי ישיבה. הציבור כולו גויס לזכור, כל אדם הפך שליח זיכרון. כל המרחב הציבורי גויס כולו לזיכרון.

קמו יוזמות חדשות כמו "פנים. יום. זיכרון", מיזם הנצחה אמנותי שהופך זיכרונות מחייהם של חללי מערכות ישראל לסרטוני אנימציה.

חברים ובני משפחה מארגנים טקסים אלטרנטיביים. מקדמים פרויקטים קהילתיים, לזיכרון של הנופלים והנרצחים, כולל גיוס תרומות מהציבור.

לצד ההתרחבות, יש גם פערים. לא כל הנופלים זוכים להנצחה שווה. עובדים זרים, בדואים ובני מיעוטים, לעיתים נותרים בשוליים של הזיכרון הציבורי.

השינויים הללו מביאים עימם אתגרים חדשים.

מצד אחד, ההנצחה הדיגיטלית והאישית מאפשרת להעמיק את הזיכרון, להנגיש אותו לקהלים רחבים יותר, לשמור על הסיפור האישי, כשהמשפחות והחברים שותפים עיקריים לעיבוד האבל ולשיתוף הזיכרון.

אירועי 7/10 שברו את כל שיאי ההנצחה. אלפי הקורבנות הונצחו כמעט מיידית במרחב הציבורי. הפיזי וברשת. הציבור כולו גויס לזכור, כל אדם הפך שליח זיכרון. כל המרחב הציבורי גויס כולו לזיכרון

ומן העבר השני נשאלת השאלה, כיצד אפשר לשמר את ההיבט הממלכתי והקולקטיבי של הזיכרון בעידן של פיצול ופלגנות.

הדרך לירושלים השתנתה, כמונו בדיוק. שרידי המשוריינים המעטים שנשארו בצדי הדרך, הועברו לחצר מוזיאון החאן בשער הגיא.  

פעם משוריינים, היום סטיקרים.
פעם פסלים מאבן, היום סרטונים בטיקטוק.
הזיכרון לא נעלם, הוא פשוט שינה כיוון.

הוא הפך ממלכתי לפרטי, אנחנו קובעים אותו, אנחנו משנים אותו, אנחנו חיים אותו יום יום.

והשאלה שלנו, כחברה, היא לא רק איך נזכור, אלא מה נעשה עם הזיכרון.
האם נשתמש בזיכרון כדי לאחד, להקשיב, להבין, לשנות את הדרך, או פשוט נעבור לידו, בדרך לתחנה הבאה?

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.