הדיון התיאולוגי-סוציולוגי בין הציבור החרדי לבין הציבור הדתי-לאומי איננו חדש, אך נדמה שבעקבות משבר הגיוס הוא מתחדד סביב נקודת מפתח אחת: מהי תורה? או ליתר דיוק – מה נחשב "תורה" בעיני כל אחד מהצדדים.

לכאורה, מדובר בוויכוח פנים-אורתודוקסי מובהק, אך למעשה מדובר בשני עולמות שלא רק מדברים שפות שונות, אלא חיים במערכות מושגיות שונות בתכלית – דבר שמשפיע בסוף על כולנו, הישראלים.

לכאורה, משבר הגיוס הוא ויכוח פנים-אורתודוקסי מובהק, אך למעשה מדובר בשני עולמות, שלא רק מדברים שפות שונות, אלא חיים במערכות מושגיות שונות בתכלית – דבר שמשפיע בסוף על כולנו, הישראלים

שני עולמות, שתי הגדרות

בעולם החרדי, "תורה" היא כמעט מונח טכני: כל מה שמהדהד את השמרנות החרדית, כל מה שמשמר את הסדר החברתי והתרבותי הקיים – נחשב תורני. לעומת זאת, כל סטייה מהשמרנות הזו, גם אם היא נאמרת בלשון הקודש ובשם שמיים – איננה נחשבת לתורה, אלא במקרה הטוב כסטייה, ובמקרה הרע כאיום.

במובן זה, הציבור החרדי אינו נמדד על פי תוכן אלא על פי סוציולוגיה. כאשר האדמו"ר הקודם מגור ניהל מו"מ קואליציוני בימי מנחם בגין עם נשים חילוניות בגובה העיניים, או כאשר הרב יעקב יוסף ז"ל (בנו של הרב עובדיה) כיהן כח"כ אינטגרלי בכנסת – זה לא הפריע לאף אחד ברחוב החרדי. מדוע? כי הסיטואציה הייתה עדיין תחת השליטה של הסוציולוגיה החרדית. הם משלנו. ולכן, כל מעשה שלהם הוא בהגדרה תואם את ערכי ה"תורה".

מנגד, בתפיסה הדתית-לאומית, מושג ה"תורה" הוא רחב הרבה יותר. הוא "תורת חיים": הוא כולל עיסוק במציאות, בשאלות מוסר, במדינה, באחריות לאומית וברוח התקופה.

הדתי-לאומי אינו בוחל בתרבות המודרנית, אלא מבקש לגיירה ו"לקדשה" (מה שהופך את הפלג הרדיקלי בציבור הדתי-לאומי, הלא הם החרד"לים, לאויב אידיאולוגי עבור ישראל הליברלית הרבה יותר מאשר זה החרדי, אם כי זה נושא לפוסט בפני עצמו). עבור הדתי-לאומי, תורה היא לא רק "מה שהיה", אלא גם ובעיקר "מה שיהיה". היא חיה, נושמת ומתחדשת.

בעולם החרדי, כל מה שמהדהד את השמרנות החרדית, כל מה שמשמר את הסדר החברתי והתרבותי הקיים – נחשב תורני. כל סטייה מהשמרנות הזו, גם אם היא נאמרת בלשון הקודש ובשם שמיים – אינה נחשבת תורה

החרדיות אינה יכולה להכיל את הדינמיות הזו. היא מבקשת רטרו, היא מקסימה את בניה באמצעות סמי-פייק רומנטיזציה של "פעם", של "גדולי הדור של אז", והיא מוכרת את הרומנטיקה הזו היטב. וזה עובד. החילוני המסורתי רואה ברב החרדי – ולא בזה הדתי-לאומי – בבואה "אותנטית" לסבא-רבא שלו במרוקו, גם אם המציאות ההיסטורית מוכיחה אחרת. לא מדובר באמת היסטורית אלא בהזדהות נרטיבית – תחושת שייכות מדומיינת שמצליחה לייצר לגיטימציה מיידית.

החרדיות כתגובה ולא כאידיאולוגיה

יש שיאמרו שהחרדיות איננה באמת אידיאולוגיה אלא תגובה: תגובה לנאורות ולמודרנה. היא בנויה נגדם ולא לכשעצמה. לעומתה, הציונות הדתית, לפחות ברמת השאיפה, בנויה כעמדה מהותית, אידיאולוגית וכוללת.

היא לא רק אומרת מה לא – אלא בעיקר מנסה לומר מה כן: כן לארץ ישראל, כן למדינה, כן למדע, כן לאקדמיה – בתנאי שכולם מתנהלים ברוח התורה (מהי תורה? את זה תצטרכו לשאול כל דתי לאומי בפני עצמו, מאבי מעוז ועד אלעזר שטרן). היא מחפשת גאולה מתוך העולם, לא מחוצה לו.

וכאן בדיוק נוצר הקונפליקט: שני העולמות הללו לא באמת יכולים להיפגש. לא מדובר באי-הסכמה על עניין טכני. מדובר בשפות שונות. כשחרדי אומר "תורה", הוא מתכוון לקאנון סגור של פסיקות שמרניות ודרכי חיים. כשדתי-לאומי אומר "תורה", הוא מדבר על תהליך חי שמתקדם יחד עם העולם – לעתים אפילו נוגד את הרגש האינטואיטיבי של הַמוכר, הנוח והידוע.

יש שיאמרו שהחרדיות לא באמת אידיאולוגיה אלא תגובה: תגובה לנאורות ולמודרנה. היא בנויה נגדם ולא לכשעצמה. לעומתה, הציונות הדתית, לפחות ברמת השאיפה, בנויה כעמדה מהותית, אידיאולוגית וכוללת

והמסורתי? שבוי ברומנטיקה

אל תוך החלל הזה – וזו הנקודה החשובה ביותר עבורנו, הציבור הישראלי-חילוני – נכנס האדם המסורתי. זה שזוכר את סבא שלו שהיה "רב גדול במרוקו" או "חזן בבית הכנסת בתוניס", ושואל את עצמו מי היום ממשיך דרכו. החרדי מזכיר לו את סבא – גם אם אין כל קשר בין יהדות מרוקו לבין ההקפדה האשכנזית של "יתד נאמן". התחפושת עובדת. המסורתי מחפש תחושת המשכיות, זהות, שורש. הוא שואל: "מי משדר לי את מה שהיה פעם?" והחרדי עונה לו: "אני".

לעומת זאת, היהדות הדינמית, זו שמביטה לעתיד, שהרב קוק והרב סולובייצ'יק הם נביאיה, נראית לו "פרווה". לא "אותנטית". פחות סנטימנטלית. פחות "סבא".
זהו כמובן שקר היסטורי כי החרדיות היא תופעה מודרנית בהגדרה. היא לא וינטג' אלא רטרו. רטרו מלאכותי אל מה שהיה טרום המלחמה ומעולם לא שיקף את החיים היהודיים הדינמיים והפרגמטיים של מזרח אירופה או צפון אפריקה של המאה ה19 והמאות שלפניה.
זהו כוחה של רומנטיקה.

האבולוציה תאמר את דברה

אבל המציאות, כמו תמיד, מורכבת יותר. מי ינצח במאבק על ההגדרה? את זה תקבע לא רק ההיסטוריה אלא גם האבולוציה – במובן התרבותי שלה. ככל שהעולם משתנה בקצב מואץ, הסגירות החרדית תיתקל בקשיים: במערכת החינוך, בעולם התעסוקה ובשאלות מוסריות שהציבור שואל.

מנגד, אם היהדות המתחדשת לא תצליח לדבר לָרֶגֶשׁ, היא לא תייצר חיבור זהותי עמוק והיא תישאר שולית – גם אם היסטורית, עובדתית ולמעשה היא זו שממשיכה את רוח היהדות המקורית והדינמית לאורך הדורות.

האדם המסורתי זוכר את סבא שלו שהיה "רב גדול במרוקו" או "חזן בבית הכנסת בתוניס", ושואל את עצמו מי היום ממשיך דרכו. החרדי מזכיר לו את סבא, גם אם אין קשר בין יהדות מרוקו לבין ההקפדה האשכנזית

כי בסופו של דבר, לא מדובר רק בשאלה תיאולוגית אלא בשאלה של זהות, שייכות וכמיהה. וזו, כידוע, לא תמיד רציונלית, אבל היא תמיד מניעה. והשאלה "מהי תורה?" תמשיך להדהד וללוות אותנו דורות שלמים קדימה.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.