בואו תשמעו אנקדוטה קטנה מלפני כמה חודשים. זה היה ב-28 באפריל. לא עוד יום רגיל בישראל. זה היה היום ה-600 לציון אחד מהימים הנוראים בתולדות המדינה. 600 ימים מאז הטבח שבו נרצחו מאות ישראלים, ו-600 ימים לחטיפתם של 251 ישראליות וישראלים, בהם צעירים וצעירות רבים.
באותו היום, באוניברסיטה שבה אני לומד, עצרו את יום הלימודים ולמשך שעה התקיימה עצרת מחאה ותמיכה במשפחות החטופים. אבל כמה שעות מאוחר יותר, באותו ערב ממש, אגודת הסטודנטים ארגנה את "יום הסטודנט": פסטיבל עם הופעות, אלכוהול, ובעיקר ניתוק. כל כך הרבה ניתוק היה שם.
ביום ה-600 לטבח עצרו את הלימודים באוניברסיטה לשעה לעצרת תמיכה במשפחות החטופים, אבל כמה שעות אחר כך אגודת הסטודנטים ארגנה את "יום הסטודנט" -פסטיבל הופעות, אלכוהול ובעיקר ניתוק
השנה אני מסיים את השנה הראשונה באוניברסיטה ומהר מאוד הגעתי למסקנה שתקופה זו היא אחת התקופות הטובות בחיים. אבל בשנה הזאת גיליתי מספר דברים על דור העתיד של המנהיגים בישראל, חלקם פעילים באגודות הסטודנטים השונות, ולמען האמת מה שגיליתי אמור להדיר שינה מעיניי כולם.
במהלך מסעות הבחירות השונים לאגודת הסטודנטים הושמעו שלל הבטחות בכל מיני נושאים. אבל דבר אחד היה משותף כמעט לכל המועמדים לעמוד בראש האגודה – ההצהרה שהם "לא פוליטיים". גם אם בפועל חלקם נשלחו מטעם תאים פוליטיים או זכו לתמיכתם במסגרת דיל כזה או אחר.
ההבטחה שהושמעה הכי הרבה, שוב ושוב, כאילו הייתה הדבר הכי גורלי לעתיד הסטודנטים בישראל, נגעה למחירי הקפה בפקולטות. הרי אין דבר יותר "קריטי" לעתיד הדור הצעיר בישראל מכמה שקלים פחות בתשלום בקופה.
עצוב לי להגיד את זה, אבל בראש סדר העדיפויות של נציגי הסטודנטים לא עומדת ההתנגדות להפקרת אחינו ואחיותינו, שחלקם בני גילנו, בשבי העזתי. לא ייצא מהם גם מאבק תקיף, דרך המסגרות האוניברסיטאיות, בחוק ההשתמטות שפוגע ברוב הציבור בישראל וגם בסטודנטים אשר מתמודדים עם עומס מטורף עקב הזימונים החוזרים והנשנים לשירות המילואים.
לא תשמעו מהם דרישה לחשיפת האמת ולתחילת תהליך ריפוי לאומי באמצעות ועדת חקירה ממלכתית. ואני כמובן גם לא מדבר על התנגדות להפיכה המשטרית שמאיימת למוטט את העתיד של הדור שלנו, השואף להצליח במדינת ישראל הליברלית. כל מה שציינתי קודם נחשב בעיניהם "פוליטי". וגרוע מזה, "רגיש".
ההבטחה שהושמעה הכי הרבה, כאילו הייתה הדבר הגורלי ביותר לעתיד הסטודנטים בישראל, נגעה למחירי הקפה בפקולטות. הרי אין דבר יותר "קריטי" לעתיד הדור הצעיר בישראל מכמה שקלים פחות
ברור לי שאנחנו חלק מדור מדהים. אחוזי ההתגייסות למילואים, וההתנדבות ההמונית בתחילת המלחמה, כל אלה מעידים על כך. אנחנו דור שמוכן לעלות על מדים בגבורה עילאית כדי להגן על העם והמדינה שלנו. אבל באותו הזמן אנחנו מהססים, לעיתים משתתקים, כשצריך להשמיע קול אמיץ על עתידה של המדינה.
מה שמכעיס אותי יותר מכל הוא שההתנגדות לפעולה אקטיבית (ואני חייב להודות שהם מצוינים בכתיבת מכתבים והפרחת הצהרות לאוויר) לא מגיעה רק מנציגי הסטודנטים מהימין שמסרבים לאתגר את הממשלה שבה הם תומכים. גם נציגים מהשמאל ומהמרכז שותקים, לפעמים בשם האינטרסים האישיים, הרצון להיבחר בבחירות הבאות, או למען קידום כזה או אחר במסגרת האגודות השונות.
ולמי שחושב שתיארתי כאן אוטופיה של אחדות, בה הפוליטיקה לא נכנסת בשערי האוניברסיטה, צר לי לאכזב – המצב הוא הפוך. חילוקי דעות ועימותים דווקא כן קיימים באוניברסיטאות ובמכללות. אבל רובם באים דווקא מצד גורמי הקצה של החברה הישראלית. ואם יש משהו שצריך להיאמר לזכותם, זה שהם לפחות לא פוחדים.
האמת היא שבפני מנהיגי הסטודנטים ניצבות כעת שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היא להמשיך להתמקד בסיום התואר, לנהל פעילויות סטודנטיאליות חברתיות נחמדות, ולהתעלם מהעובדה שהמציאות הישראלית משתנה מול עינינו ולא לטובה.
האפשרות השנייה היא להכיר בחומרת השעה, להבין את גודל האחריות, ולקבל החלטה אמיצה: להשמיע קול. להביע עמדה מוסרית וציונית בפומבי. לא עוד שתיקה מנומסת. לא עוד ניסוחים פשרניים.
אחינו ואחיותינו החטופים בעזה, שחלקם בגילנו, לא ישוחררו בזכות מכתב תמיכה מרגש, אלא דרך לחץ ציבורי נחוש ומשמעותי. ולכוח הסטודנטיאלי, אם רק יחליט להתגייס למחאה, יש פוטנציאל עצום. הוא יכול להיות הקול החשוב שמחזק ושנותן דחיפה אדירה למאבק להשבת החטופים. ובעיקר חיבוק אמיתי למשפחות החטופים שצריכות בימים אלה כל תמיכה אפשרית.
אחינו ואחיותינו החטופים בעזה, שחלקם בגילנו, לא ישוחררו בזכות מכתב תמיכה מרגש, אלא דרך לחץ ציבורי נחוש ומשמעותי. ולכוח הסטודנטיאלי, אם רק יחליט להתגייס למחאה, יש פוטנציאל עצום
ועוד דבר אחד אחרון לקוראים. לגבי המאבק להורדת מחירי הקפה? ובכן הוא לא מי יודע מה מצליח. כי בעוד שערכי הסולידריות ופדיון השבויים בחברה הישראלי נשחקים, דווקא מחירי הקפה בפקולטות בינתיים מזנקים.
טל פאנץ- אקטיביסט חברתי ופוליטי בן 26 . כיום סטודנט באוניברסיטה העברית וממובילי הדמוקרטים בנס ציונה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנודבריו של מר פאנץ מהדהדים רק מסקנה אחת: שגם הסטודנטים (לפחות באוניברסיטה העברית, שם הוא לומד) הפנימו חזק חזק שהם חיים ופועלים בדיקטטורת ארגוני המחבלים בראשות הדיקטטור, הצורר, הבוגד (פרשות קטארגייט והצוללות) ורוצח החטופים ביבים שקרניהו. ההפנמה שבישראל מוקמת בשנים האחרונות דיקטטורה היא מצד אחד גורם מעצים. הרבה יותר טוב לכל אחד כשהוא מפנים איפה הוא חי. מצד שני זה גורם מחליש – אם אנחנו חיים בדיקטטורה אין מצב שנצליח להפיל אותה. וזה אכן מצבנו. אין מצב שנצליח להפיל באופן פנימי מתוך ישראל את דיקטטורת ביבים שקרניהו.